פסוק א:והתנבי חגי. אז באותו הפרק נתנבא חגי וזכריה בן עדוא הנביא על יהודה וירושלם על היהודים שיבנו בית המקדש כי לא תבטל עוד לאכתם וכן כת' בשת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר יי' בידי חגי הנביא (חגי א א) וכת' עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר יי' (חגי א ח) וכת' בשנה השנית בשנת שתים לדריוש היה דבר יי' אל זכריא בן עדוא הנביא לאמר (זכריה א א) וכת' לכן כה אמר יי' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה (זכריה א טז):
פסוק ב:באדין. אז קמו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק והתחילו לבנות בית המקדש ואתם הנביאים חגי זכריה ועזרא ויהושע הכהן הגדול מסייעין אותן ומטיבים את לבם בנבואתם ככת' ידי זרובבל יסדו הבית הזה (זכריה ד ט) בעת הראשונה בימי מלכי מדי ופרס וקמו צרי יהודה ובנימן ובטלו המלאכה לשון הרע שספרו אצל המלכים על יהודה וירושלם ועלתה ביד צריהם לבטלם כי לא הגיע עת בית יי' להבנות וידיו תבצענה (שם) עכשיו ידיו תהיינה משלימות הבנין כמו כי יבצע יי' (ישעיה י יב) לפי שעכשיו הגיע הזמן:
פסוק ג:ביה זמנא. באותה העת כשהתחילו זרובבל וישוע לבנות בשניה כדברי חגי וזכריה אז בא עליהם תתני שהיה משומד ושם אותו סנחריב מלך אשור פחת הוא שלטון בעבר נהר פרת ואומ' כי בן רבשקה היה:
פסוק ג:ושתר. הוא שכת' במגלה והקרוב אליו כרשנא שתר (אסתר א יד):
פסוק ג:בוזני. הוא שכת' במגלה בזתא חרבונא (אסתר א י):
פסוק ג:מן שם לכום טעם. מי נתן לכם רשות לפי שנאמ' לעילא (ד כא) וכען שימו טעם לבטלא גובריא אילך וקריתא דך לא תתבני עד מני טעמא יתשם ועל כן אמרו עכשיו מן שם לכון טעם:
פסוק ג:ואושרנא דנא. וחומה זאת ויש אומ' ואושרנא ארמון גדול ובירה גדולה כדכת' עלו בשרותיה (ירמיה ה י) בנין של קורות כדכת' בצל קורתי (בראשית יט ח) מתרג' בטלל שירותי וכן נאמ' בנבואת חגי עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית (חגי א ח):
פסוק ה:ועין אלההום. כמו עיני יי' אלהיך בה (דברים יא יב):
פסוק ה:ולא בטילו המו. לא בטילו להם עד אשר טעם הדבר לדריוש ילך ואז ישיבו אגרת על זאת אז שלחו אגרת לדריוש וזה הוא פרשגן אגרתא וכול':
פסוק ח:אבן גלל. אבני שיש כמו בורמי דגללא פרורין מן שיש:
פסוק ח:ואע מתשם. ועץ מושם בכתלים לחזק החומה:
פסוק ח:ועיבידתא דך. ומלאכה זו:
פסוק ח:אספרנא. בזריזות. ד"א אספרנא. כמו אספרווא דגרסינן בראש כתובות וספרווא דידיה בשלישי הוא דאתיא והם משואות בדק חתונה. אדמספרנא עד דמספר אנא עד שלא יגמר הדבור להאמר והם עושין אותו במהרה ובונין הבנין:
פסוק יא:התיבונא. השיבונו:
פסוק יא:אנחנא המו. אנחנו המה עבדי אלהי השמים והארץ:
פסוק יא:די הוה בנא. שהיה בנוי קודם לכן שנים רבות ושלמה מלך ישראל הגדול בנאו ושכללו ואין זה הבנין דבר חדש:
פסוק יב:להן מן די הרגיזו. ואכן משהכעיסו אבותינו לאלהי השמים מסר אותם ביד נבוכדנצר מלך בבל והבית סתרו והחריבו ועמו הגלה לבבל:
פסוק יג:ברם בשנת חדא. וגם בשנת אחת לכורש מלך פרס שם עצה וטעם הבית הזה להבנות:
פסוק יד:ואף. וגם כלי בית האלהים של זהב ושל כסף אשר נבוכדנצר הוציא מן היכל שבירושלם:
פסוק יד:והבל המו. והוביל אותם לבבל הוציא אותם כורש הראשון מהיכל מלך בבל [ונתנם] לששבצר שמו של שלטון אשר פחת וסגן שם אותו:
פסוק טו:ואמר לה. ואמר לו אלה הכלים שא והולך אותם והנח אותם בהיכל שבירושלם:
פסוק טז:אדין. אז ששבצר זה בא ונתן אותם בהיכל יי' ויסודות הבית הזה הוא בית האלהים אשר בירושלם התחיל ליסד ומאז ועד עתה הותחל להבנות ולא שלמה מלאכתו:
פסוק יז:וכען. ועתה אם על המלך טוב יבדוק בבית גנזי המלך שם באוצר אשר הוא מבבל ושם יש כתוב בספר הזכרונות כי מן כורש הראשון הורשם טעם ונתן רשות לבנות בית האלהים זה בירושלם:
פסוק יז:ורעות. ורצון המלך על זאת המלאכה ישלח לנו בכתב ידו: