ההמלכה השלישית של דוד וכיבוש ירושלים

וַיִּקָּבְצ֧וּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖יד חֶבְר֣וֹנָה לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֛ה עַצְמְךָ֥ וּֽבְשָׂרְךָ֖ אֲנָֽחְנוּ׃
גַּם־תְּמ֣וֹל גַּם־שִׁלְשׁ֗וֹם גַּ֚ם בִּהְי֣וֹת שָׁא֣וּל מֶ֔לֶךְ אַתָּ֛ה הַמּוֹצִ֥יא וְהַמֵּבִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּאמֶר֩ יְ-הוָ֨ה אֱ-לֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אַתָּ֨ה תִרְעֶ֤ה אֶת־עַמִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה נָגִ֔יד עַ֖ל עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹת֩ לָהֶ֨ם דָּוִ֥יד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְ-הוָ֑ה וַיִּמְשְׁח֨וּ אֶת־דָּוִ֤יד לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּדְבַ֥ר יְ-הוָ֖ה בְּיַד־שְׁמוּאֵֽל׃
(דברי הימים א יא א-ג)

כל שבטי ישראל הגיעו לחברון וביקשו מדוד להיות מלך על ישראל. בפרק הבא תפורט רשימת העולים. זו הפעם השלישית בה נמשח דוד למלכות; בפעם הראשונה נמשח על ידי שמואל הנביא, בפעם השנייה על ידי שבט יהודה בחברון, וכאן, בפעם השלישית, על ידי כל ישראל.

וַיֵּ֨לֶךְ דָּוִ֧יד וְכָל־יִשְׂרָאֵ֛ל יְרוּשָׁלִַ֖ם הִ֣יא יְב֑וּס וְשָׁם֙ הַיְבוּסִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃
(דברי הימים א יא ד)

דוד הבין שכעת, משהומלך על כל ישראל, אסור לו לקבוע את העיר חברון כעיר הבירה, שכן חברון נמצאת בחלקו של יהודה, דבר העלול לעורר קנאה ומרמור בקרב השבטים האחרים, כפי שהיה אצל שאול, שקבע את עיר הבירה שלו בגבעת שאול אשר בנחלת שבט בנימין. קביעת עיר הבירה בחלקו של אחד מן השבטים עלולה לנבוע מפרטיות, ממחשבה על המשפחה ועל הקרובים; לכן החליט דוד, לקבוע כעיר בירה עיר שאינה שייכת לאף אחד מן השבטים; כך כולם יהיו שותפים במלכות.

דוד המלך הלך לכבוש את ירושלים. דוד ידע שבירושלים יש קדושה מיוחדת, הוא ידע שבה עתיד להבנות הבית הגדול והקדוש. כך למד בזמנו משמואל: "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת. וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה"(שמואל א יט יח-יט) - "וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם"(זבחים נד:). לכן כשדוד קבע שירושלים עיר הקודש תהיה עיר המלכות של ישראל, הוא קבע בזאת שמלכות ישראל היא מלכות של קודש - מלכות ישראל ומלכות שמים צריכות ללכת ביחד.

וַיֵּ֨לֶךְ דָּוִ֧יד וְכָל־יִשְׂרָאֵ֛ל יְרוּשָׁלִַ֖ם הִ֣יא יְב֑וּס וְשָׁם֙ הַיְבוּסִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֨אמְר֜וּ יֹשְׁבֵ֤י יְבוּס֙ לְדָוִ֔יד לֹ֥א תָב֖וֹא הֵ֑נָּה וַיִּלְכֹּ֤ד דָּוִיד֙ אֶת־מְצֻדַ֣ת צִיּ֔וֹן הִ֖יא עִ֥יר דָּוִֽיד׃
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔יד כָּל־מַכֵּ֤ה יְבוּסִי֙ בָּרִ֣אשׁוֹנָ֔ה יִהְיֶ֥ה לְרֹ֖אשׁ וּלְשָׂ֑ר וַיַּ֧עַל בָּרִאשׁוֹנָ֛ה יוֹאָ֥ב בֶּן־צְרוּיָ֖ה וַיְהִ֥י לְרֹֽאשׁ׃
(דברי הימים א יא ד-ו)

דוד שלח את צבאו למצודת ציון שבירושלים, סמוך למקום יבוס, שם שכן מבצר חזק מאוד. אנשי הצבא הנכרים לא האמינו שאפשר יהיה לכבוש אותו, הם זלזלו בדוד המלך. כאן באה גבורתו של יואב שהצליח לעלות על החומה ולפלס את הדרך לכל חייליו. וַיֵּ֥שֶׁב דָּוִ֖יד בַּמְצָ֑ד 

עַל־כֵּ֥ן קָרְאוּ־ל֖וֹ עִ֥יר דָּוִֽיד׃
(דברי הימים א יא ז)

מיד עם כיבוש המקום, קבע דוד את המקום כעיר בירת ישראל, וקרא לו "עיר דוד". כאמור דוד הבין שהמקום מקום של קודש הוא, וכיון שכך, זהו גם מקומה של מלכות ישראל.