פסוק א:ותהי צעקת העם - הם העניים שהיו צועקים על אחיהם העשירים. יש אומרים: בנינו ובנותינו.
פסוק ב:רבים ונקחה דגן - מאשר נמצא ונאכל ונחיה, כי אין אחינו מעניקים אותנו.
פסוק ג:ויש עורבים - משימין בערבון ונקחה דגן - מאחינו ברעב.
פסוק ד:ויש, למדת המלך - בעבור המס שצוה המלך לתת לנו לוינו כסף, על שדותינו וכרמינו.
פסוק ה:כבשר אחינו בשרינו - אע"פ שאנו לוין מהם כי הכתוב אמר לא תהיה לו, כנשה והם כובשין בנותינו בחזקה.
פסוק ז:וימלך - תרגום איעצך אמלכינך.
פסוק ח:כדי בנו - ככחנו ודי לנו.
פסוק ח:ונמכרו לנו - פירש ואחר שהם נמכרו לנו, תמכרו אותם לגוים, לא טוב הדבר.
פסוק ט:ביראת אלהינו - בעבור יראתו.
פסוק ט:תלכו מחרפת הגוים - והטעם: לא תשמעו חרפתם, וזהו בשנת השמטה, על כן צעקו העם והעד המספר למטה משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים מדריוש המדי שנה ומכרש ג' שנים וארבעים לאחשורוש, הרי מ"ד וג' שנים.
פסוק ט:ולשון משא - הקשור בבי"ת הוא כמלוה.
פסוק יא:ומאת הכסף - ומי שהלוה מאה משקלי כסף, או דגן ותירוש ויצהר לא תבקשו מהם והפסוק האחר מפרש זה באמרו נשיב.
פסוק יב:ומהם לא נבקש, ואשביעם - על ידי הכהנים כי הם המשביעים כענין והשביע הכהן את האשה, על כן קראם.
פסוק יב:ומהם לא נבקש - פירושו ומהם לא נבקש המשוי.
פסוק יג:חצני - זרועי או כנף הכסות יקרא חוצן.
פסוק יג:נערתי - מן וינער ה' את מצרים.
פסוק יג:ויהללו את ה' - ששם בלבם לעשות כן.
פסוק יד:פחם - המ"ם נוסף ופחה ופחם כאמנה ואמנם או המ"ם סימן הרבים והטעם פחה שלהם והוא הנכון רק הראוי פחתם.
פסוק יד:לחם הפחה - הראוי לפחה.
פסוק טו:הכבידו - חסר עול או משא.
פסוק טו:בלחם ויין אחר - הראוי במאכל אחד היה לוקחים, מהם שקלים ארבעים.
פסוק טז:ושדה לא קנינו - הכהנים אחיו עמו הנזכרים למעלה, באמרו אני ואחי.
פסוק יח:ואשר היה נעשה - עבר מבנין נפעל והוא חסר וי"ו והטעם ונעשה ופירש תקון, כמו: וימהר לעשות אותו.
פסוק יח:ובין עשרת ימים - למדנו מזה כי יום אחד בין עשרת ימים היתה נעשת סעודת הזאת והיה מוציא בכל יין להיות הרבה בלא חסרון:
פסוק יח:ועם זה לחם הפחה לא בקשתי - כי הבשר והיין הרבה רק הלחם מעט ולא כראוי לפחה, בעבור הרעב ולא בקשתי מן העם כשרים הראשונים לתת לי.
פסוק יח:על העם - כמו אל העם.