א וּפְלִשְׁתִּ֖ים נִלְחֲמ֣וּ בְיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֑נָס אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ מִפְּנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וַיִּפְּל֥וּ חֲלָלִ֖ים בְּהַ֥ר גִּלְבֹּֽעַ׃ ב וַיַּדְבְּק֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֥י שָׁא֖וּל וְאַחֲרֵ֣י בָנָ֑יו וַיַּכּ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים אֶת־יוֹנָתָ֧ן וְאֶת־אֲבִינָדָ֛ב וְאֶת־מַלְכִּי־שׁ֖וּעַ בְּנֵ֥י שָׁאֽוּל׃ ג וַתִּכְבַּ֤ד הַמִּלְחָמָה֙ עַל־שָׁא֔וּל וַיִּמְצָאֻ֖הוּ הַמּוֹרִ֣ים בַּקָּ֑שֶׁת וַיָּ֖חֶל מִן־הַיּוֹרִֽים׃ ד וַיֹּ֣אמֶר שָׁאוּל֩ אֶל־נֹשֵׂ֨א כֵלָ֜יו שְׁלֹ֥ף חַרְבְּךָ֣ ׀ וְדָקְרֵ֣נִי בָ֗הּ פֶּן־יָבֹ֜אוּ הָעֲרֵלִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וְהִתְעַלְּלוּ־בִ֔י וְלֹ֤א אָבָה֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו כִּ֥י יָרֵ֖א מְאֹ֑ד וַיִּקַּ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב וַיִּפֹּ֖ל עָלֶֽיהָ׃ ה וַיַּ֥רְא נֹשֵֽׂא־כֵלָ֖יו כִּ֣י מֵ֣ת שָׁא֑וּל וַיִּפֹּ֥ל גַּם־ה֛וּא עַל־הַחֶ֖רֶב וַיָּמֹֽת׃ ו וַיָּ֤מָת שָׁאוּל֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת בָּנָ֔יו וְכָל־בֵּית֖וֹ יַחְדָּ֥ו מֵֽתוּ׃ ז וַ֠יִּרְאוּ כָּל־אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־בָּעֵ֙מֶק֙ כִּ֣י נָ֔סוּ וְכִי־מֵ֖תוּ שָׁא֣וּל וּבָנָ֑יו וַיַּעַזְב֤וּ עָרֵיהֶם֙ וַיָּנֻ֔סוּ וַיָּבֹ֣אוּ פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃ ח וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיָּבֹ֣אוּ פְלִשְׁתִּ֔ים לְפַשֵּׁ֖ט אֶת־הַֽחֲלָלִ֑ים וַֽיִּמְצְא֤וּ אֶת־שָׁאוּל֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו נֹפְלִ֖ים בְּהַ֥ר גִּלְבֹּֽעַ׃ ט וַיַּ֨פְשִׁיטֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־כֵּלָ֑יו וַיְשַׁלְּח֨וּ בְאֶֽרֶץ־פְלִשְׁתִּ֜ים סָבִ֗יב לְבַשֵּׂ֛ר אֶת־עֲצַבֵּיהֶ֖ם וְאֶת־הָעָֽם׃ י וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ אֶת־כֵּלָ֔יו בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶ֑ם וְאֶת־גֻּלְגָּלְתּ֥וֹ תָקְע֖וּ בֵּ֥ית דָּגֽוֹן׃ יא וַֽיִּשְׁמְע֔וּ כֹּ֖ל יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֑ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשׂ֥וּ פְלִשְׁתִּ֖ים לְשָׁאֽוּל׃ יב וַיָּקוּמוּ֮ כָּל־אִ֣ישׁ חַיִל֒ וַיִּשְׂא֞וּ אֶת־גּוּפַ֣ת שָׁא֗וּל וְאֵת֙ גּוּפֹ֣ת בָּנָ֔יו וַיְבִיא֖וּם יָבֵ֑ישָׁה וַיִּקְבְּר֨וּ אֶת־עַצְמוֹתֵיהֶ֜ם תַּ֤חַת הָאֵלָה֙ בְּיָבֵ֔שׁ וַיָּצ֖וּמוּ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ יג וַיָּ֣מָת שָׁא֗וּל בְּמַֽעֲלוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר מָעַ֣ל בַּֽיהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר לֹא־שָׁמָ֑ר וְגַם־לִשְׁא֥וֹל בָּא֖וֹב לִדְרֽוֹשׁ׃ יד וְלֹֽא־דָרַ֥שׁ בַּֽיהוָ֖ה וַיְמִיתֵ֑הוּ וַיַּסֵּב֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה לְדָוִ֖יד בֶּן־יִשָֽׁי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וּפְלִשְׁתִּים נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל את אחת המלחמות הגדולות של ישראל, וַיָּנָס אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ וסביבתו, שם התרחש הקרב. נוסף על המערכה הכללית, הייתה מלחמה ממוקדת יותר –
פסוק ב:
וַיַּדְבְּקוּ, תקפו, נצמדו פְלִשְׁתִּים אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו. הפלשתים ניסו לא רק להביס את מחנה ישראל אלא גם להרוג את מנהיגיו. וַיַּכּוּ, הרגו פְלִשְׁתִּים אֶת־יוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּי־שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. לשאול נשאר רק בן אחד שמלך מאוחר יותר במקום אביו זמן קצר, ואילו שאר בניו נהרגו בקרב. נראה שבעקבות המפלה הפסיק מחנה ישראל להיות מערך קרבי מסודר, והוא התפלג לקבוצות קבוצות של לוחמים שנמלטו במרחב מפני הפלשתים התוקפים.
