פסוק א:מִי כְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר?! אין מי שיבין את פשר הדברים כמו החכם. חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, ובעקבות חכמתו עֹז פָּנָיו, עזות הפנים והיוהרה שהיו בחכם יְשֻׁנֶּא, ישתנה לטובה. החכמה מקרינה על פני החכם, והיא תשפיע על מידותיו.
פסוק ב:אֲנִי את פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר, שומר, שומע בקולו, ואני שומר גם עַל דִּבְרַת, דבר שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, השבועה שנשבעתי לאלוקים.
פסוק ג:אַל־תִּבָּהֵל, תברח. מִפָּנָיו תֵּלֵךְ לאן שישלח אותך. אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע, כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה. אם תמרה את פי המלך, תמצא אותך רעה.
פסוק ד:בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ, פקודתו של המלך היא האמצעי לשִׁלְטוֹן. וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה?! איש לא יערער על מעשיו של המלך, וכל שכן – על מעשיו של אלוקים.
פסוק ה:שׁוֹמֵר מִצְוָה, שהיא צו המלך, לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. החכם זוכר את יום הפקודה הצפוי, ומציית לחוק בהווה מתוך מחשבה על המשפט העתיד לבוא, או: החכם יודע את הזמן והמתכונת הראויים לכל דבר,
פסוק ו:כִּי לְכָל־חֵפֶץ, דבר יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט, כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. נדרשת חכמה לאדם לזהות את הטוב והנכון בכל מעשה.
פסוק ז:האדם חוטא משום שהוא מדחיק את תוצאות מעשיו – כִּי־אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה־שֶּׁיִּהְיֶה בעתיד, כִּי כַּאֲשֶׁר, כפי שיִהְיֶה, יהיו תוצאות מעשיו, מִי יַגִּיד לוֹ עכשיו?!
פסוק ח:אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, ברוח החיים שלו עצמו לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ, למנוע את יציאתה מהגוף בבוא העת וְאֵין שִׁלְטוֹן לאדם בְּיוֹם, על עיתוי הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה. אין אדם יכול לשלוח אחרים להעביר אליהם את גורל המוות המיועד לו, וְלֹא־יְמַלֵּט, יציל רֶשַׁע, הרעש והחרדה, כלומר רוב השתדלות, או: קיבוץ ממון אֶת־בְּעָלָיו מהמוות.
פסוק ט:אֶת־כָּל־זֶה רָאִיתִי, וְנָתוֹן, ונתתי אֶת־לִבִּי לְכָל־מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֵת אֲשֶׁר, כאשר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. שליטת אדם באדם באשר היא, מזיקה הן לשולט והן לנשלט. קיימת בעיה עקרונית בעצם השלטון.
פסוק י:וּבְכֵן, ובאופן זה רָאִיתִי רְשָׁעִים שכעת הם קְבֻרִים וָבָאוּ, ששקעו ונעלמו, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, והרשיעו בו כרצונם, וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן־עָשׂוּ. ולבסוף אבד זכרם ושכחו אותם אפילו בעיר שבה עשו את המעשים הללו. גַּם־זֶה – שכחת הרשעים הָבֶל.
פסוק יא:אֲשֶׁר, שכן אֵין־נַעֲשָׂה פִתְגָם, משפט, פקודת גמול על מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה. עַל־כֵּן, מכיוון שהגמול איננו מידי מָלֵא, מעז לֵב בְּנֵי־הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע, מתוך הדחקת הפורענות העתידה להתרגש עליהם רק בעתיד הרחוק.
פסוק יב:אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת, מאה פעמים, ואלוקים מַאֲרִיךְ לוֹ אפו ואינו גומל לו מיד כרעתו. כִּי, אבל גַּם־יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר לאחר זמן יִהְיֶה־טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו,
פסוק יג:וְטוֹב לֹא־יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא־יַאֲרִיךְ יָמִים, אלא חייו יכלו כַּצֵּל העובר על אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים.
פסוק יד:אחרי שטען שבסופו של דבר יגיע הגמול הצודק, שוב הופך קהלת את הקערה על פיה: יֶשׁ־הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ, בעולם שלנו – אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם, להם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, ואף על פי כן אנשים מצפים לראות את הצדק והיושר. אָמַרְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל, כי בגלוי אין העולם מתנהל כפי שהוא היה אמור להתנהל.
פסוק טו:וְכיוון שכך שִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה הפשוטה, אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ, וְהוּא – המנהג הזה יִלְוֶנּוּ, ילַווה אותו בַעֲמָלוֹ ביְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
פסוק טז:למסקנה זו הגעתי כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת, להבין אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ, וגיליתי כִּי מי שעוסק בכך גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה, איננו מוצא מנוח.
פסוק יז:וְרָאִיתִי אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא ולהבין אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ, בְּשֶׁל אֲשֶׁר, שכן יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ פשר וְלֹא יִמְצָא, וְגַם אִם־יֹאמַר, ירצה הֶחָכָם לָדַעַת – לֹא יוּכַל לִמְצֹא את משמעות המציאות. על כן אני משבח את השמחה הטבעית. טוב לאדם ששמחה זו מלווה אותו בעמלו, מנעימה לו את חייו ומניחה את נפשו.
