א וַתְּהִ֨י צַעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים׃ ב וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה׃ ג וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב׃ ד וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽינוּ׃ ה וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים׃ ו וַיִּ֥חַר לִ֖י מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־זַֽעֲקָתָ֔ם וְאֵ֖ת הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נשאים (נֹשִׁ֑ים) וָאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃ ח וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר׃ ט ויאמר (וָאוֹמַ֕ר) לֹא־ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֑ים הֲל֞וֹא בְּיִרְאַ֤ת אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ תֵּלֵ֔כוּ מֵחֶרְפַּ֖ת הַגּוֹיִ֥ם אוֹיְבֵֽינוּ׃ י וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה׃ יא הָשִׁיבוּ֩ נָ֨א לָהֶ֜ם כְּהַיּ֗וֹם שְׂדֹתֵיהֶ֛ם כַּרְמֵיהֶ֥ם זֵיתֵיהֶ֖ם וּבָתֵּיהֶ֑ם וּמְאַ֨ת הַכֶּ֤סֶף וְהַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נֹשִׁ֥ים בָּהֶֽם׃ יב וַיֹּאמְר֣וּ נָשִׁ֗יב וּמֵהֶם֙ לֹ֣א נְבַקֵּ֔שׁ כֵּ֣ן נַעֲשֶׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר וָאֶקְרָא֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וָֽאַשְׁבִּיעֵ֔ם לַעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג גַּם־חָצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי וָֽאֹמְרָ֡ה כָּ֣כָה יְנַעֵ֪ר הָֽאֱלֹהִ֟ים אֶת־כָּל־הָאִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָקִ֜ים אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה מִבֵּיתוֹ֙ וּמִ֣יגִיע֔וֹ וְכָ֛כָה יִהְיֶ֥ה נָע֖וּר וָרֵ֑ק וַיֹּאמְר֨וּ כָֽל־הַקָּהָ֜ל אָמֵ֗ן וַֽיְהַלְלוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וַיַּ֥עַשׂ הָעָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יד גַּ֞ם מִיּ֣וֹם ׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֮ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי׃ טו וְהַפַּחוֹת֩ הָרִאשֹׁנִ֨ים אֲשֶׁר־לְפָנַ֜י הִכְבִּ֣ידוּ עַל־הָעָ֗ם וַיִּקְח֨וּ מֵהֶ֜ם בְּלֶ֤חֶם וָיַ֙יִן֙ אַחַר֙ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֣ים אַרְבָּעִ֔ים גַּ֥ם נַעֲרֵיהֶ֖ם שָׁלְט֣וּ עַל־הָעָ֑ם וַאֲנִי֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִי כֵ֔ן מִפְּנֵ֖י יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ טז וְ֠גַם בִּמְלֶ֜אכֶת הַחוֹמָ֤ה הַזֹּאת֙ הֶחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־הַמְּלָאכָֽה׃ יז וְהַיְּהוּדִ֨ים וְהַסְּגָנִ֜ים מֵאָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֣ים אִ֗ישׁ וְהַבָּאִ֥ים אֵלֵ֛ינוּ מִן־הַגּוֹיִ֥ם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵ֖ינוּ עַל־שֻׁלְחָנִֽי׃ יח וַאֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה לְי֣וֹם אֶחָ֗ד שׁ֣וֹר אֶחָ֞ד צֹ֠אן שֵׁשׁ־בְּרֻר֤וֹת וְצִפֳּרִים֙ נַֽעֲשׂוּ־לִ֔י וּבֵ֨ין עֲשֶׂ֧רֶת יָמִ֛ים בְּכָל־יַ֖יִן לְהַרְבֵּ֑ה וְעִם־זֶ֗ה לֶ֤חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּֽי־כָֽבְדָ֥ה הָעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ יט זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָ֑ה כֹּ֥ל אֲשֶׁר־עָשִׂ֖יתִי עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג

רלב"ג

פסוק ב:
בנינו ובנותינו אנחנו רבים. ר"ל אנחנו מגדלים וזנים אותם כטעם ותרבי ותגדלי (יחזקאל ט"ז ז') ולזה נצטרך לדגן יותר כדי שיספיק לנו ולהם. או יהיה הרצון בזה אנחנו רבים עם בנינו ובנותינו:
פסוק ג:
עורבים. ר"ל אנחנו מוכנים לתת לערבות בעד פרעון הדגן שלא נמות ברעב כל קרקעותינו:
פסוק ד:
למדת המלך. ר"ל לפרוע מנת המלך והוא קרוי מנדא בלשון ארמית והרצון בזה לוינו כסף מהיהודי' לפרוע מנת המלך ובעבור זה גם כן משכננו שדותינו וכרמינו:
פסוק ה:
והנה אנחנו כובשים את בנינו וגו'. ר"ל שאנחנו מוכרחים לכבוש בנינו ובנותינו לעבדים למכרם בעבור פרעון המלוה:
פסוק ז:
משא איש באחיו אתם נושים וגו'. ר"ל האם אתם מלוים איש באחיו שימכר לו לעבד בעבור המלוה:
פסוק ז:
ואתן עליהם קהלה גדולה. ר"ל קבצתי עליהם קהל גדול ישמעו הדברים כדי לביישם:
פסוק ח:
ואמרה להם אנחנו קנינו וגו'. ר"ל אנחנו קנינו אחינו הנמכרים לגוים בכל כחנו כאשר השיגה ידינו להוציאם מהעבדותו גם אתם תוסיפו למכרם לגוים כדי שנצטרך לשוב לקנותם האם זה דבר ראוי הלא על הראשונים נצטערנו ואתם באים להוסיף עליהם ושתקו ולא מצאו דבר שיוכלו לענות אותו על זה:
פסוק ט:
ויאמד להם נחמיה לא טוב הדבר אשר אתם עושים הלא ביראת אלהינו אם תהיה על פניכם תלנו ותסורו מחרפת הגוים אויבינו שהם מושלים בנו והרצון בזה אם תשלחו אלו העבדים ותקראו להם דרור וגם ה' יתברך יקרא לכם דרור מעבדות הגוים וחרפותיהם כמו שאמר ירמיה (ל"ד):
פסוק יא:
ומאת הכסף. ידמה שלא אמר ומאת הכסף כי אם על צד המשל כי כזה ירצה שיעזבו המשא אם היה יותר ממאה כסף או פחות:
פסוק יג:
גם חצני נערתי. ר"ל בגדי חצני והם הבגדים שעל הזרוע נערתי להוריד מהם האבק והעפר שבהם ולא ישאר מהם בהם דבר:
פסוק יג:
ככה ינער האלהים וגו'. זאת הקללה היא על צד המשל שלא ישאר לאיש ההוא דבר מבני ביתו ומעמלו וקניניו וככה יהיה משולל וריק מהם:
פסוק יד:
פחם. הוא כמו פחה:
פסוק יד:
לחם הפחה לא אכלתי. ר"ל שלא לקחתי מהעם הלחם שהיה ראוי לפחה לקחת מהם:
פסוק טו:
ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף וגו'. ר"ל אחר שלקחו מהם כסף שקלים ארבעים לשנה או לחדש או לשבוע והוא היותר נראה היו לוקחים עוד בעבור לחם ויין שיספיק להוצאתם גם נעריהם של פחות הראשונים שלטו על העם להכביד עוד עולם:
פסוק טז:
וגם במלאכת החומה הזאת החזקתי. לתשלימה בכל עז והתעסקתי בענינה:
פסוק טז:
ושדה לא קנינו. יצא ממנו לחם חקי כדי שלא נצטרך לטרוח בעבודת השדה:
פסוק טז:
וכל נערי קבוצים שם על המלאכה. להחזיק בה:
פסוק יז:
והיהודים והסגנים וגו'. ר"ל כי על שלחני היו אוכלים תמיד מאה וחמשים איש מהיהודים הסגנים והשרים ועוד היו על שלחני כל הבאים אלינו מן הגוים אשר סביבותינו והנה ההוצאה שהייתי עושם בזה היא גדולה כי בכל יום היה מתוקן למאכלנו שור אחד ושש צאן ברורות ונבחרות ועופות נתקנו לי:
פסוק יז:
ובין עשרת ימים. היה מתמלא אוצר היין לשים בכל כליו יין לרבוי שתיית היין ועם כל זה לא רציתי לקחת מהעם הלחם הראוי לתת לפחה: