פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם, מיניתי מתוך הערכה וכבוד את בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר. חור, סבו של בצלאל, היה אחד האנשים הקרובים ביותר למשה, ולפי חז"ל היה אחיינו. לְמַטֵּה יְהוּדָה.
פסוק ג:וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. בצלאל לא נדרש להיות רק אומן מבצע, אלא אף לנהל את המיזם הנכבד הזה כולו. משום כך נבחר לתפקיד מי שנמצא ראוי לגדולה ולכבוד.
פסוק ד:לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לתרגם הוראות לביצוע מורכב לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, מומחה לעבודות מתכת.
פסוק ה:וּבַחֲרֹשֶׁת, באומנות אֶבֶן חן לְמַלֹּאת, בקי במלאכת שיבוץ האבנים היקרות וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ ולַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה.
פסוק ו:וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, מִשנֶה לו אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, שגם הוא מומחה גדול במלאכות הללו, וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב האומנים היוצרים, נָתַתִּי, אוסיף חָכְמָה, שהרי אין זו רק עבודה טכנית מורכבת. וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
פסוק ז:אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן — לָעֵדֻת. האוהל והארון יועדו להנחת העדות, ומכאן שמם: 'משכן העדות' ו'ארון העדות'. וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל הנוספים
פסוק ח:וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת
פסוק ט:וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ
פסוק י:וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד, היריעות הארוגות, מעשה רשת, שכיסו את המשכן, וכן הבגדים שכיסו בהם את כלי המשכן במסעות, וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן
פסוק יא:וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ שאף הפקתו של כל אחד מהם היא אומנוות בפני עצמה. כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. מלאכות המשכן קדושות הן, אך השבת קדוֹשה יותר.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יג:וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אמנם ראוי לבצע את מלאכת המשכן ביעילות ובמהירות, אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי, השבת אינה רק יום המנוחה של ישראל; היא יומו של אלוקים. תִּשְׁמֹרוּ. קדושת השבת דוחה את הקמת המשכן, כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, סימן לקרבה אליכם, שכן אתם היחידים שצֻוויתם על שמירת היום הזה, הקדוש לי. אין זה חג הקשור בהיסטוריה שלכם, ישראל, אלא קיבלתם אותו כמתנה ממני לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, כיוון שאתם נבחרי, חלות עליכם קדושת השבת ומנוחתה.
פסוק יד:וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, העונש הממשי עליה הוא מוות מידי בית דין. כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, אם עונש המוות לא יתבצע משום מה — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. אלוקים ימית אותו.
פסוק טו:שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'. כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה, פעולה שיש עמה יצירה, ואינה נמדדת לפי מידת המאמץ המושקע בה, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת — מוֹת יוּמָת.
פסוק טז:וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, לקיים את המצוות הכרוכות בה ולהחזיק בקדושתה לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם, קשר של מחויבות נצחית.
פסוק יז:בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת, סימנה של הברית הִיא לְעֹלָם, האות מורה כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ, ונח. וכאשר ישראל שובתים ונחים, הם משתתפים עם ה' בשביתתו ובמנוחתו. באות הזה הם מודיעים את הברית ואת הקשר שבינם לבינו. בסוף הימים שמשה עשה בהר כדי לממש את ברית סיני בארץ, סר עמו של משה מן הברית בעשיית עגל מסכה וסגידה לו. מעשה העגל הסמוך כל כך לקבלת התורה ייזכר לישראל לדיראון בכל הדורות.
פסוק יח:וַיִּתֵּן ה' אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי את שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת. התורה שנכתבה על הלוחות היא מסמך המעיד על הברית בין ה' לישראל. לֻחֹת אֶבֶןה כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. הלוחות נוצרו בידי אלוקים, והוא שכתב עליהם.
