פסוק א:כיוון ששאול נהרג, ובנו ששרד ושלט זמן קצר בעבר הירדן נהרג אף הוא, התברר שאין עתה מי שמיועד למלוכה. אשר על כן – וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶל־דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לֵאמֹר: הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. אנחנו בני עם אחד; אינך זר לנו. אף על פי שבפועל מלך אז דויד על שבט יהודה וסביבתו בלבד, הגיעו אליו גם נציגי השבטים האחרים כדי לחדש את המלוכה על העם כולו, כפי ששאול מלך על כלל ישראל.
פסוק ב:גַּם־תְּמוֹל גַּם־שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ, אַתָּה היית הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל. הרי גם בזמן שאול הנהגתָּ בענייני הצבא ובתחומים אחרים. במשך הזמן נדחית קצת מתפקידיך, אבל תמיד היית איש מרכזי בעבורנו. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ: "אַתָּה תִרְעֶה אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד, מושל עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל". זהו כמובן אזכור למשיחת דויד למלך על ידי שמואל.
פסוק ג:וַיָּבֹאוּ בסופו של דבר כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה'. הם הסכימו לקבל אותו למלך עליהם, והוא קיבל על עצמו את המלוכה. וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, כִּדְבַר ה' בְּיַד־שְׁמוּאֵל. אמנם הוא כבר נמשח על ידי שמואל, אבל המשיחה הזו הייתה עד כה מעשה פרטי שמשמעותו מצומצמת. עכשיו, שמשחו אותו בחברון, מדובר בהחלטה ציבורית כלל-לאומית למנותו למלך.
פסוק ד:דויד לא יכול להיות מלך על כל ישראל מהעיר חברון. עיר זו ממוקמת באמצע נחלת יהודה, היא רחוקה משאר השבטים ומתייחסת באופן בולט לשבט יהודה. על כן אחת מפעולותיו הראשונות של דויד הייתה חיפוש אחר מרכז אחר למלכותו. תוך כדי כך הוא גם הוכיח את כוחו: וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל־יִשְׂרָאֵל אל יְרוּשָׁלִַם, הִיא העיר שנקראה אז יְבוּס, וְשָׁם חיו בני העם הַיְבוּסִי, אחד משבטי הכנענים יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
פסוק ה:וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד: לֹא תָבוֹא הֵנָּה. יבוס הייתה למעשה מובלעת שלא נכבשה סופית בידי ישראל בבואם לארץ, ומסתבר ששררו יחסי שכנות סבירים בין היבוסים שהמשיכו לשבת בירושלים לבין ישראל. הם לא היו עם גדול ולא אנשי מלחמה מובהקים, אבל כאשר צבאו של דויד בא לכבוש את העיר יושבי יבוס גילו התנגדות. לפיכך – וַיִּלְכֹּד דָּוִיד בשלב הראשון אֶת המצודה שהייתה סמוכה לעיר מצפון, מדרום להר הבית, ונקראה אחר כך מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִיד.
פסוק ו:נראה שהייתה נקודה מסוימת שדרכה אפשר היה להיכנס אל העיר, או להביא למצב שיאפשר לצבא לפרוץ לתוכה. וַיֹּאמֶר דָּוִיד: כָּל־מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה, מי שיבקע את התנגדות היבוסים יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר, ימונה לתפקיד בכיר. וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה לתוך העיר יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה, וַיְהִי לְרֹאשׁ.
פסוק ז:וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד, במצודה, במקום המבוצר שהיה חלק מן העיר, עַל־כֵּן קָרְאוּ־לוֹ ולמה שנבנה סביבו אחר כך עִיר דָּוִיד.
פסוק ח:וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב, מִן־הַמִּלּוֹא וְעַד־הַסָּבִיב. בין המצד לבין החומה היו אזורים ריקים, שאותם מילאו דויד ובנו שלמה, ועל כן הם נקראו 'המִּלוא'. תחילה לא הייתה ירושלים שמורה ומבוצרת לחלוטין. עקב בניית המילוא נעשתה העיר כולה מוקפת חומה. וְיוֹאָב יְחַיֶּה, שיקם או פרנס אֶת־שְׁאָר הָעִיר. ארמונו הפרטי של דויד עמד תחילה בעיר דויד, לפני שנבנה לו ארמון של ממש. על חלקה האחר של העיר, שבו דויד לא ישב בפועל, היה מופקד יואב.