פסוק ג:
וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל־שָׁאוּל, שלהגנתו נשארה בצדו קבוצת לוחמים קטנה. הפלשתים הלכו וסגרו עליו, אף על פי שלא ידעו בדיוק היכן הוא. וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים, היורים בַּקָּשֶׁת, פלוגת קשָּׁתים פלשתית. וַיָּחֶל, הוא חלה, נפצע מהירי, או: נתחלחל מִן־הַיּוֹרִים. לא היה זה קרב פנים אל פנים, אבל הפלשתים ירו לכיוונו ופצעו אותו קשה.
פסוק ד:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־נֹשֵׂא כֵלָיו, שנמצא תמיד בצדו: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי, דקוֹר אותי בָהּ כדי שאמות, פֶּן־יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וימצאו אותי חי, וְהִתְעַלְּלוּ־בִי. כך גם אם הם יפגעו בגופי, הם לא יענו אותי בחיי. וְלֹא אָבָה, רצה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי בהיותו האדם הקרוב ביותר אל המפקד והנאמן לו ביותר, עד כדי מסירות נפשו למענו, היה קשור מאוד לשאול, ועל כן יָרֵא מְאֹד לעשות מעשה כזה. מכיוון שכך – וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ על מנת להתאבד. נפילה על חרב איננה דרך קלה או פשוטה למי שמנסה להרוג את עצמו. מהתיאור המקביל עולה שהוא לא הצליח לגמרי. נראה שהוא פצע את עצמו פצעים אנושים, אבל עדיין נותר נשאר קצת בהכרה.
פסוק ה:
וַיַּרְא נֹשֵׂא־כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם־הוּא עַל־הַחֶרֶב וַיָּמֹת. בגלל עומק הקשר ביניהם, כשראה במות שאול, חש שגם לו אין עוד חיים.
פסוק ו:
וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, וְכָל־בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ.
פסוק ז:
וַיִּרְאוּ כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּעֵמֶק – עמק יזרעאל כִּי נָסוּ, ברחו הלוחמים לאחר התבוסה שנחלו, וְכִי־מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו, וַיַּעַזְבוּ את עָרֵיהֶם וַיָּנֻסוּ. לאחר המפלה נותרו אנשי ישראל שבאותו אזור חסרי הגנה מפני הפלשתים. לכן הם עזבו את מקומות היישוב שלהם ונמלטו לאזורים בטוחים יותר, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.
פסוק ח:
נראה שהקרב נגמר בלילה, כי לא היה טעם להילחם כשאין אור. וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת־הַחֲלָלִים, להסיר מהם חפצים ובגדים בעלי ערך ולקחתם שלל, כנהוג בכל הדורות, וַיִּמְצְאוּ אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־בָּנָיו נֹפְלִים, מוטלים בְּהַר גִּלְבֹּעַ בלי שציפו לכך. שאול עשוי היה לברוח מהמערכה בחסות החשכה, והם לא ידעו שהוא נשאר בשדה הקרב עד הסוף.
פסוק ט:
וַיַּפְשִׁיטֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ אֶת־רֹאשׁוֹ שכרתו וְאֶת־כֵּלָיו – כלי המלחמה הפרטיים שלו, וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לכל עבר כדי לְבַשֵּׂר אֶת־עֲצַבֵּיהֶם, לאליליהם וְאֶת־הָעָם, ולעם. נראה שבטקס שערכו הביאו את החפצים המסמלים את ניצחונם תחילה אל בתי הפולחן ואחר כך הציגו אותם בפני כל העם.
פסוק י:
וַיָּשִׂימוּ, הניחו בסוף אֶת־כֵּלָיו של שאול בתוך בֵּית אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶת־גֻּלְגָּלְתּוֹ תָקְעוּ בתוך בֵּית אלילם דָּגוֹן.
פסוק יא:
וַיִּשְׁמְעוּ כֹּל אנשי יָבֵישׁ גִּלְעָד, שהיו קשורים מאוד לשבט בנימין בכלל ולשאול בפרט מזה שנים רבות, אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל.
פסוק יב:
וַיָּקוּמוּ כָּל־אִישׁ חַיִל, וַיִּשְׂאוּ אֶת־גּוּפַת שָׁאוּל וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה. הם גנבו את מה שנשאר מגוויות שאול ובניו שהוצגו בערי הפלשתים. שגם אם הגופות לא היו שמורות במיוחד, נדרשו אנשים נועזים שיחדרו לתוך העיר הפלשתית ויוציאו אותן. וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה, בנחלה מיוחדת בְּיָבֵשׁ גלעד, וַיָּצוּמוּ שִׁבְעַת יָמִים.
פסוק יג:
עד כאן תיאור המאורעות. עכשיו יובא הסבר למה שאירע, כדרכם של ספרי המקרא: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר־מָעַל בַּה', עַל־דְּבַר ה' במלחמת עמלק ובמקרים אחרים אֲשֶׁר לֹא־שָׁמָר בדיוק, וְגַם מעל בפנייתו בסוף חייו לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ אל המתים,
פסוק יד:
וְלֹא־דָרַשׁ בַּה'. אף ששאול ניסה באותה שעה לדרוש את ה' ולא נענה, היה עליו לדרוש יותר – וַיְמִיתֵהוּ ה' וַיַּסֵּב אֶת־הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי. הסיפור הזה נועד לתאר את סופו של בית שאול ואת נפילת מלכותו. בספר זה אין מסופר לא על חייו ולא על שאר בני משפחתו, אלא על הריגתו במלחמה שבעקבותיה עברה המלוכה לדויד. כעת יתחיל הספר לעסוק בתולדותיו של המלך דויד ובמעשיו.