פסוק א:חברונה. אחר שמלך בחברון על יהודה:
פסוק א:עצמך ובשרך. כמו כל בית יהודה כי בני איש אחד נחנו:
פסוק ב:אתה המוציא. כאילו אמרו לא יגדל אהבת בית יהודה עלינו על אשר מלכת בהם ראשונה כי גם עלינו משלת מאז:
פסוק ב:את ישראל. א״כ עליך לרעות את כל ישראל אלו כאלו בשוה:
פסוק ג:כל זקני ישראל. אשר הכח בידם להמליכו:
פסוק ג:ויכרות וכו׳. להיות להם לאויב כמו לבית יהודה:
פסוק ג:לפני ה׳. לפני ארון ה׳ כי הביאוהו שמה לפי שעה:
פסוק ד:ירושלים. אל ירושלים להלחם בה:
פסוק ד:ושם היבוסי. כי בני יהודה ובני בנימין לא הורישום מאז:
פסוק ה:לא תבוא הנה. ר״ל לא תוכל לכבשה בעבור חזקה:
פסוק ה:מצודת ציון. שם מבצר חזק סמוך למקום יבוס:
פסוק ה:היא עיר דוד. לאח״ז נקראה שמה עיר דוד:
פסוק ו:בראשונה. לעלות במלחמה תחלה להכות בם:
פסוק ח:מן המלוא. סמוך להחומה הניח מקום פנוי להיות מוכן להאסף שם מרבית אנשים וכן קראו מלוא (ירמיהו ד׳:ה׳) ומן המלוא ולפנים בנה בתים סביב:
פסוק ח:ועד הסביב. כפל הדבר לומר שאת הכל בנה:
פסוק ח:יחיה. היה מחזק בדקי שאר העיר בחומות ומגדלים:
פסוק ט:הלוך וגדול. בכל עת נתגדל יותר:
פסוק י:במלכותו. בדבר המלכות היו מתחזקים עמו לדבר על לב ישראל להמליכו כמו שדבר ה׳ על ישראל שהוא ימלוך עליהם:
פסוק יא:ואלה וכו׳. אשר התחזקו עמו:
פסוק יא:ישבעם. הוא יושב בשבת האמור בש״ב כי פתרון אחד להם:
פסוק יא:בן חכמוני. הוא תחכמוני האמור בשמואל ב׳ ופתרון אחד להם וכאשר איש ירושלים יקרא בן ירושלים וירושלמי:
פסוק יא:הוא עורר וכו׳. ר״ל אחר שהרג שלש מאות חלל בפעם אחת סמוך לה הי׳ עורר את חניתו להלחם בם כאלו עתה התחיל להלחם (ובש״ב משבחו באהבת החכמה עם הגבורה לומר אחר שהרג שמונה מאות חלל חזר לשבת בישיבת החכמה):
פסוק יב:הוא בשלושה הגבורים. הוא היה אחד מהשלשה גבורים האמורים בש״ב שהיו עם דוד בחרפם פלשתים וכו׳ ולקצר סמך על מה שנאמר שם:
פסוק יג:מלאה שעורים. ובש״ב נאמר עדשים כי באמת לא זו היא המלחמה כי שם נאמר ששמה הצילה:
פסוק יד:ויצילוה. הוא ואנשיו, לבל ישרפוה פלשתים:
פסוק טו:מן השלושים ראש. כ״א מהשלשה היה ראש מהשלשים הגבורים הנזכרים בש״ב ונזכרים גם המה למטה אבל הוסיף עוד עליהם:
פסוק טז:במצודה. הוא הצור אשר במערת עדולם:
פסוק יז:מי ישקני מים. לא שצוה להביא המים אלא כאומר מי יתן והיה נמצא לי מי בור בית לחם:
פסוק יח:ויבקעו. כאשר שמעו שהתאו׳ לה הלכו מעצמם לעשות נחת רוח לדוד ועברו דרך המחנה וכאלו בקעוה לעשות בה דרך ללכת:
פסוק יח:וינסך. שפכם ארצה לשם ה׳:
פסוק יט:ויאמר. נתן טעם על שלא שתה מהם ואמר חלילה וכו׳ ר״ל חולין הוא לי לשתותם מחמת יראת ה׳:
פסוק יט:הדם וכו׳. וכי אשתה דם האנשים אשר הלכו בסכנת נפשותם כי הלא בסכנת נפשותם הביאום א״כ המים לדם יחשב:
פסוק כ:ראש השלשה. הוא היה הראש מהשלשה שבקעו המחנה להביא המים:
פסוק כ:והוא עורר וכו׳. על וכו׳ ר״ל על ההריגה בסמוך לה הוא עורר את חניתו להלחם עמהם כאלו עתה התחיל להלחם:
פסוק כ:ולו שם בשלושה. ר״ל שהיה מפורסם לגבור בין שלשת הגבורים הראשונים והם ישבעם ואלעזר ושמה הנזכר בש״ב ור״ל גם הם עם כל גבורתם החשיבו גם את אבשי לגבור:
פסוק כא:מן השלשה בשנים. ר״ל מבין שלשה שואבי המים בהשנים שהיו עמו היה הוא הנכבד מהם ולזה היה להם לשר:
פסוק כא:ועד השלשה. אבל לא בא למעלת השלשה הראשונים:
פסוק כב:רב פעלים. פעל הרבה גבורות:
פסוק כב:שני אריאל מואב. ת״י תרין רברבי מואב וע״ש גבורתו קראם אריאל שהיא מלה מורכבת מן ארי ומן אל שהוא ענין חוזק כמו ביד אל גוים (יחזקאל ל״א):
פסוק כב:בתוך הבור. עם כי המקום דחוק להתחזק בו:
פסוק כב:ביום השלג. עם היות כי טבע הארי להתחזק בו ביותר בזמן הקור ומטבע האדם להמנע ממנו הפעולות החיוניות בתגבורת הקור עכ״ז התגבר עליו והכהו נפש:
פסוק כג:איש מדה. רצה לומר בעל מדה גדולה וכן אנשי מדות (במדבר י״ג):
פסוק כג:כמנור אורגים. בית יד החנית היתה כמנור אורגים:
פסוק כד:אלה. הפועלים ההם:
פסוק כד:ולו שם. ר״ל שהיה מפורסם לגבור בין שלשה הגבורים שואבי המים שהיו ראשי השלשים ור״ל שעם כל גבורתם החשיבו גם אותו לגבור אבל שלשה הגבורים הראשונים לא החשיבו אותו למאומה לגודל הגבורה אשר היה בהם:
פסוק כה:מן השלשים. האמורים בש״ב ונזכרים הם למטה:
פסוק כה:הנו נכבד הוא. הנו הוא היה נכבד מהם ולזה לא חשבוהו עמהם אבל לא בא למעלת שלשה שואבי המים ראשי השלשים ולזה לא חשבוהו גם עמהם:
פסוק כה:על משמעתו. להיות עמו לשמוע ולעשות כל אשר יצוה:
פסוק כו:וגבורי החילים. ואלה הם שאר גבורי החילים עשהאל וכו׳ ובש״ב לא חשב כ״א החשובים שבהם הנזכרים כאן ראשונים עד אוריה החתי אולם קצתם קראם בשם האחר שהיה להם:
פסוק לט:נושא כלי יואב. חוזר הוא על נחרי שהוא היה נושא כלי תשמישי יואב:
פסוק מב:ועליו. ר״ל הסמוכים עליו ונמשכים אחריו:
