פסוק א:וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וַיַּךְ, הכה דָּוִיד אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם. בפעמים הקודמות פלשו הפלשתים ליהודה כדי לתפוס את דויד או להצר צעדיו, וכעת הוא שיוזם מלחמה, מנצח ואף כובש – וַיִּקַּח אֶת־גַּת, עיר פלשתית חשובה, וּבְנֹתֶיהָ, הכפרים הנלווים לה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. מעתה לא יהוו הפלשתים מטרד או איום כבד על ישראל.
פסוק ב:וַיַּךְ אֶת־מוֹאָב, וַיִּהְיוּ מוֹאָב עֲבָדִים לְדָוִיד, נֹשְׂאֵי מִנְחָה, משלמי מס, כביטוי לכפיפות ולשעבוד תחת שלטונו של דויד.
פסוק ג:וַיַּךְ דָּוִיד אֶת־הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ־צוֹבָה חֲמָתָה, בחמת שבחלקה הצפוני-מערבי של סוריה של היום, בְּלֶכְתּוֹ – כשהדדעזר הלך לְהַצִּיב יָדוֹ, כוחו, גבולו בִּנְהַר פְּרָת. הדדעזר, שהיה מלך של מדינה ארמית גדולה, ניסה להתפשט לכיוון מזרח סוריה ולהגיע עד נהר פרת, אך דויד עצר אותו. שכן דויד לא רצה שיהיה כוח פוליטי גדול בסביבתו, והוא פעל בשדה הקרב כדי למנוע זאת. ואכן כשדויד סיים את פעולותיו המלחמתיות, היו כל הארצות מן הפרת עד נהר מצרים כפופות לשלטון העליון של מלך ישראל, גם אם לא היו תחת שלטונו הישיר.
פסוק ד:וַיִּלְכֹּד דָּוִיד מִמֶּנּוּ, לקח בשבי אֶלֶף רֶכֶב וְשִׁבְעַת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, וַיְעַקֵּר, השחית, נטרל דָּוִיד אֶת־כָּל־הָרֶכֶב, אם על ידי כריתת גידי רגליהם של הסוסים כדי שלא יוכלו לרוץ מהר, או על ידי השמדת הרכב עצמו – שהיה עשוי מעץ קשה או אף מברזל. וַיּוֹתֵר, השאיר מִמֶּנּוּ – מתוך מאות רבות של רכבים מֵאָה רָכֶב. דויד לא כבש את ארצו של הדדעזר, אבל הוא רצה למשול בה, ולשם כך הוא דיכא את כוחה ההתקפי – רכבי המלחמה.
פסוק ה:וַיָּבֹא צבא אֲרַם דַּרְמֶשֶׂק, דמשק לַעֲזוֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה, כי שתי הממלכות הארמיות האלה היו קשורות זו עם זו. וַיַּךְ דָּוִיד בַּאֲרָם דמשק עֶשְׂרִים־וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ.
פסוק ו:וַיָּשֶׂם דָּוִיד נציג מטעמו, מעין נציב עליון, בַּאֲרַם דַּרְמֶשֶׂק. לחלופין, הוא שינה את כוחות השוק וקבע לו זכויות מסחר מיוחדות, כמו שעשו שליטים רבים במשך הדורות. וַיְהִי אֲרָם לְדָוִיד עֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה. ובאופן כללי – וַיּוֹשַׁע ה' לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ, הן במלחמותיו עם הפלשתים במערב, הן במערכות שניהל מול מלכי ארם בצפון הרחוק.
פסוק ז:וַיִּקַּח דָּוִיד כשלל אֵת שִׁלְטֵי, מגיני הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר, שכן מלכם היה מלך גדול ובעל אמצעים, וַיְבִיאֵם אל יְרוּשָׁלִָם.
פסוק ח:וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר, ערים עשירות שהתקיימה בהן פעילות מסחרית ענפה, לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד. בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה לאחר זמן אֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת, מכל מים ענק וְאֶת שני הָעַמּוּדִים העצומים, למעלה מעשרה מטרים גובהו של כל אחד מהם, וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת לבית המקדש. יציקות כה גדולות הזקיקו כמות עצומה של נחושת, וחומר הגלם הדרוש הגיע בין השאר מהשלל שהביא דויד מארם.
פסוק ט:וַיִּשְׁמַע תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָּוִיד אֶת־כָּל־חֵיל הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ־צוֹבָה, שהיה שכנו ממזרח
פסוק י:וַיִּשְׁלַח אֶת־הֲדוֹרָם־בְּנוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ דָּוִיד, כנציג דיפלומטי, לִשְׁאָל־לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ, כִּי־אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעוּ הָיָה הֲדַדְעָזֶר. מלך צובה ומלך חמת הסמוך לו היו מסוכסכים כל השנים, ולכן כאשר הדדעזר הובס במלחמה, אולי כאשר עלה להילחם על חמת, היה תֹּעו מרוצה מאוד ואף הודה לדויד שלא תקף אותו. הוא לא הסתפק באיחולי הברכה באמצעות בנו, אלא שלח גם מתנות יקרות ערך – וְכֹל כְּלֵי זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. נראה שדויד לא ביקש לכבוש את כל אזור סוריה, ולכן לא נלחם עם מלך חמת. הוא השיג שליטה מסוימת בממלכת ארם, אבל לא כבש אותה ממש.
פסוק יא:גַּם־אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לַה' עִם־הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר נָשָׂא מִכָּל־הַגּוֹיִם, מֵאֱדוֹם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק. את המתנות הללו דויד לא הכניס לאוצרו הפרטי אלא שמרן לאוצר המקדש שבו אגר כמויות גדולות של חומרי גלם יקרים שיזדקקו להם בהקמת המקדש.
פסוק יב:וְאַבְשַׁי, אבישי בֶּן־צְרוּיָה הִכָּה אֶת־אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף באותה עת שבה התנהלה המערכה עם ארם. אבישי נשלח לאדום, שנחשבה לאיום קטן יותר, בשעה שלמלחמה הקשה יותר, מול הארמים, הלך דויד עם שר הצבא. גם אבישי נחל ניצחון והכה את האדומים מכה רבה.
פסוק יג:וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים מטעם ישראל, וַיִּהְיוּ כָל־אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד. באדום היה לדויד שלטון הדוק יותר מאשר בארצות האחרות. ייתכן שלא השאיר את מלכם על כיסאו. לאדום הייתה השפעה כלכלית משמעותית הן בגלל מכרות הנחושת שלה הן בגלל דרכי המסחר לכיוון ים סוף. וַיּוֹשַׁע ה' אֶת־דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.
פסוק יד:אכן, מפעם לפעם שימש דויד כמפקד הצבא, באופן רשמי לפחות, ושלח אנשים למלחמה, אבל דויד מילא גם את תפקידו היומיומי של המלך – שלא התממש אצל כל המלכים: וַיִּמְלֹךְ דָּוִיד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ. דויד שמר את מערכת המשפט בממלכתו וטיפל בצורכי כל הציבור ובתקנתם. יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ.
פסוק טו:וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה היה המפקד העליון עַל־הַצָּבָא. מסתבר שכאשר היו יוצאים לעתים תכופות למלחמה היה זה התפקיד הקרוב ביותר למלך. וִיהוֹשָׁפָט בֶּן־אֲחִילוּד היה מַזְכִּיר, האיש הכפוף ישירות למלך וממונה על הממשלה.
פסוק טז:וְצָדוֹק בֶּן־אֲחִיטוּב שמצאצאי פינחס בן אלעזר הכהן וַאֲבִימֶלֶךְ בֶּן־אֶבְיָתָר שמבית עלי, מצאצאי איתמר, היו כֹּהֲנִים. באותו זמן דויד עדיין לא הכריע ביניהם, ושניהם שימשו ככהנים. וְשַׁוְשָׁא היה סוֹפֵר המלך. שוושא, שאיננו שם ישראלי, היה כנראה גר. מוצאו הזר מתאים לתפקידו כסופר, מעין שר החוץ של המדינה העוסק בקשרים דיפלומטיים.
פסוק יז:וּבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע ממונה עַל־הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, מעין גדודי שכירים זרים. וּבְנֵי־דָּוִיד היו הָרִאשֹׁנִים, נושאי משרות רמות לְיַד הַמֶּלֶךְ. דויד נתן גם לבניו תפקידים בשלטון, אף שאת התפקידים החשובים ביותר מילאו אחרים, שהיו כנראה מוצלחים יותר.
