תנ"ך על הפרק - שמות לו - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות לו

86 / 929
היום

הפרק

סוף ההתרמה, זימון החכמים העושים במלאכה, מעשה המשכן

וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל ׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵ֘ל וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל־הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַעֲשֹׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים׃וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֮ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא׃וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃וַיַּעֲשׂ֨וּ כָל־חֲכַם־לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב עָשָׂ֥ה אֹתָֽם׃אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת׃וַיְחַבֵּר֙ אֶת־חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָ֑ת וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חִבַּ֔ר אַחַ֖ת אֶל־אֶחָֽת׃וַיַּ֜עַשׂ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּמַּחְבָּ֑רֶת כֵּ֤ן עָשָׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃חֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת עָשָׂה֮ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת עָשָׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָֽת׃וַיַּ֕עַשׂ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וַיְחַבֵּ֨ר אֶת־הַיְרִעֹ֜ת אַחַ֤ת אֶל־אַחַת֙ בַּקְּרָסִ֔ים וַֽיְהִ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד׃וַיַּ֙עַשׂ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתָֽם׃אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְאַרְבַּ֣ע אַמּ֔וֹת רֹ֖חַב הַיְרִיעָ֣ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת׃וַיְחַבֵּ֛ר אֶת־חֲמֵ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָֽד׃וַיַּ֜עַשׂ לֻֽלָאֹ֣ת חֲמִשִּׁ֗ים עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּיצֹנָ֖ה בַּמַּחְבָּ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת עָשָׂה֙ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃וַיַּ֛עַשׂ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים לְחַבֵּ֥ר אֶת־הָאֹ֖הֶל לִֽהְיֹ֥ת אֶחָֽד׃וַיַּ֤עַשׂ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵלִ֖ים מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה׃וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים׃עֶ֥שֶׂר אַמֹּ֖ת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃שְׁתֵּ֣י יָדֹ֗ת לַקֶּ֙רֶשׁ֙ הָֽאֶחָ֔ד מְשֻׁלָּבֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָ֑ת כֵּ֣ן עָשָׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קְרָשִׁ֔ים לִפְאַ֖ת נֶ֥גֶב תֵּימָֽנָה׃וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף עָשָׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקְּרָשִׁ֑ים שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו׃וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עָשָׂ֖ה עֶשְׂרִ֥ים קְרָשִֽׁים׃וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃וּֽלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה עָשָׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים׃וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ עָשָׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם׃וְהָי֣וּ תוֹאֲמִם֮ מִלְּמַטָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ אֶל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָאֶחָ֑ת כֵּ֚ן עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֖י הַמִּקְצֹעֹֽת׃וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֤י אֲדָנִים֙ שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃וַיַּ֥עַשׂ בְּרִיחֵ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָאֶחָֽת׃וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַחֲמִשָּׁ֤ה בְרִיחִם֙ לְקַרְשֵׁ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה׃וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הַבְּרִ֣יחַ הַתִּיכֹ֑ן לִבְרֹ֙חַ֙ בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֔ים מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה׃וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים צִפָּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹתָם֙ עָשָׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וַיְצַ֥ף אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב׃וַיַּ֙עַשׂ֙ אֶת־הַפָּרֹ֔כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב עָשָׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים׃וַיַּ֣עַשׂ לָ֗הּ אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וַיְצַפֵּ֣ם זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וַיִּצֹ֣ק לָהֶ֔ם אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף׃וַיַּ֤עַשׂ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם׃וְאֶת־עַמּוּדָ֤יו חֲמִשָּׁה֙ וְאֶת־וָ֣וֵיהֶ֔ם וְצִפָּ֧ה רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְאַדְנֵיהֶ֥ם חֲמִשָּׁ֖ה נְחֹֽשֶׁת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

חכם לב. כבר נתבאר לעיל ל״א ו׳ ד׳ משמעות חכם לב. הוא חכמת יראת ה׳. והיה הרבה חכמי לב אשר נתן ה׳ חכמה ותבונה בהמה לדעת. עומק הכונה של כל מלאכה: לעשות באומנות היד: את כל מלאכת עבודת הקדש לכל אשר צוה ה׳. בקבלה למשה מה שלא בא בכתוב מפורש. ולא היה העת מספיק שילמדו כל הקבלות שבע״פ מפי משה. אבל המה כונו בחכמתם שנעשה הכל מכוין כאשר צוה ה׳. וע׳ להלן ל״ט מ״ג: אשר נתן ה׳ חכמה בלבו. ומפרש המקרא היאך שייך נתינת חכמה בלב. הרי הכל ב״ש חוץ מיראת שמים ע״כ מפרש כל אשר נשאו לבו וגו׳ זהו ג״כ חכמת הלב לבטוח שיצליח בזו הפעולה ושירצה לקבל ע״ע להתקרב אל המלאכה. אע״ג שלא למד מעולם אומנות זו. ובאמת כן במלאכת חול שייך נשיאת לב לאיזה מלאכה. בד״מ אם בא אדם לעשות בית אומנות ללמד לתינוקות אומנות. והיה מביא הרבה ילדים לבחור במה חפץ לשלוח יד. זה אומר אני רוצה בזה וזה אומר אני רוצה בזה. והבחירה מועלת להם לענין לימודו כמה שנים שיעמוד על תכלית המלאכה שבחר בה. כך היה במעשה המשכן הבחירה לכל אחד באיזו אומנות היתה מועלת לעשות בלי לימוד כלל. רק בהצלחת ה׳ לדבר אשר נשאו לבו: לקרבה אל המלאכה. להתבונן בה. וגם לעשות אתה. בידיו אע״ג שמעולם לא אמנו אצבעותיו למלאכה זו. וכ״ז נשיאת לב היתה מתנה מה׳ והיא נקראת חכמת הלב: ויקחו מלפני משה וגו׳ אשר הביאו. בימים הראשונים של הבאת הנדבות. והם בני ישראל הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. כמה בקרים אחרי שכבר לקחו האומנים מה שכבר הובא. והא שהביאו רק בבוקר לפי פשוטו הוא משום שדרך האומנים לקבל צרכי המלאכה בבוקר על כל היום. ויש להוסיף לפי שהיה נודע לכל ישראל בבוקר איך הוא נחשב לפני ה׳ ע״פ ירידת המן כמש״כ לעיל ט״ו ו׳. ע״כ היתה ירידת המן בבוקר גורם להרבות נדבות: איש איש ממלאכתו. לא נחשוב שראובן בא לומר שביד שמעון העושה ג״כ מלאכה זו הוא ביותר לפי הצורך וכאלו קובל שישאר ביד שמעון יתור ח״ו. אלא בא כל א׳ לומר שבידו הוא יותר מהצורך: אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. לשון המקרא פלא. או היה ראוי לכתוב אל יביאו עוד. או ויכלא העם מלעשות. והנה בר״פ הזורק איתא מנלן דהוצאה מלאכה מדכתיב ויעבירו וגו׳ אל יעשו עוד מלאכה. ומקשה מנלן דבשבת קאי דילמא בחול ומשום דשלימא ליה עבידתא ומשני גמר העברה העברה מיוה״כ. וכ׳ התוס׳ דר״ח מחק כ״ז הקושיא והישוב. דאפילו מיירי בחול נ״ל שפיר דהוצאה נקרא מלאכה. והכי דריש בהדיא בירושל׳. וגם זה פלא למחוק סוגיא שלימה. ונראה דבאמת לא הזהיר משה על ש״ק ביחוד אלא על חול כפשטא דקרא ומשום דשלימא מלאכה. והא שהזהיר משה ע״ז ומאי איכפת לן אם יהיה מותר. היינו משום דכל צרכי המשכן היה הכרח לעשות הכל לשם קדושה גם בעוד שלא הקדישו כדאי׳ בב״מ פ׳ השואל בונין בחול ואח״כ מקדישין כדי שלא יבוא לידי מעילה. ומכ״מ ההכרח לעשות לשם קדושה כדין מעשה המקדש. והנה מי שעשה לשם המשכן וניתותר היה רשאי באמת לעכבן לעצמו לפי דקי״ל הזמנה לאו מילתא היא. והזהיר משה דמכאן ואילך לא יעשו לשם קדושה שהרי אין צריך עוד. ולכתחלה אסור לעבוד לשם קדושה ולהשתמש בהם חול. אבל מה שכבר נעשה לשם קדושה לא הזהיר כלל. ומה איכפת לן אם יבואו ויתותר לבדק הבית או לצרכי כל״ש כמו שנעשה מתרומת כסף כמש״כ לעיל. אבל העם כלו מהביא גם מה שכבר נעשה לשם קדושה. שהרי ע״פ דין מותר להשתמש בהם חול. ומתחלה לא עשו כ״א לצורך המשכן ולא לבדק הבית. זהו עומק הפשט וא״כ אין בזה שום הוכחה דהוצאה היא מלאכה. ושפיר מקשי ומשני אבל כ״ז למ״ד הזמנה לאו מילתא משא״כ למ״ד הזמנה מילתא א״א לומר כן שהרי מה שנעשה לשם קודש א״א להשתמש בהם עוד לחול וע״כ מסרו לבדק הבית וא״כ צריך לפרש אל יעשו עוד מלאכה היינו שלא יביאו עוד והבאה נקרא מלאכה. ונקיט משה רבינו לשון מלאכה באשר אפי׳ למ״ד הזמנה מילתא מכ״מ בעינן איזה מלאכה כ״ש כמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ח א׳ ד״ה נתנו. ואמר משה דהבאה לשם קודש דנקרא מלאכה בשבת מהני גם לזה שיהיה אסור אח״כ להשתמש בו חול אע״ג שלא הקדישו עדיין. ומש״ה כלו העם מהביא ולפ״ז שפיר למדנו מכאן דהבאה היא מלאכה בשבת. וכבר הראינו לדעת בירושלמי יומא פ״ג דהזמנה מילתא מש״ה שפיר יליף בירושל׳ מגוף המקרא דהוצאה היא מלאכה: והותר. דדרך אומנים כשחסר להם איזו חתיכה קטנה כסף וזהב להכלי עושים מהפתיתים ששפו במעשה עוד חתיכה קטנה ולצרף אותה חתיכה לגוף הכלי אבל אין בזה תפארת הכלי אלא שהיה די והותר שהפתיתים ניתותרו: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. משמעו שהחשובים שבהם עשו היריעות. וכ״כ הספורנו. אבל טעמו חלש. וגם כבר ביארנו לעיל משמעות חכם לב אינו בחכמת המלאכה אלא ביראת ה׳ וא״כ יש להבין הענין בא״א. והוא דאחר שהסכים בצלאל להקדים מעשי המשכן להכלים ומשום זה החל היריעות. וזה ברור דהפרכת ובגדי כהונה היו מקודשי׳ מיריעות וא״כ נפל ספק לאיזה דבר ימציאו נפשם תחלה אם להיריעות המוקדמים ומשום זריזין מקדימין למצות. או להתאחר שלא לעשות עד שיגיעו להמקודשים יותר. והסכימו חכמי לב יותר להקדים ולהזדרז ליריעות0: מעשה חשב עשה אתם. חזר לבצלאל ראש העושים כמו בכל מעשה המשכן כתיב בל״י. וכאן יש להסביר יותר דיוק לשון יחיד. שהרי כבר ביארנו בפ׳ תרומה דמעשה חושב של הכרובים לא נגמר על יריעה אחת כ״א בצרוף השניה והשלישית וא״כ לכאורה היו כל האומנים נצרכים לעשות הציור באופן שיבינו איך שיצטרפו אשה אל אחותה אבל באמת לא היה כן אלא מעשה חושב עשה בצלאל לבדו. והוא מסר לכל א׳ הציור של יריעה שלו. ואע״ג שלא ידע מהשניה רק בצלאל לבדו ידע איך יצורפו בטוב. והנה אריכת הפרשיות במעשה הכל מיותר. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ולא אמר בזה דברים שיתפסו את האזן. אבל האמת נמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות כאשר יבואר לפנינו וע׳ ל״ט ט״ו. וכלל גדול הוא הא דאי׳ בב״ק דס״ד ובכ״מ כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. מלבד רמזי התורה שבא בשנוים קלים כמו בחוברת במחברת. נגבה תימנה. נגב תימנה. עשרים הקרש עשרים הקרשים. ועוד הרבה וסוד ה׳ ליראיו. ואין דבר ריק בתורה: על שפת היריעה. בשפת היריעה. דיוק הלשון נתבאר בפ׳ תרומה: ויחבר את היריעות וגו׳. משמע שבצלאל חיברם. וביריעות עזים להלן י״ח כתיב לחבר את האהל. משמע שלא עשה בצלאל אלא הכנה לזה שבהקמת המשכן יחברו המקימים. והא דכתיב בפ׳ הצווי וחברת את היריעות וחברת את האהל. קאי על משה רבינו כמו והקמת את המשכן דכתיב בקרשים. וידוע שמשה לבדו הקים את המשכן. וא״כ יש להבין למאי כתיב ויחבר ביריעות הללו. אבל מזה עמדנו על מדרש חז״ל ברכות דנ״ה א׳ דלהכי היפך בצלאל את הסדר ועשה תחלה את המשכן ואח״כ הכלים משום הטעם שאמר בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם. והוא פלא. הלא גם לאחר שעשה הכל לא העמיד משה את המשכן עד ר״ח ניסן. והכל נגמר בחנוכה כדאי׳ בפסיקתא כמש״כ להלן ל״ט ל״ז. וא״כ היכן עמדו הכלים כ״ז המשך. ובלא סוגית הגמ׳ הייתי אומר טעמו של בצלאל משום שהמחיצות מכשירי כלים דבלא מחיצות אינם משמשים כלום. כמש״כ לעיל ח׳. אבל עלינו להבין דברי חז״ל שדייקו קרא שלפנינו שבצלאל עצמו חיבר היריעות הללו לפני הקמת כל המשכן והעמיד היריעות על כלונסאות וכדומה שיעמדו לשעה. כדי להכניס לתוכם את הכלים ולא יעמדו לעין כל אדם בחוץ שאין זה כבוד כלי קודש. משא״כ יריעות עזים באמת לא חיבר בעצמו עד שהקדים משה: ויחבר וגו׳. ולא נזכר כאן ענין כפילת היריעה שזה לא נדרש למעשה. אלא להקמה: ויחדו יהיו תמים. בשבת דצ״ח כלין והולכין עד כאצבע דברי ר׳ יהודה רנ״א שהיו מלמעלן עובין אמה שנאמר יחדו והכתיב תמים ההוא דליתי שלמין ולא ליתי דניסרא. היינו קרש אחד משתי חתיכות מדובקין בדבק וכדומה. דר״י ור״נ אזלי במחלוקת ר״י ות״ק בנגעים פי״א מ״ח אי קשירה מחבר להקרא אחד. ור״י לטעמיה שאינו נקרא אחד. וא״כ לא בעינן קרא דתמים להא. והנה רש״י לעיל פ׳ תרומה פי׳ תמים כמו תואמים. ויפה פירש לפי הפשט שמוכח ממקרא זה דכתיב יהיו תמים. ולפי׳ הני תנאי היה ראוי לכתוב היו תמים שהרי כבר נעשו אלא משמעות הכתוב של תמים דלא לשלחופינהו מהדדי בשעת הקמה. ובצלאל הכין החריצים והטבעות באופן שיהיו תמים. אלא משום דכתיב באמת תמים ולא תואמים. הוציאו חז״ל כונה אחרת ג״כ לבד הפשט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ויעש את הבריח התיכן. ייחד הכתוב עשיה בפ״ע גבי אותו בריח באשר היה בו אומנות יתירה לכוין בריח של שלשים אמה שיהא שוה להבריח מן הקצה אל הקצה: וצפה ראשיהם וחשקיהם זהב. משמע שלא היו מצופים בשלימות בזהב. והוא פלא. שהרי בצווי כתיב וצפית אותם זהב משמע בשלימות. וכ״ה בפי׳ בברייתא דמלאכת המשכן. אלא ע״כ הפי׳ של וצפה ראשיהם. שמלבד הצפוי הכללי הי׳ גם צפוי בראש. והאיך אפשר לעשות צפוי בראש אחר שמצופה בכלל. אלא ע״כ ה״פ שעשו חשוק יוצא ובולט בראש העמוד וצפה את הראש והחשוק ג״כ בזהב לבד צפוי הכללי. אכן הדבר תמוה עדיין מאין למד בצלאל לעשות כן והרי לא נזכר בצווי אלא שיהא מצופים זהב. אבל כבר ביארנו דמשום דכתי׳ בצווי גבי מסך ועשית למסך דפי׳ לשם מסך. מה שלא נזכר הכי במעשה הפרכת דקדוש ממנו אלא ע״כ היה מעשה בעמודי המסך מה שאינו בעמודי הפרכת. וע״כ יש כונה שניה במה שאמר משה בעמודי המסך וצפית אותם זהב היינו צפוי בראש העמוד ביחוד לבד הצפוי של כל העמוד. וזה א״א אלא בחשוק ג״כ:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך