א וַיְהִ֣י כַאֲשֶׁ֣ר נִשְׁמַ֣ע לְסַנְבַלַּ֣ט וְ֠טוֹבִיָּה וּלְגֶ֨שֶׁם הָֽעַרְבִ֜י וּלְיֶ֣תֶר אֹֽיְבֵ֗ינוּ כִּ֤י בָנִ֙יתִי֙ אֶת־הַ֣חוֹמָ֔ה וְלֹא־נ֥וֹתַר בָּ֖הּ פָּ֑רֶץ גַּ֚ם עַד־הָעֵ֣ת הַהִ֔יא דְּלָת֖וֹת לֹא־הֶעֱמַ֥דְתִּי בַשְּׁעָרִֽים׃ ב וַיִּשְׁלַ֨ח סַנְבַלַּ֤ט וְגֶ֙שֶׁם֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר לְכָ֞ה וְנִֽוָּעֲדָ֥ה יַחְדָּ֛ו בַּכְּפִירִ֖ים בְּבִקְעַ֣ת אוֹנ֑וֹ וְהֵ֙מָּה֙ חֹֽשְׁבִ֔ים לַעֲשׂ֥וֹת לִ֖י רָעָֽה׃ ג וָאֶשְׁלְחָ֨ה עֲלֵיהֶ֤ם מַלְאָכִים֙ לֵאמֹ֔ר מְלָאכָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת לָ֣מָּה תִשְׁבַּ֤ת הַמְּלָאכָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר אַרְפֶּ֔הָ וְיָרַדְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם׃ ד וַיִּשְׁלְח֥וּ אֵלַ֛י כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אַרְבַּ֣ע פְּעָמִ֑ים וָאָשִׁ֥יב אוֹתָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ ה וַיִּשְׁלַח֩ אֵלַ֨י סַנְבַלַּ֜ט כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה פַּ֥עַם חֲמִישִׁ֖ית אֶֽת־נַעֲר֑וֹ וְאִגֶּ֥רֶת פְּתוּחָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ ו כָּת֣וּב בָּ֗הּ בַּגּוֹיִ֤ם נִשְׁמָע֙ וְגַשְׁמ֣וּ אֹמֵ֔ר אַתָּ֤ה וְהַיְּהוּדִים֙ חֹשְׁבִ֣ים לִמְר֔וֹד עַל־כֵּ֛ן אַתָּ֥ה בוֹנֶ֖ה הַחוֹמָ֑ה וְאַתָּ֗ה הֹוֶ֤ה לָהֶם֙ לְמֶ֔לֶךְ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וְגַם־נְבִיאִ֡ים הֶעֱמַ֣דְתָּ לִקְרֹא֩ עָלֶ֨יךָ בִֽירוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר מֶ֚לֶךְ בִּֽיהוּדָ֔ה וְעַתָּה֙ יִשָּׁמַ֣ע לַמֶּ֔לֶךְ כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְנִֽוָּעֲצָ֖ה יַחְדָּֽו׃ ח וָאֶשְׁלְחָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֤א נִֽהְיָה֙ כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר כִּ֥י מִֽלִּבְּךָ֖ אַתָּ֥ה בוֹדָֽאם׃ ט כִּ֣י כֻלָּ֗ם מְיָֽרְאִ֤ים אוֹתָ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר יִרְפּ֧וּ יְדֵיהֶ֛ם מִן־הַמְּלָאכָ֖ה וְלֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ה וְעַתָּ֖ה חַזֵּ֥ק אֶת־יָדָֽי׃ י וַאֲנִי־בָ֗אתִי בֵּ֣ית שְֽׁמַֽעְיָ֧ה בֶן־דְּלָיָ֛ה בֶּן־מְהֵֽיטַבְאֵ֖ל וְה֣וּא עָצ֑וּר וַיֹּ֡אמֶר נִוָּעֵד֩ אֶל־בֵּ֨ית הָאֱלֹהִ֜ים אֶל־תּ֣וֹךְ הַֽהֵיכָ֗ל וְנִסְגְּרָה֙ דַּלְת֣וֹת הַהֵיכָ֔ל כִּ֚י בָּאִ֣ים לְהָרְגֶ֔ךָ וְלַ֖יְלָה בָּאִ֥ים לְהָרְגֶֽךָ׃ יא וָאֹמְרָ֗ה הַאִ֤ישׁ כָּמ֙וֹנִי֙ יִבְרָ֔ח וּמִ֥י כָמ֛וֹנִי אֲשֶׁר־יָב֥וֹא אֶל־הַהֵיכָ֖ל וָחָ֑י לֹ֖א אָבֽוֹא׃ יב וָאַכִּ֕ירָה וְהִנֵּ֥ה לֹֽא־אֱלֹהִ֖ים שְׁלָח֑וֹ כִּ֤י הַנְּבוּאָה֙ דִּבֶּ֣ר עָלַ֔י וְטוֹבִיָּ֥ה וְסַנְבַלַּ֖ט שְׂכָרֽוֹ׃ יג לְמַ֤עַן שָׂכוּר֙ ה֔וּא לְמַֽעַן־אִירָ֥א וְאֶֽעֱשֶׂה־כֵּ֖ן וְחָטָ֑אתִי וְהָיָ֤ה לָהֶם֙ לְשֵׁ֣ם רָ֔ע לְמַ֖עַן יְחָֽרְפֽוּנִי׃ יד זָכְרָ֧ה אֱלֹהַ֛י לְטוֹבִיָּ֥ה וּלְסַנְבַלַּ֖ט כְּמַעֲשָׂ֣יו אֵ֑לֶּה וְגַ֨ם לְנוֹעַדְיָ֤ה הַנְּבִיאָה֙ וּלְיֶ֣תֶר הַנְּבִיאִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מְיָֽרְאִ֥ים אוֹתִֽי׃ טו וַתִּשְׁלַם֙ הַֽחוֹמָ֔ה בְּעֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה לֶאֱל֑וּל לַחֲמִשִּׁ֥ים וּשְׁנַ֖יִם יֽוֹם׃ טז וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ כָּל־א֣וֹיְבֵ֔ינוּ וַיִּֽרְא֗וּ כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִֽיבֹתֵ֔ינוּ וַיִּפְּל֥וּ מְאֹ֖ד בְּעֵינֵיהֶ֑ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י מֵאֵ֣ת אֱלֹהֵ֔ינוּ נֶעֶשְׂתָ֖ה הַמְּלָאכָ֥ה הַזֹּֽאת׃ יז גַּ֣ם ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם מַרְבִּ֞ים חֹרֵ֤י יְהוּדָה֙ אִגְּרֹ֣תֵיהֶ֔ם הוֹלְכ֖וֹת עַל־טוֹבִיָּ֑ה וַאֲשֶׁ֥ר לְטוֹבִיָּ֖ה בָּא֥וֹת אֲלֵיהֶֽם׃ יח כִּי־רַבִּ֣ים בִּֽיהוּדָ֗ה בַּעֲלֵ֤י שְׁבוּעָה֙ ל֔וֹ כִּי־חָתָ֥ן ה֖וּא לִשְׁכַנְיָ֣ה בֶן־אָרַ֑ח וִֽיהוֹחָנָ֣ן בְּנ֔וֹ לָקַ֕ח אֶת־בַּת־מְשֻׁלָּ֖ם בֶּ֥ן בֶּֽרֶכְיָֽה׃ יט גַּ֣ם טוֹבֹתָ֗יו הָי֤וּ אֹמְרִים֙ לְפָנַ֔י וּדְבָרַ֕י הָי֥וּ מוֹצִיאִ֖ים ל֑וֹ אִגְּר֛וֹת שָׁלַ֥ח טוֹבִיָּ֖ה לְיָֽרְאֵֽנִי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִשְׁמַע לְסַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וּלְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וּלְיֶתֶר אֹיְבֵינוּ כִּי בָנִיתִי אֶת־הַחוֹמָה וְלֹא־נוֹתַר בָּהּ פָּרֶץ, פרצה. החומה לא הייתה הרוסה כולה, אבל היה צריך לבנות את הפרצות. גַּם נשמע להם כי עַד־הָעֵת הַהִיא, לאחר שהחומות כבר הושלמו דְּלָתוֹת לֹא־הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים עדיין. השלב הזה, שבו העיר עומדת לפני ביצור מלא, אבל עדיין אפשר לחדור לתוכה, מסוכן.
פסוק ב:
וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר: לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו, הבא ניפגש בַּכְּפִירִים, כפרים קטנים שבְּבִקְעַת אוֹנוֹ. נערוך ועידה בינך, מנהיג מדינת יהודה לביננו, מנהיגי מדינות אחרות. וְלאמתו של דבר הֵמָּה חֹשְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה. באופן כללי נחמיה היה חשדני, אולי מחמת היכרותו עם התככים הפוליטיים בחצר המלוכה הפרסי. בוודאי חשד באנשים הללו, שלא היו ידידיו.
פסוק ג:
וָאֶשְׁלְחָה עֲלֵיהֶם מַלְאָכִים, שליחים לֵאמֹר: מְלָאכָה גְדוֹלָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת. אני עסוק כעת ואין לי זמן לפגישות. לָמָּה תִשְׁבַּת, תיפסק הַמְּלָאכָה כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ, אעזוב אותה וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם?!
פסוק ד:
וַיִּשְׁלְחוּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה אַרְבַּע פְּעָמִים, וָאָשִׁיב אוֹתָם כַּדָּבָר הַזֶּה. הם שלחו עוד הזמנות, ובכל פעם אמרתי להם שאין לי זמן לזה. חוּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה אַרְבַּע פְּעָמִים, וָאָשִׁיב אוֹתָם כַּדָּבָר הַזֶּה.
פסוק ה:
וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת־נַעֲרוֹ, וְאִגֶּרֶת, שאינה חתומה כרגיל אלא פְּתוּחָה בְּיָדוֹ, כך שכל אחד יכול היה לקרוא בה, אולי כדי שתוכנה יתפרסם.
פסוק ו:
וכך כָּתוּב בָּהּ: בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע, נודע בעמים וְכך גַשְׁמוּ, גשם הערבי אֹמֵר שאַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד במלכות, עַל־כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה, וְאַתָּה הֹוֶה, מתכונן להיות לָהֶם לְמֶלֶךְ. כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וכיוצא באלו הדברים.
פסוק ז:
וְגַם־נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ, לִקְרֹא, להכריז עָלֶיךָ בִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: יש מֶלֶךְ בִּיהוּדָה. וְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ ארתחששתא כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אנחנו עדיין לא מאמינים בזה, אבל השמועות רצות, והן עלולות להגיע אל המלך. וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו. הבה נשוחח על העניין ונודיע שאין אמת בשמועות.
פסוק ח:
וָאֶשְׁלְחָה אֵלָיו – לסנבלט לֵאמֹר: לֹא נִהְיָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר. אין שמועות ואין תכניות, כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם. אלה דברי שקר שהמצאת.
פסוק ט:
כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים, מפחידים אוֹתָנוּ לֵאמֹר: "יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן־הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה", וְעַתָּה אם אכן רצונך בטובתי, חַזֵּק אֶת־יָדָי.
פסוק י:
וַאֲנִי בָאתִי אל בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן־דְּלָיָה בֶּן־מְהֵיטַבְאֵל, שכנראה היה איש חשוב, אולי הוכר כנביא, וְהוּא עָצוּר, סגור בביתו מפני שהיה חולה או מסיבה אחרת, וַיֹּאמֶר אלי: "נִוָּעֵד אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים, בוא ניכנס שנינו אֶל־תּוֹךְ הַהֵיכָל, המקדש וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ, וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ. סכנה אורבת לך בלילה. ניכנס לתוך המקדש, ומכיוון שההיכל סגור וריק מאדם, אתה תהיה מוגן".
פסוק יא:
וָאֹמְרָה, אמרתי: "הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח?! לא ולא. וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר־יָבוֹא אֶל־הַהֵיכָל וָחָי?! הלוא אינני כהן, ואסור לי להיכנס להיכל. לֹא אָבוֹא! "
פסוק יב:
וָאַכִּירָה, הכרתי וְהִנֵּה לֹא־אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ, כִּי הַנְּבוּאָה כביכול אשר דִּבֶּר עָלַי, שיבואו להרוג אותי בלילה, לא היה דבר ה', וְלאמתו של דבר טוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ, שילמו לו כדי לומר דברים כאלה.
פסוק יג:
לְמַעַן, מפני ששָׂכוּר הוּא לכך אמר זאת, לְמַעַן־אִירָא וְאֶעֱשֶׂה־כֵּן וְחָטָאתִי, וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם רָע. אילו עשיתי כן, הם היו מפרסמים את הדבר לְמַעַן יְחָרְפוּנִי, כדי שיביישו ויקללו אותי. העצה שנתן לו נביא השקר, לא נועדה להזיק לו במישרין, אבל הייתה עלולה לשמש נושא להשמצות.
פסוק יד:
זָכְרָה, אֱלֹהַי, לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי. היו עוד נביאים שאמרו לי דברי הפחדה.
פסוק טו:
וַתִּשְׁלַם בסופו של דבר הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם, ביום ה-52 מאז התחלנו בשיקומה.
פסוק טז:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל־אוֹיְבֵינוּ, וַיִּרְאוּ כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ, וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם. הם חשו שפלים בעיני עצמם, וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת. הם הבינו שהצלחתנו לסיים את כל המלאכה בזמן קצר יחסית נבעה מסיוע עליון.
פסוק יז:
גַּם בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי, אצילי יְהוּדָה את אִגְּרוֹתֵיהֶם שנשלחות והוֹלְכוֹת עַל, אל טוֹבִיָּה, וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם. חלק מהאנשים, שלא העזו לומר דברים בגלוי, התכתבו עם טוביה העמוני ואנשיו. המרחק בין היהודים והשומרונים לא היה אז גדול ביותר, והשומרונים טענו שהם יהודים, ושהם רוצים להיות שותפים. על כן היו קשרים בין שתי הקבוצות, ורבים חשבו שאין זו אלא מחלוקת פנימית בתוך עם אחד.
פסוק יח:
כִּי אנשים רַבִּים בִּיהוּדָה היו קרובים דיים לטוביה שהפכו בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה, ברית לוֹ, נשבעו לו אמונים, כִּי־חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן־אָרַח, וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ של טוביה לָקַח אֶת־בַּת־מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה. הם התחתנו עם בני המשפחות החשובות ביותר ביהודה.
פסוק יט:
גַּם את טוֹבֹתָיו של טוביה הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי, היו מספרים לי בשבחו, ואת דְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ. מצד שני, את כל דברי הרכילות שיכלו לספר עלי היו מספרים לו, וכתוצאה מכך – אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי. נחמיה אמנם בא מכוח המלכות, אך היה חדש במקום ולא השתייך לקבוצה המקומית. לא היה להם פקפוק לגבי יושרו, אבל מכיוון שלא היה משלהם, התעוררו כנגדו טרוניות וקטטות כמנהג העולם. גם לאחר שנבנתה החומה, לא השתררה שלווה בארץ. פעם אחר פעם היו ניסיונות לעורר מהומות בעיר ולסייע לאויבים מבחוץ.