פסוק ט:וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַה' צְבָאוֹת עִמּוֹ. דויד נעשה מלך גדול, לחם מלחמות, כבש מדינות והצליח להרחיב את גבול ישראל.
פסוק י:כאן באה רשימת גיבורי דויד בעלי תפקידים ודרגות מיוחדים. רשימה דומה לה נמצאת בספר שמואל. וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד, הַמִּתְחַזְּקִים עִמּוֹ, שמתאמצים לעזור לו בְמַלְכוּתוֹ עִם־כָּל־יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיכוֹ כִּדְבַר ה' עַל־יִשְׂרָאֵל. על אחדים מהם מובאים סיפורים של גבורה אישית; אחרים אולי נספחו לדויד כגיבורים פרטיים, ועם הזמן נעשו מפקדים בצבאו, לעתים מפקדים בכירים וחשובים.
פסוק יא:וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד: ראשון ברשימה הוא יָשָׁבְעָם בֶּן־חַכְמוֹנִי שהיה רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים, המפקדים. הוּא־עוֹרֵר, הניע, הניף אֶת־חֲנִיתוֹ עַל־שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת חָלָל, הרג שלוש מאות איש בְּפַעַם אֶחָת, בקרב אחד בגבורתו המיוחדת.
פסוק יב:וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן־דּוֹדוֹ, שם איש. הָאֲחוֹחִי, שם אבי המשפחה או המקום. הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה, אחד משלושת הַגִּבֹּרִים, שהיו מעין צוות מצטיין מכוח מעשיהם, כפי שיסופר להלן.
פסוק יג:הוּא־הָיָה עִם־דָּוִיד בַּמקום שנקרא פַּס דַּמִּים, או אפס דמים. לא ידוע למה נקרא כך. וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ־שָׁם לַמִּלְחָמָה. אלה היו מלחמות ראשונות שבהן שלחו הפלשתים צבא כדי למעט את כוחו של דויד, להגביל את מלכותו או לחבל בה. הפלשתים היו מעוניינים שמלכות ישראלית לא תאיים עליהם. את דויד הם הכירו הן מן התקופה שהיה במחנה שלהם, והן בתור אויב קשה. במלחמותיהם הם התאמצו ככל יכולתם לשמר את ההגמוניה שלהם ואת מעמדם. וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים, וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, והיו בהם שהתחבאו באותה חלקת שדה.
פסוק יד:וַיִּתְיַצְּבוּ בגבורה אלעזר וגיבור נוסף או אלעזר ואנשיו בְתוֹךְ־הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ, וַיַּכּוּ אֶת־פְּלִשְׁתִּים. הם הצליחו לעצור יחידה פלשתית ואף לשמור על חלקת התבואה מנזק. וַיּוֹשַׁע ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה.
פסוק טו:וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן־הַשְּׁלוֹשִׁים רֹאשׁ, משלושים הראשים, עַל־הַצֻּר, הסלע ששימש מבצר ומחסה, אֶל־דָּוִיד אֶל־מְעָרַת עֲדֻלָּם. לא ברור אם הדבר אירע לפני שכבש את ירושלים או אחר כך. וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים הרחב שליד ירושלים.
פסוק טז:וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה, הוא הצור הסמוך למערת עדולם, וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים היה אָז בְּבֵית לָחֶם. אחרי מפלת ישראל בגלבֹּע ומותו של שאול הרחיבו הפלשתים את שלטונם לתוך גבול ארץ יהודה. משום כך ישב בבית-לחם נציב פלשתי שמשל על העיר וסביבותיה, ולידו חיל מצב ששמר עליו.
פסוק יז:וַיִּתְאָו, התאווה דָּוִיד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית־לֶחֶם, שאינה רחוקה מעמק רפאים, הבור אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. דויד גדל בבית-לחם, והוא זוכר את מימיה הטובים. לא נראה שהשמיע בקשה מיוחדת, אלא השיח לפי תומו על אותם המים, אף על פי שהיה יכול לשתות מים שנאספו בגבים במדבר וכיוצא באלה.
פסוק יח:כאשר שלושת אנשיו שמעו את המשאלה שהביע דויד, וַיִּבְקְעוּ, חצו תוך כדי לחימה הַשְּׁלֹשָׁה – שלושת הגיבורים, שהיו כנראה אוהביו ומעריציו של דויד, בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, שהיה מחנה אויב מבוצר, וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם מִבּוֹר בֵּית־לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל־דָּוִיד. וְלֹא־אָבָה, רצה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם, ובמקום זאת – וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה'. הוא שפך את המים בתור נסך לשם ה'.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר: חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת – מלשתות את המים האלה. הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם?! כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם. האנשים הללו מסרו את נפשם, ודמם של האנשים נתון כביכול בתוך המים. לא נאה שאשתה מים שנקנו בדם. וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם. אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים. בשל המעשה החריג הזה התפרסמו שלושת הגיבורים.
פסוק כ:וְאַבְשַׁי, הקרוי בספר שמואל גם אבישי, אֲחִי־יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ, מפקד על הַשְּׁלוֹשָׁה, וְהוּא עוֹרֵר, נופף אֶת־חֲנִיתוֹ עַל־שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל. וְלוֹ־שֵׁם של כבוד בַּשְּׁלוֹשָׁה.
פסוק כא:מִן־הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם מהם היה נִכְבָּד בגבורתו האישית, וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר. אבשי עלה בדרגות הפיקוד ונעשה עם הזמן אחד ממפקדיו הגדולים של דויד. וְעַד, עם הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא־בָא. הוא היה להם לראש, ולא נכלל בשלושה.
פסוק כב:גיבור נוסף הוא בְּנָיָה בֶן־יְהוֹיָדָע שהיה בֶּן־אִישׁ־חַיִל רַב־פְּעָלִים מִן המקום קַבְצְאֵל, הוּא הִכָּה, הרג אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל, אנשי צבא מיוחדים, או: אנשים חשובים במחנה מוֹאָב. וְסיפור נוסף על גבורתו האישית – הוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. בניהו ירד לבדו לתוך הבור ביום שלג והצליח לגבור על אריה שהיה נתון בתוכו במצוקה.
פסוק כג:וְהוּא הִכָּה אֶת־הָאִישׁ הַמִּצְרִי שהיה אִישׁ מִדָּה, גדול ממדים. מידת גבהו כחָמֵשׁ בָּאַמָּה. וּבְיַד הַמִּצְרִי הייתה חֲנִית גדולה כִּמְנוֹר אֹרְגִים, קורה גדולה בנול האריגה. וַיֵּרֶד אֵלָיו בניהו בַּשָּׁבֶט, במקל ולא בחנית, וַיִּגְזֹל אֶת־הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ. אפשר שתנועת המצרי הייתה מסורבלת בגלל שריונו, וכך הצליח בניהו לחטוף את החנית מידו, כמו בסיפור של דויד וגלית.
פסוק כד:אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע, וְלוֹ־שֵׁם בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים. גם שלושה הגיבורים החשיבו אותו לגיבור גדול.
פסוק כה:יותר מִן־הַשְּׁלוֹשִׁים – שלושים הגיבורים שיפורטו להלן, הִנּוֹ נחשב נִכְבָּד הוּא. וְאילו אֶל־הַשְּׁלֹשָׁה לֹא־בָא. גבורתו לא נחשבה עדיין כמו זו של השלושה, שנעשו סמל הגבורה והתעוזה. וַיְשִׂימֵהוּ דָוִיד עַל־מִשְׁמַעְתּוֹ. דויד הטיל עליו אחריות פיקודית. בניהו היה מפקד הכרתי והפלתי, חיל המשמר של דויד.
