א וַתְּהִ֨י צַעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים׃ ב וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה׃ ג וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב׃ ד וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽינוּ׃ ה וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים׃ ו וַיִּ֥חַר לִ֖י מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־זַֽעֲקָתָ֔ם וְאֵ֖ת הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נשאים (נֹשִׁ֑ים) וָאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃ ח וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר׃ ט ויאמר (וָאוֹמַ֕ר) לֹא־ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֑ים הֲל֞וֹא בְּיִרְאַ֤ת אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ תֵּלֵ֔כוּ מֵחֶרְפַּ֖ת הַגּוֹיִ֥ם אוֹיְבֵֽינוּ׃ י וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה׃ יא הָשִׁיבוּ֩ נָ֨א לָהֶ֜ם כְּהַיּ֗וֹם שְׂדֹתֵיהֶ֛ם כַּרְמֵיהֶ֥ם זֵיתֵיהֶ֖ם וּבָתֵּיהֶ֑ם וּמְאַ֨ת הַכֶּ֤סֶף וְהַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נֹשִׁ֥ים בָּהֶֽם׃ יב וַיֹּאמְר֣וּ נָשִׁ֗יב וּמֵהֶם֙ לֹ֣א נְבַקֵּ֔שׁ כֵּ֣ן נַעֲשֶׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר וָאֶקְרָא֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וָֽאַשְׁבִּיעֵ֔ם לַעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג גַּם־חָצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי וָֽאֹמְרָ֡ה כָּ֣כָה יְנַעֵ֪ר הָֽאֱלֹהִ֟ים אֶת־כָּל־הָאִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָקִ֜ים אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה מִבֵּיתוֹ֙ וּמִ֣יגִיע֔וֹ וְכָ֛כָה יִהְיֶ֥ה נָע֖וּר וָרֵ֑ק וַיֹּאמְר֨וּ כָֽל־הַקָּהָ֜ל אָמֵ֗ן וַֽיְהַלְלוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וַיַּ֥עַשׂ הָעָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יד גַּ֞ם מִיּ֣וֹם ׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֮ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי׃ טו וְהַפַּחוֹת֩ הָרִאשֹׁנִ֨ים אֲשֶׁר־לְפָנַ֜י הִכְבִּ֣ידוּ עַל־הָעָ֗ם וַיִּקְח֨וּ מֵהֶ֜ם בְּלֶ֤חֶם וָיַ֙יִן֙ אַחַר֙ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֣ים אַרְבָּעִ֔ים גַּ֥ם נַעֲרֵיהֶ֖ם שָׁלְט֣וּ עַל־הָעָ֑ם וַאֲנִי֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִי כֵ֔ן מִפְּנֵ֖י יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ טז וְ֠גַם בִּמְלֶ֜אכֶת הַחוֹמָ֤ה הַזֹּאת֙ הֶחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־הַמְּלָאכָֽה׃ יז וְהַיְּהוּדִ֨ים וְהַסְּגָנִ֜ים מֵאָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֣ים אִ֗ישׁ וְהַבָּאִ֥ים אֵלֵ֛ינוּ מִן־הַגּוֹיִ֥ם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵ֖ינוּ עַל־שֻׁלְחָנִֽי׃ יח וַאֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה לְי֣וֹם אֶחָ֗ד שׁ֣וֹר אֶחָ֞ד צֹ֠אן שֵׁשׁ־בְּרֻר֤וֹת וְצִפֳּרִים֙ נַֽעֲשׂוּ־לִ֔י וּבֵ֨ין עֲשֶׂ֧רֶת יָמִ֛ים בְּכָל־יַ֖יִן לְהַרְבֵּ֑ה וְעִם־זֶ֗ה לֶ֤חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּֽי־כָֽבְדָ֥ה הָעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ יט זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָ֑ה כֹּ֥ל אֲשֶׁר־עָשִׂ֖יתִי עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל, על אודות אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים.
פסוק ב:
וְיֵשׁ מהצועקים אֲשֶׁר אֹמְרִים: "בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ, שלנו הנם רַבִּים. פירוש חלופי: את ילדינו אנחנו מגדלים, וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה. עלינו להאכיל את משפחתנו. או: את ילדינו אנחנו מוסרים לנושים בעד ריבית שנתחייבנו בה כדי שיהיה לנו מזון".
פסוק ג:
וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים: "שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים, נותנים בעירבון, וְנִקְחָה, ונקנה דָגָן בָּרָעָב".
פסוק ד:
וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים: "לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת, כדי לשלם מס קרקע של הַמֶּלֶךְ, ולשם כך משכַּנּוּ את שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ.
פסוק ה:
וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ כן בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם כן בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אף על פי שכולנו, העשירים והעניים, שווים בעצם, אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים, משעבדים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת כשפחות, וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, אין בכוחנו לעשות דבר, וּשְׂדֹתֵנוּ וּכְרָמֵינוּ ניתנים לַאֲחֵרִים". העשירים הלוו כסף לעניים וניצלו את החובות כדי להשתמש ברכושם של הלוֹוים ולשעבד גם את ילדיהם.
