פסוק א:וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה – תשרי נֶאֶסְפוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל. כ"ב בתשרי הוא יום שמיני עצרת, וכ"ג בתשרי נקרא בדורות מאוחרים יותר 'אסרו חג', שגם הוא יום חגיגי. ביום שלמחרת נאספו כולם בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם כדי לבטא אבלות וצער.
פסוק ב:וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר. הם ניצלו את ההזדמנות לטפל בכל נישואי התערובת שפשטו בעם במשך הזמן. וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל־חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.
פסוק ג:וַיָּקוּמוּ עַל־עָמְדָם, מקומם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם במשך רְבִעִית, רבע מן הַיּוֹם, וּרְבִעִית היום היו מִתְוַדִּים על חטאותיהם וּמִשְׁתַּחֲוִים ומתפללים לַה' אֱלֹהֵיהֶם.
פסוק ד:וַיָּקָם עַל־מַעֲלֵה, דוכן הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי, קַדְמִיאֵל, שְׁבַנְיָה, בֻּנִּי, שֵׁרֵבְיָה, בָּנִי, כְנָנִי, וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל־ה' אֱלֹהֵיהֶם. הם התפללו בקול רם על כל ישראל, תפילה שהיא למעשה הקדמה למה שיתרחש בהמשך.
פסוק ה:וַיֹּאמְרוּ אל העם הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל, בָּנִי, חֲשַׁבְנְיָה, שֵׁרֵבְיָה, הוֹדִיָּה, שְׁבַנְיָה, פְתַחְיָה, שחלקם עמדו על הדוכן: קוּמוּ, בָּרְכוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן־הָעוֹלָם עַד־הָעוֹלָם, לנצח נצחים. ובפנייה לה' – וִיבָרְכוּ את שֵׁם כְּבֹדֶךָ, וּמְרוֹמַם אתה מעַל־כָּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה.
פסוק ו:אַתָּה־הוּא ה' לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם, את שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם, את הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ, את הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם, כל יצורי המים, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים.
פסוק ז:אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם. כך הוא נקרא כשבחרת בו, וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ, שינית את שְׁמוֹ לאחר זמן, כשכבר היה בארץ – אַבְרָהָם.
פסוק ח:וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, וְכָרוֹת, כרתָּ עִמּוֹ את הַבְּרִית שכללה בין השאר את ההבטחה לָתֵת אֶת־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי, הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי, לָתֵת אותה לְזַרְעוֹ, וַתָּקֶם, הקמת לאחר כמה דורות אֶת־דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק, נוהג בצדק אָתָּה.
פסוק ט:וַתֵּרֶא, ראית אֶת־עֳנִי, מצוקת אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם, וְאֶת־זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל שפת יַם־סוּף.
פסוק י:וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל־עֲבָדָיו וּבְכָל־עַם אַרְצוֹ, כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ, הרשיעו עֲלֵיהֶם. המצרים לא העסיקו את ישראל כפועלים שכירים, הם העבידו אותם בפרך. יתרה מזו, הם לא התכוונו רק לנצל את כוחם ולהשתמש בהם אלא ביקשו להשמידם. וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם מפורסם וברור כְּהַיּוֹם, כמו היום הַזֶּה, או: השם שעשית לך מאז קיים עד היום הזה.
פסוק יא:וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ־הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְאֶת־רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים.
פסוק יב:וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם, הדרכת אותם יוֹמָם, ביום, וּבְעַמּוּד אֵשׁ בלַיְלָה כדי לְהָאִיר לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ. הלויים ממשיכים והולכים בסיפור חסדי ה' לפי סדר המאורעות:
פסוק יג:וְעַל הַר־סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר, ודיברת עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת, חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים.
פסוק יד:וְאֶת־שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם, וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. התורה כוללת דינים ומשפטים שונים, שהם חלק מסדר העולם בכללו, אבל חלקם מופיעים רק מפעם לפעם. יום השבת חל בכל שבוע, והוא ניתן בעיקרו לישראל עוד קודם מעמד הר סיני, השבת אינה רק חוק ומצווה, אלא היא מתנה קבועה ומיוחדת שנתן ה' לעמו, ועל כן היא מודגשת כאן.
פסוק טו:וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם – המן נָתַתָּ לָהֶם לנוכח רְעָבָם, רעבונם, וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם, וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָשָׂאתָ אֶת־יָדְךָ, נשבעת לָתֵת לָהֶם.
פסוק טז:וְהֵם, כלומר וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ, הרשיעו וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם, התעקשו וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹתֶיךָ.
פסוק יז:וַיְמָאֲנוּ, סירבו לִשְׁמֹעַ בקולך וְלֹא־זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ־רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם, במרדם. הם לא רצו לעלות לארץ, ולא זו בלבד אלא שהעדיפו לחזור לשעבוד במצרים על פני הארץ המובטחת. וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם למרות כל חטאיהם.
פסוק יח:אַף כִּי־עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת, דברים מגונים, חרפות גְּדֹלוֹת.
פסוק יט:ובכל זאת אַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אף שהענשת אותם לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר, אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן לֹא־סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת־עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת, את הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ. הענשת אותם אך לא נטשתם, כשם שנוהגים בילדים קטנים.
פסוק כ:וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם, ולמרות כל עלילותיהם את מַנְךָ, המן שלך לֹא־מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם, וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם.
פסוק כא:וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר, דבר לֹא חָסֵרוּ, שַׂלְמֹתֵיהֶם, שמלותיהם לֹא בָלוּ, וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ, התנפחו.
פסוק כב:וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים, וַתַּחְלְקֵם, הפצת את העממים לְפֵאָה, לקצה. וַיִּירְשׁוּ ישראל אֶת־אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת־אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת־אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן.
פסוק כג:וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וַתְּבִיאֵם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת.
פסוק כד:וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ, וַתַּכְנַע, הכנעת לִפְנֵיהֶם אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים, וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת־מַלְכֵיהֶם וְאֶת־עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם.
פסוק כה:וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצוּרֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה, וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים־כָּל־טוּב, בֹּרוֹת חֲצוּבִים, כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב. כיוון שהם כבשו ארץ מיושבת, הכול היה מוכן לפניהם מיד עם כניסתם. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ, התפנקו בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל.
פסוק כו:ואז – וַיַּמְרוּ, סירבו, התקוממו וַיִּמְרְדוּ בָּךְ, וַיַּשְׁלִכוּ אֶת־תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם, לאחוריהם, וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ, את הנביאים אֲשֶׁר־הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ. וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת.
פסוק כז:וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם, אויביהם וַיָּצֵרוּ לָהֶם, וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ, היו צועקים אֵלֶיךָ. וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע את צעקתם וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם. כך אירע בימי השופטים ואחריהם.
פסוק כח:וּכְשנעשה נוֹחַ לָהֶם מצרתם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ. וַתַּעַזְבֵם שוב בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ, משלוּ בָהֶם, וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ, זעקו אליך והזעיקו אותך, וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע אותם וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים, פעמים רבות.
פסוק כט:וַתָּעַד, העדת בָּהֶם והזהרת אותם לַהֲשִׁיבָם אֶל־תּוֹרָתֶךָ, וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא־שָׁמְעוּ לְמִצְוֹתֶיךָ, וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ־בָם, אף על פי שאלה הם המצוות אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה, ויחיה בָהֶם, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת, פרקו עול, כמי שמושך כתפו מלשאת עליה משא. וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ.
פסוק ל:וַתִּמְשֹׁךְ, הארכת עֲלֵיהֶם, המתנת להם שָׁנִים רַבּוֹת, וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד־נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ, וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת. בסוף מסרת אותם לידי הגויים.
פסוק לא:וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא־עֲשִׂיתָם כָּלָה. למרות כל העוונות הללו לא השמדת את ישראל וְלֹא עֲזַבְתָּם, כִּי אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה.
פסוק לב:וְעַתָּה, אֱלֹהֵינוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, אַל־יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת, אל תהיה מועטת בעיניך כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר־מְצָאַתְנוּ – לִמְלָכֵינוּ, לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל־עַמֶּךָ, מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. גם קודם היו לישראל מלחמות, צרות ומועקות אחרות, אבל בזמן מלכי אשור התחילה הגלות, והיא נמשכה גם בדורות הבאים.
פסוק לג:וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ. כל מה שהבאת עלינו בצדק הבאת. איננו באים בטענות, כִּי־אֱמֶת עָשִׂיתָ, וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ כולנו –
פסוק לד:וְאֶת מְלָכֵינוּ, שָׂרֵינוּ, כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ, כולם לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל־מִצְוֹתֶיךָ וּלְעֵדְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם.
פסוק לה:וְהֵם בְּמַלְכוּתָם וּבְטוּבְךָ הָרָב אֲשֶׁר־נָתַתָּ לָהֶם, וּבְאֶרֶץ הָרְחָבָה וְהַשְּׁמֵנָה אֲשֶׁר־נָתַתָּ לִפְנֵיהֶם, לֹא עֲבָדוּךָ וְלֹא־שָׁבוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם הָרָעִים.
פסוק לו:הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים. אמנם איננו עבדים משועבדים ממש אבל גם איננו עם חופשי, אלא נתיניו של מלך פרס, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת־פִּרְיָהּ וְאֶת־טוּבָהּ, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים למלכים זרים עָלֶיהָ. אנחנו יושבים בה אבל אין היא לגמרי שלנו.
פסוק לז:וּתְבוּאָתָהּ היא מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר־נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ, וְעַל גְּוִיֹּתֵנוּ, גופינו הם מֹשְׁלִים, וּבִבְהֶמְתֵּנוּ הם עושים כִּרְצוֹנָם, וּבְצָרָה גְדֹלָה אֲנָחְנוּ.