פסוק כו:ושמות גִבּוֹרֵי הַחֲיָלִים, שביניהם שלושים הגיבורים שנזכרו: עֲשָׂהאֵל אֲחִי יוֹאָב הצעיר ממנו, שנהרג בידי אבנר, ואֶלְחָנָן בֶּן־דּוֹדוֹ, שניהם מִבֵּית לָחֶם.
פסוק כז:שַׁמּוֹת הַהֲרוֹרִי, חֵלֶץ הַפְּלוֹנִי. ייתכן שהפלוני הוא שם של מקום, או שקראו לו כך מפני שלא ידעו מהיכן הוא בא.
פסוק כח:עִירָא בֶן־עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי, מהעיר תקוע שביהודה, אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתוֹתִי, מענתות שבבנימין,
פסוק כט:סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי, עִילַי הָאֲחוֹחִי, שם משפחה בשבט בנימין,
פסוק ל:מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי, חֵלֶד בֶּן־בַּעֲנָה הַנְּטוֹפָתִי, שניהם מהעיר נטופה,
פסוק לא:אִיתַי בֶּן־רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן, בְּנָיָה הַפִּרְעָתֹנִי, מפרעתון שבאפרים,
פסוק לב:חוּרַי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ, אֲבִיאֵל הָעַרְבָתִי,
פסוק לג:עַזְמָוֶת הַבַּחֲרוּמִי, ממקום שנקרא בחורים במזרח לירושלים, אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי, משעלבין,
פסוק לד:בְּנֵי הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי, יוֹנָתָן בֶּן־שָׁגֵה הַהֲרָרִי,
פסוק לה:אֲחִיאָם בֶּן־שָׂכָר הַהֲרָרִי, אֱלִיפַל בֶּן־אוּר,
פסוק לו:חֵפֶר הַמְּכֵרָתִי, אֲחִיָּה הַפְּלֹנִי,
פסוק לז:חֶצְרוֹ הַכַּרְמְלִי, נַעֲרַי בֶּן־אֶזְבָּי,
פסוק לח:יוֹאֵל אֲחִי נָתָן, אולי נתן הנביא, ועל כן הוא מתייחס אליו, מִבְחָר בֶּן־הַגְרִי. בין הגיבורים היו גם אנשים שהיו גרים או שבאו מעמים אחרים:
פסוק לט:צֶלֶק הָעַמּוֹנִי, נַחְרַי הַבֵּרֹתִי, מבארות, והוא היה נֹשֵׂא כְּלֵי, עוזרו הצמוד של יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה.
פסוק מ:עִירָא הַיִּתְרִי, גָּרֵב הַיִּתְרִי,
פסוק מא:אוּרִיָּה הַחִתִּי, זָבָד בֶּן־אַחְלָי, שנזכר כאחד מצאצאי חצרון בשבט יהודה.
פסוק מב:עֲדִינָא בֶן־שִׁיזָא הָראוּבֵנִי, שנעשה לאחר זמן רֹאשׁ, מנהיג לָראוּבֵנִי, וְעָלָיו, אליו נוספו שְׁלֹשִׁים אנשים.
פסוק מג:חָנָן בֶּן־מַעֲכָה וְיוֹשָׁפָט הַמִּתְנִי,
פסוק מד:עֻזִּיָּא הָעַשְׁתְּרָתִי, שָׁמָע וִיעִיאֵל בְּנֵי חוֹתָם הָעֲרֹעֵרִי,
פסוק מה:יְדִיעֲאֵל בֶּן־שִׁמְרִי וְיוֹחָא אָחִיו הַתִּיצִי,
פסוק מו:אֱלִיאֵל הַמַּחֲוִים וִירִיבַי וְיוֹשַׁוְיָה בְּנֵי אֶלְנָעַם וְיִתְמָה הַמּוֹאָבִי,
פסוק מז:אֱלִיאֵל וְעוֹבֵד וְיַעֲשִׂיאֵל הַמְּצֹבָיָה.
