פסוק א:וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, והיַיִן הובא לְפָנָיו, ובתוקף תפקידי כמשקה המלך – וָאֶשָּׂא אֶת־הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא־הָיִיתִי עד אז רַע לְפָנָיו. תמיד הייתי במיטבי לפני המלך, ותמיד הוא חיבב אותי.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, אינך נראה טוב, וְאַתָּה הרי אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי־אִם רֹעַ לֵב. אם לא מדובר במחלה, פירוש הדבר שמטרידות אותך מחשבות שאינן טובות. וָאִירָא, פחדתי הַרְבֵּה מְאֹד. מלך פרס אינו צריך לתת דין וחשבון בפני איש. די בחשד בלבד מצד השליט העליון, שמעמדו כשל חצי אל, כדי להוציא אנשים מן העולם.
פסוק ג:וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי?! מדוע לא אֵראה מודאג ועצוב כאֲשֶׁר הָעִיר שהיא בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ, נשרפו בָאֵשׁ. אני מרגיש רע וטרוד בגלל מצבה של ירושלים.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: אתה אומר שהנך דואג, אם כן, עַל־מַה־זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? מה רצונך? ניכר שהיחסים השוררים ביניהם הם יחסי קרבה כאמור. וָאֶתְפַּלֵּל בלבי אֶל־אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם שאומַר את המלים הנכונות, ושיתקבלו דברי ברצון, כי לשיחה הקצרה הזו יכולות להיות השלכות חשובות.
פסוק ה:וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם־יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אני מבקש אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי, תרשה לי ללכת אֶל־יְהוּדָה, אֶל־עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי, וְאֶבְנֶנָּה מחדש.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, וְהַשֵּׁגַל, המלכה או הפילגש יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ. נחמיה מתאר את המלך יושב בסעודה אינטימית למדי, שאין בה אנשים זרים. מצב רוחו טוב, והוא מגיב בחיוב לבקשה: עַד־מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ, לכמה זמן אתה רוצה ללכת, וּמָתַי תָּשׁוּב? וַיִּיטַב הדבר לִפְנֵי־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, הוא הרשה לי ללכת, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן. קבעתי בפניו זמן שבו אחזור. ידוע שנחמיה חזר אל המלך לאחר שתים-עשרה שנה, אלא שלאחר זמן הוא יצא שוב לירושלים.
פסוק ז:וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ: אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ־לִי עַל פַּחֲווֹת, שלטונות המחוזות של עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי, יאפשרו לי לעבור עַד אֲשֶׁר־אָבוֹא אֶל־יְהוּדָה. אני זקוק למעין מכתבי המלצה שישמשו לי כאישורי מעבר. בדרכי אצטרך לעזרה מהשלטונות המקומיים של עבר הנהר, ומכתבים כתובים וחתומים על ידי המלך ייחשבו פקודה ישירה שתוקפה אינו מוטל בספק.
פסוק ח:וְאִגֶּרֶת נוספת שלח אתי אֶל־אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס, הממונה על הגנים והיערות אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן־לִי עֵצִים לצורך המלאכה לְקָרוֹת, לצפות אֶת־שַׁעֲרֵי הַבִּירָה, המצודה אֲשֶׁר־לַבַּיִת, השערים שבהר הבית וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר־אָבוֹא אֵלָיו לגור בו. וַיִּתֶּן־לִי הַמֶּלֶךְ את כל מה שביקשתי כְּיַד־אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי, כברכת ה', בעין יפה.
פסוק ט:וָאָבוֹא אֶל־פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ גם שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים. כיוון שמעמדו של נחמיה מכובד במדינה, המלך שלח אתו קבוצת חיילים ופרשים ללוותו ולהגן עליו.
פסוק י:וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, שאולי היה הפחה בשומרון, וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי, שאולי היה פחה קטן בעמון, אך נחמיה קורא לו בבוז עבד עמוני, וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר־בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יא:וָאָבוֹא, הגעתיאָבוֹא אֶל־יְרוּשָׁלִָם. נראה שהופעתו של נחמיה, שהיה מלווה בפרשים וחיילים, עשתה רושם. וָאֱהִי־שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, כמבקר גרידא.
פסוק יב:וָאָקוּם בלַיְלָה בחשאי אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי, וְלֹא־הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל־לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם. וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ, עליה – מן הסתם סוס או פרד.
פסוק יג:וָאֵצְאָה בְשַׁעַר־הַגַּיְא, משערי ירושלים, בלַיְלָה, וְאֶל־פְּנֵי, נוכח עֵין הַתַּנִּין, לפי כיוון הליכתו ייתכן שזהו עין רוגל, וְאֶל־שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר, סוקר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר־הֵם פְּרוּצִים, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ.
פסוק יד:וָאֶעֱבֹר אֶל־שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל־בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ, וכשניסיתי להיכנס גיליתי כי אֵין־מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי. בעקבות התמוטטות השער נעשה הפתח כה נמוך, שאדם הרוכב על בהמה איננו יכול לעבור בו; או: הבהמה שמתחתי לא יכלה לעבור בדרך החסומה.
פסוק טו:וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל בלַיְלָה, וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה, תוך כדי הליכתי הסתכלתי בחומות, וָאָשׁוּב וָאָבוֹא, נכנסתי שוב בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב למקום שממנו יצאתי לאחר סיבוב שלם מסביב לחומת העיר. ייתכן שנחמיה עשה לעצמו רישומים, או ניסה לצייר בלבו את מצב החומות והשערים כדי לקומם אותם.
פסוק טז:וְהַסְּגָנִים, הפקידים הגבוהים שעמי לֹא יָדְעוּ אָנָה, לאן הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה, וְלַיְּהוּדִים בכלל, וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים, הנכבדים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד־כֵּן, עד עכשיו לֹא הִגַּדְתִּי. לא סיפרתי את מעשי לאיש. מעמדו הנכבד של האורח שהגיע מעיר הבירה וקיבל מינוי ישיר מהמלך, אִפשר לו לעשות כרצונו בלא לדווח לאיש על כוונותיו. נחמיה ידע לא רק כיצד לדבר אלא גם מתי לשתוק.
פסוק יז:אחרי הסיור הלילי פנה נחמיה אל השרים והסגנים. וָאוֹמַר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רֹאִים את הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ, אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. כיוון שלעירנו אין כל הגנה, לְכוּ, הבה וְנִבְנֶה אֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא־נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה.
פסוק יח:וָאַגִּיד לָהֶם אֶת־יַד, עזרת אֱלֹהַי אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה עָלַי, וְאַף את דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר־לִי, הרשות המפורשת שנתן לי לבנות את העיר. וַיֹּאמְרוּ: נָקוּם וּבָנִינוּ! וַיְחַזְּקוּ את יְדֵיהֶם, התחזקו לַטּוֹבָה. כאשר שמעו שיש סיוע מהשלטונות, הם התעודדו לגשת למלאכה. נחמיה לא הביא אתו מספיק כסף או אמצעים כדי לפתור את כל בעיותיה של ירושלים, אבל מכוח התמיכה והרישיון שבידו הוא הצליח לעורר את יושבי העיר להתחיל לפעול.
פסוק יט:וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי, כנראה מנהיג של ערבים. וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ, וַיֹּאמְרוּ: מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים? הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים? בתנאים אלו לא נותרו בידי שונאי יושבי ירושלים אלא כלי התעמולה וההשמצה.
פסוק כ:וָאָשִׁיב אֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ, עֲבָדָיו, נָקוּם וּבָנִינוּ. איננו מתחשבים בכם, וְלָכֶם אֵין־חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם. נחמיה חזר והדגיש את התנגדותם של יושבי יהודה לשיתוף פעולה עם העמים מסביב. מכיוון שהכול נעשה ברשות המלך, האויבים לא יכלו לומר דבר כנגד תושבי העיר. הידיעה שיש להם תמיכה דיפלומטית טובה מאוד חיזקה את היהודים לבנות את החומה. לרשות נחמיה עמדו חומרים לבניית החומה. החומות אמנם היו הרוסות אבל הן היו עשויות אבן, ואבנים בדרך כלל אינן נשברות לרסיסים. חלק מהאבנים שהיו שייכות לחומות ירושלים לפני אלף וחמש מאות שנה נשארו עד ימינו. עצים אינם משתמרים, אבל אותם הוא היה אמור לקבל מהמלך. האתגר שניצב בפניו היה ביצוע הבנייה בפועל. לשם כך חילקו ביניהן את העבודה קבוצות מתנדבים מתושבי העיר ומאנשי יהודה כולה. ברשימת האנשים דלהלן אפשר לראות הן תיאור היסטורי, הן מתן כבוד לאנשים שהיו מעורבים במפעל. נחמיה רשם בספר את שמותיהם של המשתתפים, כדי שחלקם בבניית חומות ירושלים ייזכר לדורות.