פסוק ו:
וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת־זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
פסוק ז:
וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי. הרהרתי בדבר, וָאָרִיבָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים, התווכחתי עם בעלי השררה והמעמד העשירים, וָאֹמְרָה לָהֶם: מַשָּׁא, תביעת חוב אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים. כיצד אתם נוהגים כנושים כלפי אחיכם ודוחקים אותם?! וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה. הקהלתי סביבם אנשים רבים.
פסוק ח:
נחמיה נשא נאום חמור בפני הקהל. וָאֹמְרָה לָהֶם: הלוא כשהיינו בגולה אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת־אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם, שחררנו את אחינו השבויים מידי הגויים כְּדֵי בָנוּ, כפי יכולתנו, וְהנה גַם־אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ־לָנוּ?! עכשיו אתם משעבדים את אחיכם היהודים שאתנו כאן כדי שניאלץ לשחרר גם אותם?! וַיַּחֲרִישׁוּ, הם שתקו וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר מה לענות.
פסוק ט:
וָאֹמַר: לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר־אַתֶּם עֹשִׂים, הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ ראוי שתֵּלֵכוּ, תנהגו. האם אינכם יראים מֵחמת חֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ, בראותם אותנו מעבידים את אחינו שלנו?!
פסוק י:
והרי לא רק אתם בעלי חובות, גַם־אֲנִי, אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן. גם אנחנו הלווינו להם כסף; הבה נַעַזְבָה־נָּא אֶת־הַמַּשָּׁא הַזֶּה, נבטל כולנו את החובות הללו.
פסוק יא:
הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם את שְׂדֹתֵיהֶם, כַּרְמֵיהֶם, מטעי זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם, ואת מְאַת הַכֶּסֶף, הכסף הרב וְהַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם.
פסוק יב:
וַיֹּאמְרוּ השומעים שהזדעזעו מדבריו הנוקבים: נָשִׁיב מה שיש בידינו, וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ עוד לפרוע את חובותיהם. כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר. וָאֶקְרָא אֶת־הַכֹּהֲנִים, וָאַשְׁבִּיעֵם – את הציבור, באמצעות הכהנים לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.
פסוק יג:
גַּם את חָצְנִי, כנף בגדי נָעַרְתִּי, ניערתי כמעשה סמלי, עד שהכול נפל ממנו, וָאֹמְרָה: כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת־כָּל־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יָקִים, יקיים אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ, מעושרו, וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק. הוא יאבד את כל נכסיו ויישאר מטולטל ומרוקן. וַיֹּאמְרוּ כָל־הַקָּהָל על השבועה: אָמֵן! וַיְהַלְלוּ אֶת־ה'. למרות הקושי הם הסכימו לוותר לעניים על חובותיהם, ושיבחו את ה' על ההזדמנות לאפשר למסכנים לחיות בכבוד. וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה.
פסוק יד:
בזמן כתיבת הספר נחמיה מוסיף הערה: גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר־צִוָּה, מינה אוֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם, הפחה שלהם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְשָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֲנִי וְאַחַי, חברי שבאו אתי, את לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. אף על פי שהגיעו לי תשלומים שונים ומזונות בהיותי המושל מטעם המלך, לא לקחתי דבר.
פסוק טו:
וְאילו הַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל־הָעָם, וַיִּקְחוּ מֵהֶם מסים בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר גביית כֶּסֶף־שְׁקָלִים אַרְבָּעִים. גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל־הָעָם. הם ניצלו את כוחם והכבידו על התושבים, ולעומת זאת אֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים. ייתכן שהצהרתו של נחמיה לא הייתה מכובדת, אבל הוא אדם ישיר מאוד.
פסוק טז:
לא רק שלא לקחתי מהעם לצורכי, וְגַם, אף בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי, וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ, וְכָל־נְעָרַי קְבוּצִים, מרוכזים שָׁם עַל־הַמְּלָאכָה. אף שהבאתי עמי כסף ובידי כוח שלטוני, אני ונערַי לא קנינו דבר, וכל עשייתנו הוקדשה לציבור.
פסוק יז:
וְהַיְּהוּדִים, בני יהודה שסביבי וְהַסְּגָנִים, פקידי המלך הם מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, ומבני העם הַבָּאִים אֵלֵינוּ לעזור לנו שהגיעו מִן, ממקום מושבם של הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵינוּ, כולם היו עַל־שֻׁלְחָנִי.
פסוק יח:
וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה בעבורם אצלי לְיוֹם אֶחָד: שׁוֹר אֶחָד, צֹאן שֵׁשׁ־בְּרֻרוֹת, מובחרות וְצִפֳּרִים, עופות נַעֲשׂוּ, הוכנו לִי, וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים, בכל עשרה ימים הייתי משקה אותם בְּכָל־יַיִן לְהַרְבֵּה, לרוב, וְעִם כל זֶה את לֶחֶם הַפֶּחָה, מס מזונות לבית המגיע לפחה, לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי־כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל־הָעָם הַזֶּה.
פסוק יט:
זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עַל־הָעָם הַזֶּה.