ישמעו העמים וישמחו הלבבות כי בביאורנו למגלה הזאת יצא יצאנו להאיר העם ההולכים שחוח. לא בחיל ולא בכח ימצאו מנוח בראותם בסבלותם. וצרותם בהעלותם. על לבבם בשבתם וקומתם. צרות צרורות בשמלותם. ותהי זאת נחמתם. בשפלות דלותם בגלותם. כי זה אלהים אלהינו בכל צרתם. לו צר ודי לנו. לראות בנחמה כמה מעלות טובות למקום עלינו. היא ה' אלהינו. כי אף גם זאת בהיותנו. בתוקף שפלותינו וצרותינו. וחרבן בית קדשנו ותפארתנו. ביום פקדו חטאתינו. וימוגגנו ביד עונינו. וישקוד על הרעה ויביאה עלינו. עכ"ז לא זז מחבבנו. חבה יתירה ועינינו רואות גודל אהבתו אלינו. כי לא נעצב אל לבו כי אם לצרת הבת ירושלם אי לזאת קראתי לביאור זה לעיני כל רבים
דברים נחומים כי בם נוכל להתנחם מעצבין ההעדרים. כל ישראל חברים. וישישו בשמחה ונסו יגון ואנחה והיתה הרוחה. וכאשר קרה לנעמי ובעי אחרי ירדו דרך חורונים שבו לעלות בגרם המעלות. מאחז פני כסא ע"י רות. הוליד את דוד כן יקיו ישראל ויחזרו לקוות. כי מרחמם ינהגם ינטלם וינשאם יוליכם אל בית קדשו ויבן כמו רמים מקדשו ומאשפות הארץ עלנו. ישוב ירחמנו יכבוש כו'. וכאיש אשר אמו תנחמנו. כן ינחמנו וידבר על לבנו יבנה חרבותינו. יקים הסוכה ויפרוש השמלה אכי״ר ׃
איכה וכו' עלינו לשבח לאדון הכל אשר בחר בנו מכל העמים חבה יתירה נודעת לנו על כל העולמים ורצה בנו מכל קדושים אשר בשמים ממעל עושי דברו כי רק באבותינו חשק לעובדו לברך בשמו לתקן עולם במלכות שדי כי הן המה כלי הקדש המריקים ממעל לרקיע על הארץ והדרים עליה ברכה עד בלי די לעבדה ולשמרה להכין אותה ולסעדה עדי הוכן בחסד כסא כבוד אלהים לשכנו בתוכו ויבן לו בית להועד שם אתנו ויהי עמנו עד הרבינו לפשוע פשעים רבים וחטאים גדולים ועונו' אין מספ' לא יום א' ולא יומים לא שנה אחת ולא שנתים עד עבוד אלהים אחרים שבעה בתי דינים זה אחר זה ואחרי כן לא זז מחבבנו עד כלות כלי זעמו וחמתו בביתו ובציון עיר נחלתו ועל כל אשר הסבינו חרבן ביתו והיכלו וסילוק שכינתו לא נעצב על לבו על הכל כאשר על ישראל עמו חללי חרב ומזי רעב ולחומי רשף כדבר שנאמר מי יתן ראשי מים וכו' ואבכה יומם ולילה וכו' ואף גם שירת מלאכיו לא ערבה לו ביום ההוא כאשר חכמים יגידו כאשר יבא בס"ד וטעם לשבח הדבר הלא הוא כי עם בני ישראל המה העמודים אשר ארץ ושמים מתקיימים עליהם ואם עמודיה יתפלצון מרפיון ידים לעבוד את ה' תרגז ארץ ממקומה ושמים לא זכו בעיניו וזה יורה באצבע מז"ל ריש איכה רבתי וז"ל א"ר נחמן אמר שמואל משום ריב"ל קרא הקב"ה למלאכי השרת א"ל מלך שמת לו מת והוא מתאבל מה דרכו לעשות אמרו לו תולה שק על פתחו אמר להם אף אני כך אני עושה הה"ד אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם מלך מה דרכו לעשות אמרו לו מכבה הפנסים אמר להם כך אני עושה שנאמר שמש וירח קדרו וכו' מלך מה דרכו לעשות כופה את המטות כך אני עושה שנאמר עד די כרסוון רמיו כו' כביכו"ל שהיו הפוכין מלך מה דרכו לעשות הולך יחף כך אני עושה שנאמר ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו מלך מה דרכו לעשות מבזע פורפירא דיליה כך אני עושה דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו ר' יעקב דכפר חנן מפשר ליה מהו בצע אמרתו מבזע פורפירא מלך מה דרכו לעשות יושב ודומם כך אני עושה שנאמר ישב בדד וידום מלך אבל מה דרכו לעשות יושב ובוכה כך אני עושה דכתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וכו'. ע"כ:
וראוי לשית לב כי הלא כמו זר נחשב קוראו יתברך למלאכי השרת לשאלתו ובקשתו זאת האם ממנו ית' יפלא כל דבר עד שאול ישאל ממלאכי השרת וגם התייחס להם מלזולתם. ועוד בתשובתם למה לא החילו בעיקר האבילות והוא הילך יחף ומבזע פורפירא. ועוד מה עלה על לבם היתכן יעמיד שק הוא ית' על הפתח. ועוד בתשובתו יתברך כך אני עושה וכו' הלא הוא יותר ממאמרם ואיך יאמר כך אני עושה וגם עשותו יותר ראוי לדעת למה עשה אז יותר. ועוד שלא נזכר פתח בכתו' ואיך יביא משם כי שם שק על הפתח ועל פי דרכנו נשית לב מה ענין אומר הה"ד בראיה זו מש"כ בשאר. ועוד מה זו שאלה למקוטעין וישאל נא כולם פעם א' והם מה ראו שלא השיבו כל הדברים כא'. ועוד אומר מכבה את הפנסין ולא אמרו את הנרו'. ועוד כי לא יתכן מלך יכבה נרותיו וישכון בערפל וגם נדקדק כי לא כיבה רק את נרותיו המאירים לארץ ולא ידמה למשל. ועוד אומר כופה את המטות מה שלא יצדק בו ית' וגם למה שינה שלא אמר מכלל שהיו כפויות רק שהיו הפוכות. ועוד באומר הולך יחף איך יצדק זה בו ית' חלילה וגם מהפסוק אין ראיה מוצאת כלל.
ועוד באומר מבזע פורפיר' איזה בגד יערכו לו יקרענו ואיך יוכרח הענין מהכתו' בבצע אמרתו. ועוד אומר יושב ודומם מה זו דממה ואיך ידבר הפסוק ההוא בדממות ית' ועוד אומרו באחרונה מלך אבל וכו' האם עד כה בבלתי היותו אבל ידבר הלא הוא אמר והוא מתאבל בפתח דבריו. ועוד אומ' הוא בוכה כי הלא אין הבכי ממשפטי האבילות. ועוד למה לא הביא מפסוק ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה וכו' שמדבר על עצמו ית' ולא מפסוק ויקרא שיורה על בכי הזולת. ועוד דרך כלל למה נטלו הסדר ההוא מזולתו בשבעתם. ועוד מי הגיד לריב"ל שהוא ת' קרא למלאכי השרת לכך.
אמנם לבא אל הביאור נזכיר' מאמרם ז"ל האומרים כי מעת בריאת אדם קטרגו מ"ה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו כו' וכן במתן תורה אמרו אשר תנה הודך על השמים וביום פקדו את עולמו שבו לאמר הלא אמרנו לך וכו' וכן אמרו ז"ל על פסוק במסתרים תבכה נפשי מפני גוה מפני גאותן של מלאכי השרת שהיו אומרים רבש"ע אמרנו לפניך מה אנוש וכו' ולא עוד אלא שארז"ל שאחד מן המקומות שבקשו מ"ה לומר לפניו שירה היה בעת החרבן אלא שגער בהם הקב"ה ונבא אל הביאור והוא כי הלא מ"ה הממאנים יברא אדם יחשיבנו הוא ית' בראותם בעת החרבן כי למפרע צדקה עצתם והמה ראו כי נעצב המלך מלכו של עולם וגער בם על בקשם לשורר לפניו אין ספק כי העולה על רוחם כי ניחם הוא ית' כי עשה את האדם בארץ ואשר חרה לו כעת אינו רק על חילול כבודו יתברך חלילה והצטרך להסתלק מן המקום אשר בחר וחרבן ביתו ועיקר כעסו על יש' חבל נחלתו כי פשעיהם היסבו את כל הרעה הזאת על כן מה עשה הוא ית' למען ידעו כי הוא יתב' מביט מראשית אחרית ולא צדקה למפרע עצתם מעצתו יתב' ושאשר נעצב המלך על בנו בכורו ישראל הוא ולא על הבית אשר הוא חרב בעונם במאמרו ית' מי יתן ראשי מים כו' אל חללי בת עמי על כן קראם ויאמר אליהם מלך שמת לו מת והוא מתאבל מה דרכו לעשות כלומר דעו איפה כי על בני בכורי אני מתאבל על חלליהם כי זה קשה עלי מהכל כי הלא תראו כי כל מה שמלך דרכו לעשות על מתו אעשה כן גם אני והנה המה ראו כן תמהו כי אמרו בלבם מה נענה בתריה אם אמרנו דברי האבילות העצמיי' הלא לא יבצר כי המה גרמו את כל הרע' הזאת על כן בחרו להם דבר המורה אבילות וגם כעס על הנותרים ויאמרו תולה שק על פתחו הלא הוא כי למען דעת כל הארץ כי אין חפץ המלך יבא איש אל החצר הפנימית או אל בית מנחתו כי נעצב המלך אל אבילותו יתלו שק על פתחו והיה כל הבא לבא אל המלך פנימה וראה את השק מרחוק ישוב אחור כן כיוונו גם הם ברקיע הראשון יסך בענן לו מעבור תפלה כאשר עשה כדבר שנא' סכותה בענן לך מעבור תפלה מה השיב הוא יתברך כך אני עושה הה"ד אלביש וכו' לומר לא מחשבותי מחשבותיכם אתם חשבתם כ"א אעלים עיני מהם ייטב לכם דעו וראו כי רע ומר העלמת עיני מהם למ"ה והוא כי הלא עם בני ישראל על שפע הנשפע מלמעלה על ידי תפלתם וצדקתם נהנים מ"ה כי הם כצנורות להריק למטה לארץ כמאמרם ז"ל כי כמה רבבות מ"ה היו נהני' מזיו תורתו של ירבע' טרם יחטא מה שיבצ' מה' בהמנ' עבור תפלת ישראל כי גם בשמים אשר שם מלאכי עליון יחסר שפע וז"א ית' הנה אלביש שמים קדרות על העדר אור השפע מלמעלה באופן יחסר שפע מן המלאכים אשר בשמים כבודם ואז ושק אשים כסותם לבלתי שמוע והנה על דבר הסדר ובלתי אמור הכל בבת אחת היה אפשר לומר כי מפחדם ממנו ית' החילו ברחוק קודם מפתח הבית ואח"כ מהנרות שבפנים ועדין אינן בדברים הנוגעים אל המלך ואח"כ במטה ועדין אינו במלבוש שעליו ואח"כ במלבוש התחתון הוא המנעל ואח"כ למעלה בפורפירא ועדין אינו בעצמו של מלך ואח"כ במלך עצמו בשב ואל תעשה יושב ודומם ואח"כ בקום עשה יושב ובוכה ולא ערבו אל לבם לאומרם פעם א' כי פחדו יתב' נפל עליהם אמנם מה שאחשבה כי דבר עקריי ועצמי גדול מזה כיוונו וידוקדק בעצם אומרו על פתחו והוא בהזכיר מאמר ז"ל פ' אין דורשין כי ז' רקיעים הם ואלו הן וילון רקיע שחקי' זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש וכו' רקיע בו חמה ולבנה כוכבים ומזלות שחקים ששם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא זבול שבו ירושלים וב"ה של מעלה מעון שבו כתות של מ"ה אומרות שירה בלילה וכו' מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליות טללים רעים וחדרה של סופה וסערה של קיטור וכו' ערבות שם צדק וכו' וכסא הכבוד וכו' ע"כ:
והנה בביאור ס' משלי כתבנו כי הז' רקיעים אלו אינן ז' גלגלים של ז' כוכבי לכת שא"כ איך גלגל הירח אינו משמש כלום וגם מי נתן בככב נוגה שחיקת מן לצדיקים ובגלגל חמה ב"ה של מעלה ומזבח להקריב בו מיכאל השר הגדול עומד ומקריב מאין ולאין כל הגדולה הזו בגלגל חמה ושיהיה סובב סובב מקדש העליון בכל יום תמיד מן המזרח למערב ובשס"ה ימים מן המערב למזרח ובגלגל מאדים יהי כתות כתות המלאכים אומרים שירה ומי נתן עולם המלאכים בתוך מהלך הגלגלים ומה גם עתה במאדים המורה רוגז שיאמרו שם שירי זמרה ושמחה ובמזל צדק המורה שמחה וטובה יהיו אוצרות ברד וטללים רעים וקיטור סופה וסערה ובמזל שבתאי המורה עוני ואנחה יהיו נשמות הקדושות ותהיה השכינה ולא עוד כי אם שלמעלה ממושב השכינה יהיה גלגל שמיני הוא גלגל המזלות ולמעלה הימנו גלגל היומי המסבב את כולן ושיהיה הגלגל ט' מסבב את ערבות מושב כסא הכבוד באופן שהם דברים שאין להם שיעור ומה גם למאמר כל חכמי התכונה כי לא היה יכול גלגל היומי לסבב עמו כל הגלגלים ומה גם הפך תנועתם הטבעית אם לא שהם סמוכים כל הט' זה אצל זה כנוגעים ולא נוגעים והלא ארז"ל כי בין כל רקיע ורקיע מהלך ת"ק שנה אך אמנם אין זה כי אם שכל ט' גלגלים כאשר ציירום חכמי התכונה יחד כלם לאחד יחשבו והם הרקיע הב' כי הראשון אינו רק כוילון שעל הפתח שב אל תיקו וחוזר ומתפשט יום יום שני לו רקיע הכולל המזלות כלן הג' הוא וממנו והלאה אינם מעצם הגלגלים חומר זך דק רוחניי' עולים באיכות רוחניות זה למעלה מזה כפי סדרן ערבות יותר רוחני ממכון ומכון ממעון ומעון מזבול וזבול משחקים ונבא אל הביאור והוא כי הנה המלאכים האלה לא ערבו אל לבם להראות עצבות לפני המקום חלילה פנימה רק קו לקו בתחתון היחלו ובעליון כלו אמרו ראשונה תולה שק על פתחו והוא כי הוקשה לו בכתוב שאם אומרו אלביש שמים הוא כולל כולם איזה כסות תערכו למו לו' אח"כ אשים כסותם אך יאמר כי הוילון למה שאינו משמש כלום רק כפרש"י בגמ' נכנס שחרית לתוך תיקו ויוצא ערבית ומתפשט וכו' הנה כי הוא ככסו' אשר יתכסו בו השמים והוא הנקרא וילון במסך פתח שער השמים על כן באומרו תולה שק על פתחו הכוונה הוא שיסך בענן בתחלת ההכנסה מעבור תפלה וזה אומרו הה"ד אלביש וכו' שאם לא כן איזה כסות יש להם אלא שחוזר אל וילון מהטעם הנז' ולמה לא ערבו אל לבם למנוע שפע רק מהאחרון שב לשאול הוא ית' שנית מלך מה דרכו לעשות אז נכנסו יותר ואמרו מכבה את הפנסין ולא אמרו את הנרות כי אין המלך מכבה נרותיו מלפניו רק הפנסין אשר הם חוץ מביתו בחצר החצונה לשמח עולם מקום אשר משרתיו מצויים שם להאיר להם ולכן יעמידו הנרות בפנסין אשר הם כלים עגולים ונרות נתון בתוכו כן אמר הקב"ה כך אני עושה והוא ברקיע השני כי שמש וירח קדרו וככבים אשר אורם קבועים בגלגל כאשר חזרו והודו כי מזל קבוע וגלגל חוזר שהם כל א' בגלגלו כנר שבתוך הפנס והם להאיר על הארץ מורה עצבות ומניעת אור שפע ברקיע השני חזר ושאל לשיכנסו יותר ואמרו כופה את המטות אמר הקב"ה כך אני עושה שנאמר עד די כרסוון רמיו מאומרו שנישאו יורה שהיו הפוכות והוא כי כפויות כלפי מעלה לא יצדק ובלשונו רמז עניינו והוא כי ב' כסאות הן כסא דין וכסא רחמים ולגבוהות יחשבו לפניו ית' בהיות של רחמים משמשת לישראל שהוא בעשותם רצון קונם ושל דין על מ"ה אך בהתהפך כאשר בחרבן עד גאולתינו נהפוך הוא וזהו שהן הפוכות מסדרן והוא כלפי שכינה צער מתחולל עד אין קץ כנודע ובזה מי הרגיש עצבון רקיע שחקים הג' ששם השפע נשפע ונתקן לישראל ובהמנע שפע הטוב לישראל ימנע משחקים שפע טחינת והכנת מן לצדיקים חזר ושאל רביעית מלך מה דרכו לעשות לשיכנסו יותר ואמרו הולך יחף ואמר כך אני עושה והוא כי בהיות בית המקדש קיים היה שפע ירושלים ובה"מ של מעלה אשר הם בזבול כיורדים למטה בארץ ככתוב אצלינו על פסוק ששם עלו שבטים וכו' באופן כי השראת שכינה בארץ היה דרך כבוד גדול כי היו כמה מיני שפע עליון כהכנות ומצעות שעליה היתה שורה דרך זיו כבודה אך אחרי כן כשגלינו מארצנו ושכינה עמנו בארץ נכריה שאינה נגד ירושלים העליונה רק נוכח הקליפה בבא השכינה לשרות לעומת בבל המסכים שעליהם תהיה השראתה ללכת ולהיות שמה לא יהיו גדולי האיכות והרוחניות וקדושה כאשר בהיות שכינה בירושלים בבניינה רק על סופה וסערה הם מסכים קרובים אל איכות השר השורר במקום הגלות ועי"כ יתייחס למלך ההולך יחף ודורך ברגליו על הארץ כי המסכים הנז' סופה וסערה וענן אבק הוא מסך שפל מכול' כארץ אצל מלך יחשבו לפני ממ"ה הב"ה וזהו ה' בסופה וכו' וענן אבק רגליו שאל חמשית וענו ואמרו מבזע פורפירא אמר כך אני עושה ומביא ראיה מפירוש ר' יעקב בפסוק עשה ה' אשר זמם וכו' והוא כי הוקשה לו בכתוב כי בין יהיה אומרו בצע ל' בצוע או השלמה יקשה אם מה שזמם עשה כ"ש אשר דבר ועו' כי אמירה היא של חיבה ודבור הוא של קושי וא"כ איפה היל"ל דבורו או דברתו ועוד שהמ"ם היה ראוי תנקד בחיר"ק ולא האל"ף (א"ה אין חיר"ק תחת האל"ף אלא סגו"ל וזהו אשר הכריח לר"י לדרוש מלשון אימרא לא שום דבר אחר) על כן פירשו מלשון אימרא שהוא מלבוש בל' ארמי והענין כי אם הוא יתב' היה לובש לבושו האמתי ומיוחד אליו הוא לבוש גאוה כמאמר הכתוב גאות לבש לא היו מ"ה נוגעים בנחלתו כי הלא שאתו יבעת אותם אך אדרבה השיב אחור ימינו מפני אויב כמשז"ל כדי שיכנס האויב שאם לא כן לא יכנסו כי פחדו ית' יכול עליהם ובמה יוכר שלא רצה להשתמש בלבוש ההוא הלא הוא כי אמרו רז"ל שליל ט' באב רצו מלאכי השרת לומר שירה לפניו ית' וגער בהם ואם היה משתמש בלבו' גאוה למה מנע שירי זמרת משרתיו ומלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא ומלכותא דארעא אדרבה בעת צרה יביאו לפניו כל מיני זמרה לשמח לבו וגם הוא מטכסיסי מליכה וזהו מבזע פורפירא שקורע ומעביר הלבו' גאות נמצא שע"י העדר גאוה יש עצבות ומיעוט כח ושפע במעון כי שם הם כל מלאכיו ית' המשוררים לפניו הנה נגעו עד החמשית חזר ושאל מה דרכו לעשות ואמרו יושב ודומם והוא ענין גדול מאד עליו פקח עיניו ירמיה ודניאל וזה חיסר הגבור וזה הנורא באומרם עובדי גלולים מרקדים בהיכלו איה וכו' ודעתו היה שלא היה משתמש מאותה מדה עד בוא אנשי כנסת הגדולה ואמרו הן הן גבורותיו כו' כי מי בכל מלכי הארץ יעצר כח ויוכל להתאפק לבלתי דבר אפי' בפיו ובשפתיו סרה על מהרסי ומחריבי היכלו בהיותו בטוח שלא ימשלו בו והנה זה הוא יותר מהעדר גאוה שירקדו בהיכלו וישתוק ועל זה אמרו יושב ודומם אמר כך אני עושה כי היה יושב ודומם ובזה היה מניעת כח לרקיע מכון לפעול המיוחד לו כי שם כלי זעמו ית' ולא השליט' על שונאיו רק היה מתאפק ודומם והביא ראיה מפסוק ישב בדד וכו' טעם היותו ית' בדד כי אין זולתו ואין יכול בלתו עכ"ז וידום ויסבול כי הוא ית' נטל זה עליו להציל את בניו והנה עד כה לא ערבו אל לבם לומר בוכה עד השאלה פעם ז' והוא בשנותו את טעמו כי למעלה אמר שמת לו מת והוא מתאבל שאינו מורה שהוא מאותן שחייב להתאבל עליו כבן אצל אביו רק רחוק ע"כ לא היו מכבידים ומדברים בדבר הנוגע אל עצמו של מלך בקום עשה ע"כ מה עשה כעת אמר מלך אבל כלומר שהוא אבל עליו בדין כי בנו הוא אז יצאו ממחיצתם ואמרו יושב ובוכה ובזה גם בערבות יש הרגש כי שם צוה ה' את השמחה וברכ' כי שם השכינה ואמר שהמלך עצמו בוכה. עוד אפשר כיוון באומרו מלך אבל כלומר אל תאמרו לי מדיני אבילות כ"א אשר כבר הוא אבל נוהג דיני אבילות מה דרכו לעשות נוסף על האבלות לחמם ההרגש הוי אומר זה בכי שאם לא יבכה לא יעבור כבלתי קורע וכיוצא ביתר הדינים אך הוא הוראת מירור ביותר והביא ראיה מפסוק ויקרא ה' אלהים צבאות וכו' ולא הביא מפסוק ודמוע תדמע וכו' שהוא אמירה על מה שיעשה רק מפסוק זה שהוא מספר שכבר עשה ומה שלומד מכאן כי הוא ית' בכה ולא שקרא למלאכים שיבכו ויעשו מספד יהיה כי אם הוא שקרא למלאכים היל"ל ויקרא אדני צבאות וכו' כי שם אדנות הוא והוא הקורא למלאכים שתחתיו כי היא שכינה כנודע ולמה אמר אדני אלהי' ומה גם שהוא באותיות הויה שהוא למעלה ועוד שלמה לא נזכר בפסיק את מי קרא: אך יאמר שקרא שם אדנות את העליונים ותחתונים שהוא את האלהים באותיות הויה שהוא למעלה ואת הצבאות שהם המלאכים לבכי וכו' את העליונים לבכי ואת התחתונים גם ולמספד וכו' נמצא שגם הוא ית' כביכול בכה. הנה כי כל עיקר מה שנעצב המלך מלכו של עולם ביום מר החורבן היה על בנו בכורו ישראל אשר מתו ואשר הלכו בגולה וע"כ מזה היחל במגילת הקינות הזאת ויעש ממנו פנה ממנו יתד ואמר איכה ישבה בדד שעזב צרת ירושלים אשר טמאוה בגלוליהם ובשקוציהם ועשה עיקר תלונה על העדר בניה מתוכה הי היתה בדד משוללת מכל בנים גדלה. ונבא אל הביאור הנה היות בדד הוא דבר צוה ה' על המצורע ונפל ביש' כמאמר המתרגם דהות ירושלים כסגירא עד שמלאוה גלולים ועפ"י הדרך הזה אפשר לנו לומר כי לא בא הכתוב לגזור או' כי על גלזלי בני יש' אשר טמאוה דנוה כמצורע כ"א שירושלים נאנחה במר שיחה לאל שדי תתלונן או הוא ית' עליה אוי לה כי נדמית כי הסיבה אשר היסבה היות המצורע בדד לא היה בה כ"א אדרבה הפכה והנה נכוית בגחלתו כויה רבה מכוייתו והוא כי הלא חכמים יגידו טעם לפגם המצורע לשבת בדד מדה כנגד מדה הוא הפריד בין בני אדם ומיעטן כי זאת תורת המצורע המוציא שם רע והורג שלשה ע"כ גם הוא בדד ישב וירחק מהם אך לא כאלה חלק ירושלים כי שם צוה ה' את הברכה ותהי' מרב' אוכלוסיה כמפורסם במאמרי רז"ל מרוב אדם רב ועצום וגם הוא קבצן בל יתפזרו בגדולת איכותם מארכת מרחבת עצמה להכלים ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאשב בירושלים ומה גם בבית אשר נקרא שמו יתברך עליו כי עומדים צפופים ומשתחוים רווחים הנה כי תחת היות המצורע מרחיק בני אדם זה מזה והורגן זאת היתה לירושלים כי היא מחיה אותן ומקרבן לה ומכילן לבלתי יפרדו לקוטן המקים הסובלן וא"כ איפה איכה ישבה בדד כמצורע העיר שהיתה רבתי עם כאלו רבוי העם והיותם יחד משוללי פזור אליה יתייחס כמדובר הפך המצורע ומי יתן ותקל תקנתם כתקנתו כי הלא היא רפואתו קרובה לבא כי יסגר ז' ימים ואחר יטהר ואם לא יטהר באלה ויספו לו עוד ז' ימים על הימים האלה ואף כי יוחלט ע"י תשובה ישוב יטהר אך אמנם ירושלים רחוקת התקנה כי היתה כאלמנה שלא ישוב בעלה עד קץ הימין כי עונות יושביה הרעו לה רעה רבה מאד ולבל נענה בתרה למה זה תאבלי נא ירושלים על כי בדד השיבך ה' והלא אך זה היום שקוה קוית ויביאך כדבר שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמה מהם וכן הוא אומר והארץ תעזוב מהם ותרץ את שבתותי' וכו' לכן תגמור תלונתם לאמר רבתי בגוים וכו' והוא כי תחת שתים יקרבו יאתיון עמים רבים לעבוד את ה' מהמלכיות או להיות מלכה ועמה רבי החכמה כשלמה מלך ישראל שעל כן אליו יבואו מאפסי ארץ לשמוע את שמע חכמתו שנית להיותה גברת ממלכות כלילת תפארת הודה והדרה ועוז ותעצומות גבורתה שתתן חיתיתה על יתר עמים ומלכים ועל אלה יתמרמר המקונן עלי' במר שיחו אל נא תאמרו כי תקנת ירושלים ומשוש דרכה היא קללתה כי בהיותה בדד מעמה בחרה כמדובר כי הלא נשבר לבה בקרבה ועלי' תעמוד צרבת המכו' ממקום אחר כי הן לו יצאה מתחת שעבוד בני' עוברי רצונה ימים ושנים לא נשתעבדו אחריהם לבני נכר הארץ הלא תחרש אך מה חפצה אחר זה הצער כי תחת היותה רבתי בגוים שהוא כמאמרם ז"ל רבתי בדעות כי כל מקום שהיה איש הישראלי הולך בה שמה ישבו כסאות ויושיבוהו בקתדרא לשמוע מפיו חכמה שהוא א' מהטעמים שעליו יחפצו לעבדם תחת חכמתם שנית שרתי במדינות באון וחיל והוד והדר כי יקרה היא בעיני עמים כולם שהוא הטעם השני שעליו ראוי' להשתרר על כל הגוים ותהי להפך כי היא היתה למס למו ותשת עבד לאשר מאסה לשית עם כלבי צאנה ולכן טוב לה אז מעתה כי הלא אך אם בני יש' רב האיכות ומעותדים לשוב ועם ה' יקראו וטוב טוב השתעבד להם מלערלים ההם:
או יאמר הביטו וראו כי רעתה רבה כי שנו וישולשו שברה שבר על שבר הוה על הוה כי קרה לה כאשה עזובה נצבת מרה ונעצבת על רוב צרותיה הבאות עליה באין הפוגות הלא הוא כי דרך נשים כי תהיה אשה בעולת בעל ובירכתי ביתה בניה כשתילי זתים סביב לשלחנה גם עושר גם כבוד היה לה הרבה ויהי היום ועלה מות בחלוניה להמית את בניה עד בלתי השאיר שריד ותשאר האשה ואישה כי הלא כי תחיל תזעק בחבליה מאנה להנחם על בניה הלא חכמית חברותיה תעננה למה תבכה ולמה ירע לבבך ויחי לך אשר לך עטרת תפארת אישך כי הלא הוא טוב לך משבעה בנים כי הוא כבודך ומרים ראשך ויש סעד לנחמה זו מדבר שנאמר מאנה להנחם על בניה כי איננו לומר מה שמאנה להנחם על בניה הוא על כי בעלה גם הוא איננו להנחם בו אחרי כן קרבו ימי האיש למות וימות גם הוא כבניו ואז תחרץ האשה לספוד ולבכות כי נותרה לבדה מילדיה ומאיש' וכשומען קמו בנזת וינחמוה ויאמרו לה הרף מעט ועזוב חימה על הפליא לעשות הרבה בכה כי ברוך ה' ותעשיר ולא יחסר לחמך ואל ימעט ממך תנחומות אלה כי אל תבכה למת ואל תנודי לו בכה בכה להולך לבית עולמו ובביתו אין לחם ואין שמלה ותשאר האשה באלמנותיה עניה סוערה ואין כסות בקרה ותחסר לחמה כי גם לבעלה ממקומו יפן אל צרתה וימר לו על צרת אשתו שלמה תהיה כעוטיה בפתחי שערי אוהביו לשבוע לחם ואם יקר' שאף גם זאת האשה הנותרת מאישה וילדיה הלחם אזל מכליה ובביתה אין כל עדין יבקשו מנחמים לה דברי נחמה באמור אליה התנחמי כקשת יום אשר רעתה רבה מרעתך כי אתה נשארת לבדך וריקה נפשך מכל טוב הלא נפש אחת את ובקלות המלאכות תאכל בה לחם אך דעי וראי למי אוי למי אבוי כפל ומכופל הלא הוא לבעלת שכול ואלמון וחסרת לחם ועוד לה שעבוד אחרים עליה מנושי' ומסים נוגשים אצים אותה וישתוה בתה ומה גם אם האשה ההיא לא ניסתה בראשיתה כ"א בעושר ונכסים ועבדים ושפחות ותהי להפך כי האשה אשר כל אלה לא תוסיף עצב עמה כ"א חסרון לחם כ"א תחת היותה רבתי בגוים ביקר תפארת עושר ונכסים ושרתי ומושלת על המדינות ועתה היא היתה למס כי אתה ואין קצה. ובאיכה רבתי ארז"ל ר' אבהו פתח והמה כאדם עברו ברית זה אדה"ר אמר הקב"ה אדם הכנסתי אותו לג"ע וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגרושין ובשלוחין וקוננתי עליו איכה הכנסתי אותו לג"ע שנאמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וצויתיו שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' ועבר על צוויי שנאמר המן העץ אשר צויתיך ודנתי אותו בגרושין שנאמר ויגרש את האדם ודנתי אותו בשלוחין שנאמר וישלחהו ה' מג"ע וקוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב אף בניו הכנסתי' לא"י שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וצויתם שנאמר לו את בני ישראל ועברו על צווי שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך ודנתי אותם בגרושין שנאמר מביתי אגרשם ודנתי אותם בשלוחין שנאמר שלח מעל פני ויצאו וקוננתי עליהם איכה שנאמר איכה ישבה בדד ע"כ. והנה ראוי לשית לב מה צורך להשוות את ישראל לאדם הראשון. ועוד כי ההכנסה לג"ע זיל קרי בי רב הוא וכן בישראל כל ספר יהושע מלא מזה ולא מצא פסוק להורות זה אלא פסוק ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. וכן אומרו וצויתיו ועבר על צוויי וכן בישראל מביא ראיה אל צוותו יתברך אל בני ישראל ומה צורך כי כל התורה מלאה מצות ה' אל בני ישראל ואיך מביא ראיה מפסוק וכל ישראל עברו על פסוק צו את בני ישראל. ועוד כי מבלעדי זה כל הנביאים אחרונים מלאים מעוברם ישראל תורת ה' ומה ענין אומרו דנתי וכו' ולא אמר גרשתיו ושלחתיו. ועוד מה בין שלוחין לגרושין. ועוד שמביא ראיה מפסוק המן העץ ולא מפסוק ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ועוד מה ענין אומרו וקוננתי עליו מה מעלה ומוריד היותו יתברך מקונן איכה. אמנם הנה הוקשה לר' אבהו בכתוב אומרו לשון איכה שאינו לשון קינה בעצם שבכלל הדבר הזה נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה במדרש אם הוא לשון קינה כד"א ויאמר לו איכה או לשון תוכחה כד"א איכה תאמרו חכמים אנחנו. ועוד כי הלא יראה שעושה עיקר ופתח הקינה מצרת העיר יותר מצרת העם ואדרבה מצינו שכלה ה' חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון כדי להציל את ישראל כמפורסם ברז"ל וגם מקרא מלא דבר הכתוב שאומ' הוא יתברך מי יתן ראשי מים וכו' ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי. ועוד כ"א העיר מצירה על היותה בדד מבניה והיא לא חטאה ולמה עשה ה' ככה ולא שעבדם אל הגוים והמה בארצם ויהיו למס ולא יגרשם. ועוד כי איך יבכה על ירושלים שנותרה בדד וזה כל ישעה וכל חפץ כמאמר הכתו' אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו' על כן הביא פסוק והמה כאדם עברו ברי' כי ראוי לשית לב למה זה השוה אותם לאדם אך הוא להקיש ענינם והוא כי הלא ראה הוא יתברך היות פתחון פה למה עשה ה' ככה לשלוח בניו מארצו אל הגוים ואל הממלכות ויתעתדו להרשיע כי יתערבו בגוים ולא עוד אלא שהוא יתברך האומר מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי ואלכה מאתם הנה שטוב טוב לפניו יתברך לעזוב אותם במקומם וללכת מאתם מלהפך הסדר ולמה היפך שלא זז מכותל מערבי ושלחם מעל פניו ואם הטעם הוא כי כולם מנאפים וכו' כי שונא זמה הוא יתברך הלא גם זה יתוקן בלכתו יתברך מאתם אך יורה כי געל בהם ולא עוד אלא שמקונן על צרת העיר ולא על צרת העם על כן לתקן את הכל אמר הוא יתברך והמה כאדם וכו' להשוותם לאדה"ר. ולבא אל הענין נניח ב' הנחות א' כי כאשר בין איש לאשתו יש גרושין ושלוחין כי אפשר יגרש את אשתו ועודנה בביתו והיא גרושה מאיש' ואחרי כן יש שלוחין לשלחה מביתו לשלול ייחוד כן יש עון המחייב יפרד הוא יתברך מנפש החוטא ויפסיק קשר הנפש עם שורשה הדבק בשכינה כהפרד קשר אשה עם בעלה כאשר יגרשנה ועדין ישכון החוטא בעיר ה' צבאות ויש גורם גם הפרד מעיר האלקים והן הם השלוחין והנה השלוחין אפשר מא' מב' פנים או שהוא יתברך יסתלק ממקום החוטא והניחו שם או ישלחהו מארצו יתברך השוכן שם. שנית כי בחינת מי יהיה הנוסע ומי הנשאר במקומו יהיה לפי איכות המקום שהנסיעה משם והוא כ"א המקום ההוא מיוחד להשראת שכינה בו טרם בא שמה החוטאים יחוייב ישולחו החוטאים משם בהעוותם ותשאר השכינה במקומה ואם אין המקום לפי איכותו מיוחד לכך רק לאהבת החוטאים טרם יחטאו שרתה שכינה שם יאות בהעוותם תסתלק ותניחם שם כאשר מצאנו ראינו כי כשחטאו ישראל במדבר למה לא שרתה שם שכינה רק בשביל ישראל על כן בהעוותם היתה שכינ' מסתלקת ועוזבם באו' הנה מלאכי וכו' כי לא אעלה בקרבך וכו' לולא משה בחירו עמד בפרץ לאמר אם אין פניך הולכים וכו' אך כשחטאו בירושלים מקום מיוחד להשראת שכינה כמאמר הכתוב מה נורא המקום הזה וכו' וזה שער השמים מקום מיוחד אל ירידת השפע לעולם מיום הבראו כי על כן אדם הקריב קרבן שם וכן נח ואברהם את יצחק בנו ובאו שמה שלשת האבות להתפלל ע"כ בהתרחקו יתברך מבניו בהעותם שם יאות תשאר שכינה במקומה והארץ לא תעזב ממנו יתברך כי שם ביתו מאז וישולחו ישראל מעל פניו ויצאו וזה יהיה מאמר הכתוב על רוב פשעי ישראל בירושלים מי יתנני במדבר כו' לומר מי יתנני היה הכעס הזה במדבר מקום בלתי מיוחד אלי רק היה לי שם מלון אורחים שהם ישראל שהייתי עוזבם שם ואלכה מאתם אך פה שאינו מלון רק דירת קבע מאז נברא העולם לא יתכן רק שעל משמרתי אעמודה והם ישולחו חוצה כאשר היה כי לא זזה שכינה מכותל מערבי וכן היה כשחטא אדם בג"ע למה שהיה איכות המקום מיוחד אל השכינה עד אשר לא הועמד אדם שם על כן בהתחייב הפרד הוא יתברך מן המקום אשר אדם שם שלחו משם והשכינ' נשארה במקומה וע"כ נשא עליו קינה ויאמר לו איכה כלו' היכן את כי יאתה נתגרשת ממקום הקדש והמקום כבודו מונח שם כי אתה אבדת ולא המקו' שחטאת בו. ובזה נבא אל הביאור הנה ראה הוא יתברך היה מקום תלונ' מה לישראל לאמר למה זה לקינו לשלחנו מארצך ולא שעבדתנו שמה כי טוב לנו אז מעתה כי זכות המקום היה עוזר לנו לשוב עדיך ולא היינו מתערבים בגוים ולא היה שם שמים מתחלל לאמר עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא עוד כי אם שנשאת הקינה על העיר באומר איכה ישבה בדד ולא על עצמנו כי גדול מכאובי ממכאובה כי השכינה נשארה בה ואותנו גרשת מעל פניך כי הלא זה יורה חלילה כי מאוס מאסתנו ע"כ אמר הוא יתברך לא משנאה עשיתי חלילה כ"א שכמקרה אדם הראשון קרה לכם כי כאשר אדם הכנסתיו לג"ע מקום מיוחד להשראת שכינה וחטא מה שעליו נתחייב בדין ב' עונשין א' גרושין ב' שלוחין כאשר פירשנו עניינם ולהיותו בג"ע מושב אלקים מקדם לא הפכתי ללכת מאתו ולהסתלק משם כי שם ביתי ולכן בהצטערו כביכול על צרתו קוננתי עליו איכה כלומר איה את כלומר צלר לי על היותך פה ונתגרשת מהקדש כדבר הזה קרה לי עמכם כ"א לא הייתי במקום הקדש הוא א"י מקום אשר שכן עליו ה' בהר הקדש בירושלים בשער השמים מאז נברא העולם כהעותכם הייתי מסתלק והולך מאתכם אך הכנסתי אתכם לא"י ונתחייבתם גרושין ושלוחין בדין ועל כן להיות בא"י הוכרח לשלחם מעל פני והשאר שם ולא להפך השיטה כאשר באדה"ר מהטעם עצמו באופן בטלה התלונה הא' ומה שיראה לכם שעל הארץ אני מקונן אל יעלה על רוחכם כי אם כאשר באדם קוננתי עליו ולא על המקו' שיצא משם כי הג"ע לא לקה כן בכם דעו כי עליכם אני מקונן ולא על העיר כאשר יבא ביאור הכתוב לפי זה וכ"ז כיוון הוא ית' במה שהקישם לומר והמה כאדם כו' זהו כללית כוונת המאמר ולהתכת פרטי מאמריו נאמר כי בא להורות איך נתחייבו בדין אדם וישראל בגירושין ושלוחין שע"כ לא חש הוא יתברך אל הדברים המתגרשין בשלוחין ממקום הקדש חוצה והוא כי הוא יתברך דבק בנפשו של אדם הא' טרם יחטא והיה מרכבה אליו והראיה לזה כי לא על ידי מאמר או מלאך הכניסו לג"ע רק על ידי עצמו וזהו הכנסתי אותו והביא ראיה מאומרו ויקח ה' אלהים את האדם שמורה דבקות עצמיי שמייחסו אל לקיחה בידו וצוה אותו דבר הנוגע אל אלקותו יתברך וזה אומרו וצויתיו שנאמר ויצו ה' אלהים והוא מאמרם ז"ל כי ששה דברים נצטווה אדם והאחת מהם על ע"ג ורמוזה במלת ויצו כד"א כי הואיל הלך אחרי צו וזה יכוין פה באו' שנאמר ויצו ושמא תאמר מי יגיד שעל זה עבר לזה הביא פסוק המן העץ וכו' ולא מפסוק ותתן גם לאישה עמה ויאכל למה שפה כתוב אשר ציותיך שהוא לרמוז שעל מלת ויצו כנודע שקיצץ באוחזו בטוב ורע וזה דקדק בלשון המאמר באומרו עבר על צוויי ולא אמר על הצווי כלומר על הנוגע לי שהוא ענין האלהות ולכן חוייב לידון בגרושין שהוא בהפריד נפשו ממקורה ולהבדיל ביני לבינו ולבלתי השפיע עליו כאשר בתחלה שהוא כאשה גרושה מאישה. להיותו כפוי טובה תחת אשר דבק בו מתחלה ועל מה שדנו גם בשלוחין מן המקום לא הביא רק מה שהכתוב מגיד מה ששלחו למה כי הטעם מפורש בכתוב באר היטב פן ישלח ידו כו' וכן בישראל הביא היות הגרושין בדין למה שהוא יתברך דבק בהם עד גדר שאמר ואביא אתכם כלו' אני בעצמי ועל כן הביא פסוק זה שמורה שאף בכללות א"י זולת ירושלים וציון יתייחס להבאה בעלמו וצונו צו את בני ישראל את קרבני לחמי שהוא לקרבן אליו יתברך תמיד כי ע"כ נקר' קרבן וע"פ דרכו אמר תשמרו להקריב לי כלומר ולא לזולתי וישראל עברו בע"ג ולזה הביא פסוק וכל ישראל עברו את תורתך דהיינו ע"ג שכולל כל התורה ועל כן דין הוא לידון בגרושין כי געלו במה שדבק בהם וקרבן ותחת אישה לקחה את זרים וגם בשלוחין שנאמר שלח מעל פני כמפורש שם במקראות הסמוכים לזה והביא ראיה אל הגרושין מפסו' מביתי אגרשם שאם הכוונה שישלחם מעל פניו לא הול"ל מביתי כי אם מארצי אלא ודאי על שכינה שבביתו שתפרד מהם ידבר דהיינו הגרושין כנזכר. ועתה חל עלינו חובת ביאור הכתוב איך יאמר איכה ישבה בדד ושתהיה קינה על ישראל ולא על העיר והוא במה שכתבנו כי לא היה ענין זה בהיותינו במדבר כי אין המקום דירת קבע אל השכינה רק עראי על ידי היות שם ישראל לא היה משלחנו מן הארץ והוא יתברך נשאר שם מה שאין כן בא"י כי לא יעזבנה כי בה שער השמים מושב אלהים מטרם בא ישראל לארץ וזה מאמר הכתוב מי יתנני היה כעס זה לי עם בני במדבר כי למה שהיה מלון אורחים ולא קבע כא"י אעזבה שם את עמי ואלכה מאתם מה שאי אפשר בא"י וזה מאמר הכתוב פה הנה אשא קינה ואיכה ומה היא הקינה כי ישבה בדד העיר רבתי עם מבני' ששולחו ממנה והעיר לא לקת' כהם כי היא היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי ומי יתן ונהפוך הדבר שלא היתה בדד מבניה רק מהשכינה עד עת מועד שיבת ציון ולא נתערבו ישראל בבבלים כי טוב להם אז מעתה ודעתו כמ"ד איכה לשון קינה היא אלא שאמר לשון זה כלומר איה ישראל איך שנית מקומך הקדוש כאשר יורה מה שננקדה תיבת איכה באד"ה ולפי זה יתבאר סוף הפסוק כך וש"ת אם כן מה חסרה העיר הלא הוא כי תחת היותה רבתי בגוים וכו' היתה למס לגוים אמנם צרת ישראל גברה כמדובר. ובמד' איכה רבתי ג' נתנבאו בל' איכה משה וישעי' וירמי'. משה אמר איכה אשא לבדי וגו' ישעי' אמר איכה היתה לזונה ירמי' אמר איכה ישבה בדד אר"ל משל למטרונא שהיו לה ג' שושבינים הא' ראה אותה בשלותה והב' ראה אותה בפחזותה והג' ראה אותה בנוולה כך משה ראה אותם בשלותם אמר איכה אשא לבדי טרחכם ישעיה ראה אותם בפחזותם אמר איכה היתה לזונה ירמיה ראה אותם בנוולם אמר איכה ישבה בדד ע"כ: וראוי לשית לב מניינא למה לי. ועוד מה יתן ומה יוסיף התנבא שלשתם בל' אחד. ועוד שאם הענין הוא לשון איכה למה יעתיק יתר הכתוב שיורה שמעלה או מוריד שאר ל' הכתוב. וגם למה הוצרך המשל ומה ענין אומרו איכה אשא וכו' על השלוה ונהפוך יראה וכן אומרו איכה היתה לזונה איך יתייחס על פחזותה. ועוד שאדרבה זה הוא הקושי למה נתנבאו בלשון א' על ג' דברים חלוקים וגם למה במשל אמר בכבוד' ובשלותם. אך הנה ארז"ל שאיכה הוא ל' קינה כאומרו ויאמר לו איכה והנה על חטאת ישראל יש לדאוג על צער הכוונה שאשמם בראשיה' כתיב כשושבין על סרחון המטרונא. שנית יש לדאוג על כבוד הבורא יתברך שהכעיסוהו בחטאתם. ג' על צרת החוטאים שימקו בעונם והנה במשה ראינוהו מקונן איכה ודואג על צרת עצמו באומרו איכה אשא לבדי שהוא כמאמרם ז"ל באלה הדברים רבה שאמר משה יכולני לראות אלף אלפים כיוצא בכם אלא מה אעשה שהקב"ה הרבה אתכם על גבי דייניכם שהוא שאשמם בראשיהם כתיב וע"כ רצה יהיו גם אחרים כי היכא דלימטי לכל חד שיבא מכשורא וישעיה מקונן על כבודו יתברך ואמר איכה היתה לזונה ירמיה על צער ישראל ועונשם והלא כמו זר נחשב כי מי לנו גדול ממשה נאמן ביתו יתברך ולא חש על כבודו יתברך כישעיה הנביא ועל ירמיה יפלא כי בימיו נפלגה אשמת העם ועזב כבודו ודאג למו. ואילו לא היו בלשון א' לא יקשה כאשר בהיות הכל בלשון א' שאפשר שלפי גדר הנושא שינה הלשון אך הדבר הקשה הוא שהתנבאו בלשון איכה כולם והיה אפשר להשיב ולומר כי מאמר משה הי' מעצמו ולא מפיו יתברך על כן דיבר על הנוגע אל עצמו אך מאמר ישעיה היה נבואה מפיו יתברך על כן היה מקונן על מציאות העון הנוגע אל כבודו יתברך וכן בירמיה הוא יתברך למען הכניעם בימי יהויקים הכתיב צרתם למען ישובו. ולדחות תירוץ זה היחל ואמר ג' נתנבאו וכו' משה וכו' לומר כי גם מאמר משה נבואה היה והוא כי כל משנה תורה מפי השכינה הוא גם הנראה שאומרו משה מעצמו רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו ולכן לא תגרע קדושת משנה תורה מד' הספרים לכן להשיב על מה שהוקשה לו אמר מאמר ר"ל משל למטרונא כו' לומר לא שאחד חש על מה שלא חש חבירו כי אם שכל אחד דבר על מה שהיה בימיו כי משה ראה אותם בכבודם ובשלותם לאפוקי פחזותם ונוולם ועונשם והוא כי באומרו איכה אשא לבדי היה כשבא יתרו והיו ישראל אז שלוים וכשרים ולא היה להם עון אשר חטא זולתי היותם טרחנים וסרבנים וזה אומרו טרחכם וכו' על כן אמר איכה אשא וכו' שלא נצטער רק על הנוגע אל עצמו כי על כבודו יתברך אינו בעצם כי הלא הוא יתברך האומר למשה בני טרחנים הם סרבנים הם על מנת כן וכו' שהרי הקב"ה לא היה מקפיד על מדות אלה ובנים קראם ואמר למשה שלא יקפיד גם הוא ועל כן לא פחזות בהם ולא אימת נוול על כן לא היה מקונן רק על הנוגע אל עצמו שעם שהדברים קלים הם אם ימשכו לכיוצא בהם ויהיו כולם עליו יכבד להיותו יחיד אך ישעיה ראה אותם בפחזותם שהעוו ופשעו והיו פחוזים ולא עליהם עדיין הנוול והעונש על כן דאג על כבוד ה' ואמר איכה היתה וכו' אך ירמיה ראה אותם בנוולם שקבלו על פחזותם ובכה על מה שבזמנו כראשונים כל אחד על מה שראה ובדבר הזה יתיישב מאמרם ז"ל אלו זכית' הייתם קוראים איכה אשא לבדי עכשיו שלא זכיתם אתם קוראין איכה ישב' בדד כי הפסוק ההוא ידבר על היותם כשרים ומתייראים הרועים פן ילקו על העדר הדרכה שלמה ועתה הוא קצה הרע' הוא נוול שאר הפחזות כמדובר:
בכה תבכה וכו' ארז"ל כי השבאים היו מונעים את יש' מלבכות ביום ועשו עם ירמיהו שיבכה הוא ביום והם בלילה. וראוי לתת טוב טעם ודעת מה בצע בהיות יומם ולילה ולא יבכה גם הוא בלילה ויתכן באומרם ז"ל כי לא נחרבה ירושלים גם שעבדו ז' בתי דינים ע"ג עד שנתבטלו מן התורה כי ויתר הקב"ה על ע"ג ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על ביטול תורה והוא ענין דבר זה נשאל לחכמים וכו' כאשר יבא לפנים בס"ד. ויתכן הכירו ישראל זה בבא עליהם צרה וצוקה על כן רצו לתקן את אשר עותו ותחת בטלם תורה אשר זמנה יומם ולילה רצו לבכות יומם ולילה ועל שלא הניחום השבאים פן יכמרו רחמי שמים עליהם כי שערי דמעה לא ננעלו רק בלילה כי אין רואה אז חלקו בינם לירמיהו ונמצא התיקון נשלם בינו ובינם. ולענין באור הכתוב יאמר בשום לב אל כפל הבכיה ואמרו תבכה ל' עתיד והוא כי הנה דרך החפץ להתמיד בבכי כי בלי הפסק אי אפשר אך יבחר דרכו לבכות בסירוגין כי שעה או שתים יבכה ושעה יפסיק להשיב רוחו אליו לעצור כח לשוב לבכות וכן יעשה תמיד בוכה ושוהה חוזר חלילה כי להתמיד בלי הפסק אי אפשר להתקיים אמר כי בכה היתה עושה בכה פעם א' כדי שתשוב תבכה שנית ולא בהמשך כמדובר וזה בלילה כדעת רז"ל כנז' אמנם כ"כ היתה ממררת בבכי על דרך האמור שגם בעתות שהיותיה היתה דמעתה על לחיה ניתכת מאליה כי נעשה לה כטבע וכל מרירות בכייתה זה היה לה מדאגה מדבר כי אין לה מנחם מכל אוהביה ויהיה על האומרים לה אל תחושו זה יאמר אני אשביע את מיכא' שר המים ויעשה חומת מים בירושלי' סביב לה וזה יאמר אני אשביע את גבריאל שר האש ויעשה לה חומת אש סביב והיא בטח לבה על תהו ואל ה' לא שבה ואל אלהיה לא קרבה ובעת רעה לא ידעו עשות נכוחה ותרד פלאים וזהו אין לה מנחם מכל אוהביה ולכן בקוראם אלהים בעת רעתם אין עונה אותם הנה עם כל זה נוחם יסתר מעיניה ושמא תאמר מה יעשו האמללים ההם והוא ית' שינה פקודת משמרת מלאכיו ואת שר המים עשה שר האש ואת שר האש עשה שר המים כמאמר' ז"ל על פסוק חלל ממלכה ושריה ולכן בקראם אליהם בעת רעתם אין עונה אותם הנה עם כל זה נוחם יסתר מעיניה כי גם כל רעיה בגדו בה הם מיכאל וגבריאל כמאמר ר' חנן במדרש שעל שני אלה ידבר עם שיראה כיוון אל מה שהם עצמם הציתו האש. והנה ננקוט מהא שעליהם ידבר ויאמר לפי דרכנו גם שכל רעיה בגדו בה שמיכאל הוא שר המים בגד במשביעו להקיף ירושלים מים וגבריאל בגד במשביעו להקיפה אש עכ"ז לא יבצר כי אוהביה הנז' היו לה לאויבים כי הן הם אויביה באמת כי לולא הבלי בטחונם שבו עד ה' ולא באה עליהם כל הרעה הגדולה כי הם היסבו אותה:
או יאמר בכה וכו' כי דרך המר והנאנח לבכות לא' משני סבות או למען יראוהו אוהביו ורעיו וינחמוהו ויעלו ארוכה למכתו. שנית לשכך אש חמתו ביערה בקרבו בימי בכיתו והנה הבוכה מהבחינה הא' הלך ילך ובכה לעין כל במקום רואים אולי רואיו ינחמוהו אך אשר אין לו מנח' ובוכה מהבחינ' השנית במסתרים תבכה נפשו כי למה יתבזה לעיני הכל לבלתי הועיל יאמר כי פה היה מהסוג הב' ועל כן לא היתה בוכה רק בלילה שאין רואה וזהו בכה תבכה בלילה ולא ביום ועכ"ז דמעתה על לחיה גם ביום מאליה ולמה בכתה בלילה ולא ביום למה שאין לה מנחם מכל אוהביה על כן ייחדה זמן בלילה ומי הגיד לה שלא היו מנחמים אותה אלו בכתה ביום לזה אמר ודמעתה על לחיה אין לה מנחם כי הלא רואה בדמעתה על לחיה ביום ואין מנחם הנה כי מה שהיה על לבבה נראה בחוש באופן כי כאשר דמתה כן היתה וצדקה בעשותה כן ע"כ בלילה עשתה עיקר בכייתה ומה שאין לה מנחם היה לה מפאת כל אוהביה הם נביאי השקר כי לא ניבאו עליהם רק טוב וראה איך עלתה נבואתם כי הלא נביאי השקר היתה נבואתם כמאמר חנניה הנביא בשברו המוטה כה אמר ה' ככה אשבור את עול נ"נ מלך בבל וכו' ונהפוך היה כי אדרבה אין צריך לומר מלך בבל או שריו כי אם גם עבדים זולת היהודים שהיו לכשדים האומות אחרות הם משלו בישראל וזהו כל רעיה חבריה עבדים שכמותה מעם אחר גם הם בגדו בה ולא עוד אלא שגם הם קמו על ישראל והיו למו לאויבים מה שאין כן דרך העבדים כי אם לרחם אלו על אלו וזהו היה לה לאויבים:
או יחזור אל אוהביה הנז' כי אחר שבשקריהם סיבבו שכל רעיה בגדו בה לא אוהבים יקראו לפי האמת רק אויבים באמת כי נעלו בפניהם שערי התשובה. זה הוא הנראה לכאורה בפסוקים הנז' והנה בשום שכל והבין במקראות הללו בקינה זו הראשונה הלא תראה פסוק בוכה על ירושלים ומלמד קטיגוריא על ישראל ופסוק מלמד סניגוריא ופעם בפ' א' שני הפכים והפסוקים שיראו שידבר אותם המקונן ופסוקים שהם דברי ישראל אל העמים ומהם דברי ישראל אל ה' על כן אמרתי כי אין זה כי אם שירמיה עומד ומלמד סניגוריא ומדת הדין תשיב אמריה לו ונמשך הויכוח כן עד להשיב נפש ומשם מדברים ישראל לאלהיהם ואומרים ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה ואז הופכים פניהם אל כל עוברי דרך ורואים את מכות הארץ ההוא ואת תחלואיה ואומרים לא אליכם וכו' עד סוף פסוק צדיק היא ה' וכו' וחוזרים לדבר אליו יתברך ואומרים קראתי כו' עד סוף הקינה והוא בשום לב אל אותיות יתירות שבפסוק ראשון רבתי עם רבתי בגוים שרתי במדינות כי מהראוי יאמר רבת עם רבה בגוים שרה במדינות כי נמצאו יתירות שלש יודי"ן וב' תווי"ן ואחשבה כי רמז רמזה רוה"ק כי זמן אשר היתה רבנות שררה לירושלים תת"ל שנה היו ת"י בבית ראשון כי כמנין בזאת יבא אהרן אל הקדש ות"ך בבית שני כי בית ראשון נתקיים ת' ועשר שנים ובית שני ת' ועשרים שהם שני תווי"ן וג יודי"ן ואם לחשך אדם כי אין יתור באותיות רק תת"ך כי הלא במקום תי"ו ויו"ד שברבתי בגוים היתה נכנסת ה"א לומר רבה בגוים ובמקום שרתי במדינות לו הוסרו תי"ו ויו"ד היתה נכנסת תחתם ה"א ואומר שרה במדינות לכן אף אתה אמור לו כי בית ראשון גם שמציאות היות בית ראשון היה ת"י שנה אך שררה לא היתה כי אם ת' שנה בלבד כי מגלות המלך יהויכין עד גלות צדקיה היו עשר שנים ובשנת הי"א היה החורבן לא שררה ולא רבנות היה אז כי אם הוה על הוה בכי ואנקה ולא רבוי עם כמקרא שכתוב בספר מלכים על גלות יכניה ויוצא משם את כל אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל כלי הזהב אשר עשה שלמה והגלה את כל ירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה ואת החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ וכו' ואת אילי הארץ לקח וכו' ואם כן אמור מעתה איה איפה שררה ורבנות נשארה לירושלם אחרי זאת לאמר על השנים ההם רבתי או שרתי והנה השנים ההם עשר היו כי בשנת הי"א לצדקיהו נלכדה העיר באופן כי בשום שני ההי"ן תחת תי"ו ויו"ד שברבתי בגוים ושרתי נשארו תת"ך והיו שטת מספר מציאות שררה ורבנו'. ונבא אל דרך אשר ייעדנו לפי הפשט כי אבינו שבשמי' וירמי' המקונן והנאנחי' והנאנקי' עם ה' אלה שגלו מעל שלחן אביהם במעמד שלשתן עומדי' המקונן יקונן על צרת האמללים הגולים והוא יתברך משיב אמריו וגם אחרי שומעם ישובו ויבכו גם בני ישראל עד תום הקינה במר נפשה ממררת אמריה ומתחננת לאדוניה אשר חטאה לו אולי ישוב מחרון אפו ולא יאבדו והנה הן אמת כי הצרות הוכפלו וישתלשו כי תחת שלש ראוי לקונן ולמרר בבכי. א' על ישראל שגלו ומארצ' יצאו אל קרב הגוים המרים ומאררי' אות'. ב' צרת הארץ ותחלואי' כי הוצת אש בציון ותאכל ארמנות ירושל' ובית קדשנו היה לשרפת אש. שלישית העולה על כלן הלא היא על דבר כבוד אלקים גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם וכן למדי והנה על שתים הראשונות היחל המקונן ואמר איכה ישבה בדד וכו' והוא כי הנה ידוע כי גדולת ירושלם איננה מבלי ישראל נמצא כי בהגלות ישראל ממנה יוכללו שתים רעות א' לעם וא' לעיר שמבלי בניה היא יושבת ועל כן אמר איכה ישבה בדד בלי בניה העיר שהיתה רבתי עם שרבנותה להיות רבה שלי הוא מחמת עם כי על כן כאשר צר לעם על גלותם כך צר לה על צאתם ממנה שהן שתי בכיות כאחת ואם תאמר נא אלקי למה תשנה צרת העם לחורבן וצער העיר ולא שמת לבך כי כפלים לתושית העם היה הראוי כי העונות העם הביאו עליהם רעתם ואל תבכה עניהם רק על העיר אשר לא חטאה ובגללם היתה ירושלם שממה על כן מוסיף המקונן ואומר היתה כאלמנה לומר הלא גדול שבר העם משבר העיר כי היא היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי מה שאין כן העם שנסתלקה שכינה מהם כמאמרם ז"ל בספר הזוהר כי על כן היו ישראל בוכים עד שעל נהר כבר נפתחו השמים וירא יחזקאל מראות אלקים כל המרכב' עליונה בכל פרטיה אז נתבשרו כי באה שכינה להיות אתם והתנחמו ובכן טרם בא שכינה אליהם היתה תלונה זו כי גדלה צרת העם מצרת העיר כי היא היתה כאלמנה כי שכינה עמה ולא עמהם אז משיב הוא ית' ואומר הנה אני אתקן צרתכם זו כי שכינה שהיא רבתי שהיא רבה והיא שלי תהיה בבבל עמכם בקרב הגולה ולא בלבד במקום א' כ"א בכל נסיעותם תלך אתם ממדינה למדינה כנודע כי גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם וזהו שרתי במדינות אך הדאגה יותר גדולה כי מר לה הרבה הלא היא כי היתה למס והוא כי אין שמחת השכינה עד אין קץ כי אם כאשר תשפיע טובה לישראל אך בהשפיע אל החיצונים שרי מעלה היא דאגה כי אין למעלה הימנה כי ההשפעה לישראל היא השפעת פנים ואל החיצונים מתייחסת לאחור ככתוב אצלנו על השיב אחור ימינו מפני אויב וזהו היתה למס שהיא כפורעת מס לאויביה ושתחת אשר היה בה השפע מתחילה לישראל ומתמציתן היו אוכלים האומות ויהפך כי יושפע לשרים ומפירות מדותם יאכלו ישראל שביניהם כענין התפללו בשלום העיר הזאת כי בשלומה יהיה לכם שלום. משיב עוד ירמיה הנביא ואומר בכה תבכה וכו' והוא כי הלא אמרז"ל מאמר הכתוב במרגלים ויבכו העם בלילה ההוא שאמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם חייכם שאני קובע לכם בכיה לדורות והנה להיות מדה כנגד מדה הוא בכל ליל ט' באב ונבא אל הענין אמר הנה על דבר בכה הוא הבכי הידוע במרגלים בליל תשעה באב ראוי תבכה בלילה מדה כנגד מדה כי גם שם לילה היה ולא תנוחם על בכיית הלילה כי בין לילה בכתה חנם ויהי לה כן גם לבכות אך הנה ודמעתה על לחיה גם ביום תמיד וידוע כי שערי דמעה לא ננעלו ולמה זה אל דמעתה תחרש עד גדר שגם זכות אבות וזכות משה רבן לא הספיקה להצטרף בדמעתם כי הנה אין לה מנחם מכל אוהביה והוא מז"ל באיכה רבתי שאמר הוא ית' לירמי' הלוך וקראת לאבות העולם ולמשה שהם יודעים לבכות כלומר באופן יהיה איזה התעוררת רחמים עליהם כאשר היה אחרי כן ע"י רחל בסוף המאמר ובקראו את משה אמרו שם שלא רצה ירמיה לגלות הדבר כי בוש להגיד פן יאמר לו בימיך אירע כן לבנינו הלך משה ושאל למלאכים שהיה מכירם משעת מתן תורה אמרו לו וכי אינך יודע וכ' ועל פי דרכנו נבאר מה ענין לכתו אל המלאכים שהיה מכיר מאז אמנם ארז"ל בגמ' כי כשאחז בכסא כבודו יתברך והחזיר להם תשובה אז נתנו לו מתנות והנה המתנות אינם רק עניינים לתועלת ישראל כענין מתנת מלאך המות מסוד הקטר' לעצור המגפה ע"כ הלך להם אולי גם עתה יהיו מעיר לעזור כאשר נעשו אוהבים מאז ולא שוה לו והלך וצועק ובוכה אצל האבות ועשו קינים והגה והי ככל הכתוב במדרש ונתראה פנים משה אל ישראל ושמחו לראות באומרם זה ינחמנו כי יגאלנו יצאת בת קול ואמרה גזירה היא מלפני וכו' קנצי למילין כי כל דמעותם וזכות אבותם ומשה המתראה פנים לא עלתה ארוכת מחלתם וזו היא תלונת הנביא עם שדמעתה על לחיה עכ"ז אין לה מנחם מכל אוהביה האבות ומשה ולא עוד אלא שהכם ע"י רעיהם הם מיכאל וגבריאל כמאמר המדרש כל רעיה בגדו בה אלו מיכאל וגבריאל שהם דרכם להליץ אל ישראל ועתה נהפכו כי הם היו מכלל אשר הציתו אש במקדש כמז"ל בפסיקתא דוק הנה כי מלאכי השרת הן הם אשר הציתו האש ותלונתם עליהם כי נעשי סנגוריהם אויביהם כי גדולה עקיצת אוהב ממכת חרב אויב ומי יתן והיו כאנוסים לעשות ולא יהפכו נגד ישראל אך היו לה לאובים כמתמיה כי טוב לא היפכו לזכות את ישראל להליץ בעדם ושמא תאמר נא אלהי כי היתה בכיה בלתי חרטת אשמה ובלי תשובה על כן לא שוה למו לא יתכן כי הלא גלתה וכו' והיא כי ארז"ל שאו' מרוב עבודה הוא בעבור רוב ע"ג שהיתה עובדת ונינקוט מהא שבע"ג ידבר ויהיה הענין כי על שתים רעות יצטער צער מתחולל איש איש הישראלי הנשבה לבין הבבלים הא' על צרת הנפש פן יעבידוהו ע"ג שנית פן ירעיבוהו בלחם צר ומים לחץ והנה לפי זה כשגלתה יהודה לא היה לה להרגיש צער כלל כי הלא גלתה יהודה מתוך עוני שהיה לה קודם החרבן ומתוך רוב ע"ג ואם כן אם יענה יענו אותה בלחם צר או אם יעבידוה ע"ג לא תצטער ומה גם אם יקלו משעבודה כי הלא אומנות ישנה היא לה אך זאת לא כן כי אם גם היא ישבה וקנתה ישיבה בגוים שלא שעבדו בה יותר מדאי ועכ"ז לא מצאה מנוח שעם שלא היה לה עוני רק ישיבה ונחת לא מצאה מנוח על העבודה הקשה היא ע"ג לא לעובדה ולא להיות עם עובדיה והנה זה יורה באצבע היות חרטה ותשובה בדברי עונות גברו מהם. משיב' מדת הדין ואומרת כל רודפיה השיגוה בין המצרים לומר אין להחזיק לה טובה על תשובתה כי הלא לא מאהבה רק מיראה כי הלא בין המצרים מי"ז בתמוז עד ט' באב שורה כח טומאה בעולם והנה בטומאותיה וגלוליה דבקה בכתות ההם לאלהיהם ממש כהם למה בעת שליטתן לא קמו הכחות הטומאה ההם ודבקו בם ויעזרום אלא אדרבה כל רודפיה השיגוה בין המצרים ואין עוזר לה אז הכירה כי הבל המה ואין בה מועיל ולכן תפסה בחרטה מדאגה פן תבא עליה רעה גדולה מזו נמצאת תשובתם שלא לשמה:
או יאמר בדרך אחרת מעין זה והוא כי הנה ארז"ל במדרש שהיה ירמיה מלקט אברים שניגפו מישראל וקוברם ואומר בני מה אעשה לכם הלא אמרתי תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וכן אומרו שכשהגיעו לנהרות בבל ושם ישבו ובכו שאמר ירמיה נשבע אני שאלו בכיתם כך בירושלים לא גליתם והוא כמאמר' שאמר תנו לה' כבוד בטרם יחשיך בעוד היום גדול הוא קודם הגיע ליל וחשך מועד מנין ונושנתם כי אז מתייחס אל הגעת הלילה והחשך והיה צריך הקדים בכיה לצרה ובזה יאמר ירמיה הנביא ע"ה הנה ידעתי כי הבכי שהיה לה לבכות מבעוד יום לא תבכה אלא בלילה אך עם כל זה ודמעתה על לחיה כמתמיה ואינה עולה למעלה השמימה כי שערי דמעה לא ננעלו כאשר שמעתי אומרים שהיא פירש רשב"י ע"ה בספר הזוהר כתיבת יד שאומר ודמעתה על לחיה ולא תעלה מהלחי ולמעלה. ולפי דרכנו יהיה כמתמיה ועוד היתכן אין לה מנחם מלמד סניגוריא מכל אוהביה הם הפרקליטין אשר עשו במצותיהן שלא יבצר מהמצא בישראל בכלליהם ופרטיהם מצות מה ומה גם צדיקים רבים אשר בקרבם החרש והמסגר וכיוצא ולא די שהם לא הועילו כי אם אף רעיה מיכאל וגבריאל בגדו בה היו לה לאויבים ואם כן מדוע לא עלתה דמעת בת עמי בכל אלה עם היות כי שערי דמעה לא ננעלו ואם הוא הלא היו תוהים על עונות ראשונים ולא שבו מהם הלא גלתה יהודה וכו' כמפורש בקודם:
דרכי ציון וכו'. במדרש א"ר הונא הכל מבקשין תפקידן כו' א"ר אבדימי דמן חיפא אפילו דרכים מבקשין תפקידן הה"ד דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד מבלי בורגנין מבלי בורבסין אין כתיב כאן אלא מבלי באי מועד. והנה ראוי לשית לב כי הלא גם הבורגנין ובורבסין הם גם הם תפקידן של דרכים מהלכים בה ושומרי משמרת המהלכים בדרכים ולמה על בלתי אומר באי מועד מלמדנו שמבקשים תפקידן. אמנם הוא הרגיש כי בשלמא דבר שיש בו רוח חיים יתכן יבקש תפקידו אך הדרכים דומם המה ואיך ירגישו ויתנכלו על כן אמרו מבלי וכו' והוא מאמרם ז"ל בספר הזוהר כי בהיות שכל מצוה שאדם עושה נעשה מלאך גם הפסיעות לשלש רגלים בשירות ותשבחות ובכוונת הלב היו נבראים מלאכים בדרכים ההם והן הם המתאבלים על בלי באי מועד המקנים בם קדושה יתירה בכל פעם שיעלו לרגל על קדושתם הקודמת וזהו מבלי בורגנין וכו' שאין בדבר מצוה לא נאמר כדי שתתמה איך דרכים מתאבלי' כי אין מהם נבראי בריות יהיו שם רק מבלי באי מועד כלו' כי ע"כ יצדק יהיו הדרכים מתאבלים כי המה אשר שם נבראו ושם היו מלאכים שנבראו ע"י באי מועד. ולענין הכתוב אחרי סתור מדת הדין טענת ירמי' באו' כל רודפיה השיגוה כו' שב כפעם בפעם ללמד זכות ולימר דרכי כו' לומר אם אינך עושה בגין יש' עשה בגין ציון דרכי ציון שהן אבילות כי המלאכים שנעשו בדרכים הם מתאבלים על העדר ישראל ישובו להיות באי מועד ועשה זה בגינם ואם אינך עושה בגינם עשה בגין שעריה היותר קרובים אל הקדושה וגם המה שוממין המלאכים שנעשו בביאת השערים לעבוד את ה' וכן כהניה הם כהני בית ראשין שעליהם נאמר יראת ה' תוסיף ימים נאנחים על בלי מביאי קרבנו' בית ה' וכן בתולותיה אשר מן הסתם משוללות חטא והן נוגות על בחורי ישראל ועשה גם למען אנחתן וגם למען ציון עצמה לא תחשה כי היא מר לה והענין כי הדרכים לא נעשה בעצמן שלוח יד ואינן אבילות רק על שנעדר מהם וכן שעריה ומה גם אם הם אשר טבעו בארץ לא חלו בה ידים ולא אש וכן כהניה הנותרים וכן בתולותיה הנותרות שהן נוגות על זולת עצמן הן תפקידן של בחורי ישראל אמנם היא מר לה בשביל עצמה כי כלה ה' חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה ובמה תנוחם אם לא תושיע את בניה ותחזירם לה שאם לא כן נעשה בה אשר לא חטאה אכזריות חימה לבלתי הועיל וכן לא יעשה:
היו צריה וכו' אמר הנביא הנה עוד יש ענין אחר שמורה שח"ו געלת בעמך ישראל והוא כי הנה שנאתו עדין תוך לבו בקרבו אמר הנה אשר שנאתם ככה עד התקומם להצר לישראל נעשה ראש וגדול אך אויביה הבלתי מתקוממים רק שנאתם בקרבם בלבד שלו כי לא רבו למעלה עד היותם ראש רק שלו שלוה מה והנה זה יורה כי כל מי שמרבה להצר לנו לפי רוב הצרה תגדיל שכרו והנה זה יורה באצבע כי מאוס מאסתנו חלילה לך על כן משיבה מדה"ד ואומרת כי ה' הוגה על רוב פשעיה לומר אדרבה ברחמים גדולים הוא זה כי ה' מדת רחמים לנכות מיתתם הוגה אותם על רוב פשעיה בצרות ויגונות ולכן היותר מיצר הוא יותר פודה ומציל אותן מהמות משיב ירמיה ואומר הנה אם לא היו לוקים רק בני עונשים היה כן והחרשתי אך הנה עולליה הם תנוקות של בית רבן משוללי חטא הלכו שבי לפני צר ואיך תאמר כי ה' הוגה על רוב פשעיה ולא עוד כי אם בכלל הצרים שהיו לראשם הוא הצר אשר עוללי' הלכו שבי לפניו היה לראש ואיך יתכן היה על רוב פשעיה והם משוללי חטא ואדרבה מגיני הדור המה הבל שאין בו חטא:
ויצא וכו' ארז"ל גלו ישראל לא גלתה שכינה סנהדרין ולא גלתה שכינה גלו תינוקות של בית רבן ומיד גלתה שכינה הה"ד עולליה הלכו שבי לפני צר מיד ויצא מן בת ציון וכו' וע"ד הפשט אפשר קרא הדרה לשלמים וגדולי הדור כד"א כשהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה ויאמר על החרש והמסגר אלף שגלו עם יכניה מלך יהודה שהיו גדולי עולם בחכמה ובחסידות וארז"ל שהיא יתברך הקדים גלותם לחרבן י"א שנה שהוא בסוף שנים שבמנין ונושנתם למען יכינו בבבל ישיבות לתלמוד לזמן החרבן פן תשתכח תורה מישראל ויתקיים בם פסוק כי אבוד תאבדון. ונבא אל הענין אמר למעלה ירמיה כמתלונן עולליה תינוקות של בית רבן משוללי חטא הלכו שבי לפני צר משיבה רוח הקדש ואומרת ויצא מבת ציון כל הדרה לומר הנה כיוצאה מאליה יצא מבת ציון כל הדרה הם כל חכמי ישראל החרש והמסגר כבר עם יכניה מלך יהודה כלומר וע"כ עוללי' תינוקות של בית רבן אם נותרו פה היו אבודים כי תורה בחוץ והם בפנים ועל כן הוצרך ילכו שמה ללמוד ולהשתלם ולא אמר ויצאו מבת ציון וכו' אך להיותם צדיקים ולא היה כח לאויבים למשול בם רק כי מה' היתה למו להכין תלמוד לישראל על כן אמר ויצאו כאלו יוצאים בבחירתם ושמא תאמר למה לא היפך השיטה וישארו הגדולים ההם וילמדו את בני ישראל ולא שילכו הם תחלה ויצטרכו ללכת עולליה אחר הם אל תתמה על החפץ כי הלא היו שריה כאילים לא מצאו מרעה והוא כי גם שאין דרך השרים וגדולים מנהיגי הדור להסתלק ולהניח צעירי הצאן אובדות אך ראה והביטה אך יש רחמן בכל החיות כאיל כמאמרם ז"ל על פסוק כאיל תערוג וכו' כי בהיות בצורת וכל החיות מבקשים מים והן מתקבצות אצל האיל שהוא חסיד ורחמן שבחיות חופר ברגלו בארץ ותוקע קרנו בחפירה וגונח וצועק ונענה והנה עם רחמנתו על החיות ומה גם על צאצאיו ועכ"ז כשאין מרעה עוזבת ילדיה והולכת לה כמאמר הכתוב גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא כי לא תעצור כח לראות במיתתן וע"ז יאמר פה כי כן היו שריה הם הדרה גדולי חכמי ישראל הנז' היו כאילים אשר לא מצאו מרעה שעוזבות ילדיהן והולכות כן החרש והמסגר הניחו עולליה ותלמידיה להעדר מזונותם להחיות נפשם ובחרו בהליכתם מהם פן יראו ברעתם כי מאז היה מזי רעב וכ"כ היה לבם מר על בלתי היות להם יכולת להחזיק בידם שהיו מעריכין פסיעה עד גדר שוילכו בלא כח לפני רודף שעם שהרודף דרכו לרדוף עכ"ז הם בהליכה טבעית בלי מרוצה עם היות ההלוך בלי כח היו יכולים ללכת יותר ממרוצת הרודף כי הוא ירדוף ותמיד הם לפניו וזה לבל יראו ברעת התלמידים:
זכרה וכו'. הנה ארז"ל על פסוק מי חכם ויבן אלה ואשר דבר פי ה' אליו וכו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שבא הקב"ה ופירש שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ע"כ. ועל פי דרכנו נשית לב היכן מלאכים נרמזים בכתוב ואפשר הוא באומרו ויגידה כד"א ובעל כנפים יגיד דבר שהוא גבריאל ועל ענין המאמר הלא כמו זר נחשב יפלא מהחכמים ונביאים ומלאכים כי על עזבם תורת ה' אבדה הארץ. אמנם המה ראו כי אם על ע"ג וג"ע וש"ד ששלשתן חמורו' אבדה הארץ הלא כמה ימים ושנים נעשה התועבות ההם בקרב ישראל כמאמרם ז"ל כי ז' בתי דינים זה אחר זה עבדו ע"ג ואם על ג"ע הלא מימי עמוס הקודם לישעיה נאמר וסרוחים על ערסותם וארז"ל שהיו מחלפי' נשותיהם ומסריחין אותם בשכבת זרע שאינה וכו' ואם על ש"ד גם מימי מנשה מלא את ירושלים דם נקי פה לפה על כן כשומעם כן תמהו והמה לא ידעו כי ביטול תורה שהוא בשב ואל תעשה היה כנגד כל זה על כן עמדו לא ענו אמנם הוא יתברך פירש ואמר על עזבם את תורתי הוא עון בטול תורה והוא משל למלך שיש לו מנגן ומנגן לו תמיד ויהי היום ויבא המגיד אל המלך לאמר הנה המנגן הרג את הנפש ויאמר המלך אל תגעו בו עוד זה מדבר וזה בא ויאמר הנה המנגן את אשת רעהו טימא בזמה ויאמר המלך השמרו לכם מדבר עליו מטוב עד רע וככה יעשה כל הימי' ויהי המלך מכסה על כל פשעים ויהי כי ארכו לו הימים והנה איש בא ויאמר הנה מנגנך אשר אהבת בריבו עם איש פלוני קיצץ את כפו ויהי כשמעו ויצו המלך לתלותו על העץ ותהום כל העיר על המלך לאמר מה הדבר הזה הנה בעשותו הרע ריחמתו וחננתו וכאשר הרעו לו תלית אותו יאמר להם המלך על יעלה על רוחכם כי נושא הייתי לו על כל פשעיו כי צרור היה עונו וצפונה חטאתו כי אם הייתי מאריך לו בעוד ינגן ביד וייטב לבי אמנם כאשר עלתה ידו על יד רעהו המכה בו ואראה כי עוד לא ינגן כפעם בפעם אז צויתי לתלותו על עונות ראשונים כן הדבר הזה כל הימי' אשר הקול קול יעקב שימשך בעסק התורה ערבה לה' ולא פקד עליו ארצה אמנם בבטלו תורת ה' ועריבות נגונו בגולה מלפניו יתברך אז עונותיו ילכדונו וישלך משמים ארץ תפארת ישראל והנה בזה נבא אל ענין הכתו' והוא כי הלא בכתוב הקודם הזכיר ענין גודל צרת הרעב מאז הגלה יכניה והחרש והמסגר אלף עד גדר ששמחו לצאת בגלות פן יראו בצרת תלמידיהם והיה מקום קטרוג על ישראל איך לא שתו לב בדבר הרע הזה ולתקן אשר עותו כי היסורין והרעב אשר היו עליהם בעת ההיא עד החרבן גדלו מאד ואם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו ואם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה ומה היה להם שכל כך בערו ויכסלו על כן אמר ירמיה לא יחשבו כמזידים בעצם בדבר הזה כי הלא טעו בטעות חכמי' ונביאים ומלאכים והוא כי בעת סילוק שריה הנזכר מעמידי הדור המה ראו כי העון החמור הוא הע"א וגם הג"ע והש"ד אשר חמדו להם צרעת נושנת המה להם מימים קדמונים וגם אלה לא יספיקו לכלות איזה עון יכלם לא עלה על רוחם יעלה על גביהם עון ביטול תורה והוא כדמותו בצלמו טעות חכמים ונביאים ומלאכים כמדובר ועל כן לא שתו לבם לפשפש ולתקן עד נפלם פעם א' וזהו זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה שהיו ימי יסוריה שהיו לה קודם החרבן שהיה ראוי תפשפש במעשיה הנה מה שזכרה אז להתעכב מלשוב היה כי כל מחמדיה אשר חמדה לה הם ע"ג וג"ע וש"ד כי לא מקרוב באו להם רק אשר היו מימי קדם וכאשר עם היותם מימי קדם ז' דורות כמאמרם ז"כ כי ז' בתי דינים זה אחר זה עבדו ע"ג וע"י כן נעשה להם כהיתר וכפתאים עברו ונענשו כי יצרם המשיכם על העדר פקודתם זמן רב ולא הוכר למו עד עת רעה. משיבה רוח הקודש ואומרת ראה נא גודל אשמתם כי הלא בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה מכל אלוהותיה אשר חמדה לה גם הצרים עצמם שחקו על משבתיה באמור אומה שהיה לה אלוה גדול העושה נפלאות גדולות כאשר נתפרסם בעולם מענין מצרים והלאה איך שבתו מלבקש תקנתם לשוב עדיו ועל כן בנפול עמה ביד צר ואיו עוזר לה ראויה וכו' כלומר אוי למי שדיעה חסרה כ"כ עד שהצרים היו למו יותר דעה מהם שבעת עניה ומרודיה שקודם החרבן לא השכילה ותשבות מלשוב אל אלהיה והצרים אויבי ה' בראות צרתם צחקו על משבתי' אשר שבתה מלבקש תקונה לשוב עד ה' ולמה היא בצרת עניה ומרודיה לא הכירה משבתיה כי גם אז אין עוזר לה מכל אלוהותיה ולמה לא תיקנ' וש"ת כי מה שהצרים שחקו לא היה רק בנפול עמה ביד צר אך לא על צרת עניה ומרודיה שמתחלה ולמה תוכיחם על מה שלא השכילו מאז אין זו תשובה כי הלא מה שלא שחקו על כי אין עוזר לה בימי עניה ומרודיה הוא כי הצרים ההם לא ראוה מאז כי הלא בנפול עמה ביד צר וכו' הוא שראוה גוים ועל כן אז שחקו עליהם והוא הדין שאם ראוה מאז בימי עניה ומרודיה ואין עוזר לה כי גם מאז היו שוחקים על משבתיה משיב הנביא ואומר אל תקצוף ה' עד מאוד כי הנה כבר לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה כי הנה:
חטא חטאה ירושלם שהם ב' חטאות ועל כל א' קבלה עונשה על כן לניד' היתה ועל הב' כל מכבדיה וכו' ולבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל חטאו בכפלים שנאמר שתים רעות עשה עמי ולקו כפלים כי לקתה מיד ה' כפלים וכו' ויהיה הענין פסוק שתים רעות והוא כי הנה העוזב מקור מים חיים ובוחר בבור מים מכונסים גם כי יכיל מימיו הוא הוללות רעה כי זה אינו כלה לעולם וזה כלה ומה גם אם הבורות מים מכונסים הם נשברים שלא יכילו המים אשר יכניסו בם כי זו רעה חולה וגדולה מהראשונה עד אין קץ והנמשל כי הנה הוא יתברך מקור שפע מעצמו בלתי צריך לקבל מזולתו וגם כי ינוחו בעד מלאך או מזל הוא רע ומר כי המזל או מלאך אין לו משלו כלום אם לא מה שיותן לו מאתו יתברך ומי בער יעזוב המקו' וילך אל המכונס. שנית הבוחר באלהי זהב וכסף שאין צ"ל שאין למו גם מכונס כי אם הכסף והזהב שיתנו בם אבודים הם כבורות נשברים שהמי' שיתנו בם ילכו לאיבוד. וזה מאמר הכתוב שתים רעות וכו' א' אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות. שנית היותם בורות נשברים כו' ועל שתי אלה יאמר חטא חטאה על הא' שהוא עזוב את ה' ונודד ממנו בעד זולתו על כן לנידה היתה וזהו בנפול עמה ביד צר שהוא השבי כי נדדו מארצו יתברך ומנחלת אבותם ועל הב' בחרו בע"ג אשר לא תכיל המים שבחרו בבלתי מועיל די להם חרפתם אשר חרפו ובזו אותם באמור להם האם אלוה גדול כזה היה לכם ותלכו ותעבדו אל הבלתי מועיל וזהו כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה שהיא טומאה אשר בחרה לה ולא עמדה להם כי הבל הוא ואין ספק כי כסתה כלימה פני כל ישראל ויהי נא היותה לחרפה ולקלס לכפרת עונה זה ואין לומר הן זה היה אלו הכירה רעתה ותשוב בתשובה כי תתמרמר על אשר חטאה אך אולי לא שתה לבה לא כן היא כי הנה גם היא נאנחה כי כאשר מכבדיה הזילוה כי הכירה חטאה גם היא נאנחה הרגישה ונתאנחה וזהו גם היא נאנחה ואל נא תאמר כי מה שנאנחה הוא על השביה או על מה שהזילוה אך לא על על עובר' רצונך כי מה שהיא נאנחה אינו על ההוה רק ותשוב אחור אל מה שקוד' הצרה הוא על הסיבה על מה שחטא חטאה כי תשליך צרותיה מנגד בערך אל חטאתיה:
או שיעור והתכת התיבות גם היא נאנחה על היותה לניד' ועל מה שהזילוה ונאנחה מיד ותשב אחור לשית לב אל הסיבה והיא כי חטא חטאה ושוקטת מהאנחה כי תצדיק עליה את הדין לומר כי ראויות מכותי' אליה:
עוד אפשר בפסוק זכרה ירושלם וכו' לומר כי מה שעם היותה קודם החורבן עניה ומרודה לא פשפשה מעשיה ולא חששה פן מרה תהיה באחרונה הוא כי זכרה בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם כזכות אבות ומרע"ה וכיוצא יגינו בעדה כדרכה בימים ראשונים אך בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה כמאמר המדרש שבאו האבות ומשה ולא הועילו לה אז ראוה צרים צחקו על משבתיה אשר שבתה מלבקש תרופה למחלותיה ולהסיר רוע מעלליה וגם בדרך זה כוונת המקונן להליץ עליה ותשובתו בצדו בפסוק שאחריו וכמפורש בקודם:
טומאתה וגו'. מדת הדין גם היא תשיב אמריה טומאתה בשוליה כו' לומ' הלא אמרת שאם חטא חטאה שתים רעות כנגדן לקתה וגם היא נאנחה בתשובה שלמה על כל חטאתיה כלומר ואתה ה' עד מתי תשוב לנחמה ולדבר על לבה אל תאמר כדבר הזה כי הלא על אשר טומאתה בשוליה וכו' על כן יאותו לה שתים רעות א' כי ותרד פלאים שנית כי אין מנחם לה והוא כי מדה כנגד מדה לא בטלה והוא כי בהחילה לחטא היה אפשר ליתקן כי הלא זה דרך גדולי העם והשלמים שבהם הרודים בעם כי לשלמות' לא יתחילו המה לחטא רק יתחילו הריקים קלי השלמו' הקרובים להתפתות מיצרם ואז יקל ליתקן עד אשר לא פשתה הצרעת באשר למעלה מהם המה אמנם בהיותם בלתי שמים על לב בכל יום ויום קללתו מרובה קו לקו הולכת ומתפשטת הצרעת עד רבים ונכבדים מאלה ואחרי כן על הדרך הזה הולך ועולה עד נשיאי עדה קריאי מועד היושבים ראשונה על כסאות למשפט לכוון ולהנהיג וכאשר בארזים נפנה שלהבת תאכל ארץ ומלואה ואין מכבה אמר כי כדבר הזה קרה לירושלים כי ראשונה טומאת הע"ג החילה בשוליה אשר בשפל מדרגות השלמות המה אנשים רקים ואז היה קל למחות ולתקן ולא זכרה אחריתה כי אחרית דבר הוא להיות מתמר ועולה עד גדולי העם ואחרי כן כל אדם ימשוך ולא תהיה עוד תקומה וזהו טומאת' בשוליה לא זכרה אחריתה וע"י כן לא תפלא אם בנפול עמה ביד צר ותרד פלאים שלא בהדרגה כי היה לה מדה כנגד מדה היא לא שתה לבה אל ההדרגה גם רעתה באה שלא בהדרגה ועל כן אין צריך לומר עוזר כ"א גם ואין מנחם לה. משיבה כנסת ישראל ואומרת ראה ה' את עניי וכו' והוא כי בשמוע מפיו וכו' ותרד פלאים אז אמרה בלבה למה אהיה כמחרש' מבושת אשמותי הלא לעומתם ירדתי פלאים בעבודתו יתברך באומרו ותרד פלאים ע"כ מעתה הואלתי לדבר ולומר ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב לומר הלא אתה אומר אלי כי מאתך ירדתי פלאים שלא במדרגה ומה תעשה ובפיך מלאת לאמר אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולא כעס אויב אגור פן ינכרו כו' פן יאמרו הבבלים שהם עשו ולא ה' פעל כל זאת ועל כן לא תפליג לעשות הרעה והנה כאשר דמית כן היתה כי הגדיל אויב את עצמו והתפאר כי הוא עשה ולא ה' פעל ולכן ראה ה' את עניי ורחם בל יאמרו כי הם העושים ולא אתה:
ידו פרש וכו'. ארז"ל כי באו עמון ומואב ולא שלחו יד אל כסף ולא אל זהב רק בספרי התורה שכתוב בהם לא יבא עמוני ומואבי וכו' וזהו ידו פרש צר וכו' ומי הם ששלחו יד במחמדיה הם ספרי התורה הם אשר צוית יבואו בקהל לך שהם עמון ומואב ולפי זה מהראוי יאמר ידו פרש צר על כל מחמדיה אשר צוית לא יבואו כו' אך אומר כי ראתה גוים כו' הוא מיותר ומשולל גיזרה אמנם יתכן מאמרם זה ע"פ דרכנו וימשך אחריו פסוק שאחריו:
כל עמה וכו' ונשית לב באומרו ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה כי מה טעם התנלצות הוא זה ואדרבה נהפוך הוא שהוא טעם לפגם וראוי לענש על הדבר והוא כי הלא אחר פסוק אמרתי אפאיהם וכו' כתוב בפרשה כי גוי אובד עצות המה וכו' לו חכמו ישכילו זאת וכו' וארז"ל שעל התורה ידבר אובד עצות כי נקראת עצה כד"א לי עצה וגבורה וכן באומרו ישכילו זאת אין זאת אלא תורה לומר שעל כן היה אומר אפאיהם כי עון בזאת הוא והנה בכתוב הקודם התעוררו ישראל להזכיר לפניו ית' יזכור מאמרו כי לולא כעס אויב היה מגדיל צרת ישראל ויראה ערוה כי כבר הגדיל אויב ע"כ באה מדת הדין ואומרת הנה ידו פרש צר על כל מחמדיה הם ספרי התורה וזה יותר מעזיבת התורה האמור בגוי אובד עצות המה כי זה הוא מקום שהיה חלול תורת ה' והיה להם לקנא ולשי' נפשם בכפם להציל אותם מידם ולא קנאו על תורת ה' ואיך יקנא הוא יתברך על הנוגע אליהם ואדרבא יתהפך ויתקיים מקרא שכתוב הוי אנחם מצרי ואנקמ' מאויבי כמו שפירש הרמ"ע ז"ל שאומר הוא יתברך הוי שאצטרך להנחם מאשר ינכרו צרימו ולא אקפיד אם יתגאו לאמר שהם עשו ולא אני ואנקמה מאויבי הם ישראל המכעיסים אותי משיב הנביא ירמיה ע"ה ואומר כי ראתה גוים באו מקדשה אותה אשר צוית לא יבואו בקהל לך ותלונתך הי' שבראותי את הגוים ההם הי' לה לחשוב כי לבזות התורה כיוונו כי נודע בימים ההם כעסם הגדול על ככה באומרם בימי שאול אל אנשי יבש גלעד בזאת נכרות לכם ברית בנקור לכם כל עין ימין וארז"ל שהוא לנקור מספרי התורה לא יבא עמוני על זאת לא יאשמו כי הלא כל עמה נאנחים מבקשים לחם על כן נתנו מחמדיהם שהם ספרי התורה כמאמרו על כל מחמדיה על הספרים ויהיה נתנו כד"א ולא נתן סיחון כלומר אין אדם נתפס על צערו כי להיותם נאנחים וטרודים מבקשים לחם הניחו מחמדיהם הנזכר באוכל כדי להשיב נפש והנה עד כה דבר הנביא ירמיה על ישראל כי להיות ע"ד כבוד שמו ית' לא ערבו אל לבם להשיב עד שפתח ירמיהו פה ואמר כי ראתה וכו' כל עמה וכו' אחרי כן נאמר ראה ה' והביטה וכו' כאל ישראל באים אחריו ומשלימים את דבריו ואומרים ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה לומר הנה הליץ המקונן בעדנו לחשוב אותנו כשוגגין ולא כמזידין עוד אני אומרת שאנו למזידין תחשבנו יהי' למזידין על הזוללות לבקש אוכל ולא למזידין לבלתי מקפידים על תורתך ודבר כבוד שמך או אל תאשימני על היותי מבקשת לחם עם היות להשי' נפש והנחתי ספרי תורתך ביד זרים כי ראה ה' והביטה כי מקודם ימי החרבן הייתי זוללה כי ברב טוב אשר השפעת עלינו בתחלה הורגלתי בזוללות עד שנעשה לי כדבר טבעי ועל כן כאשר בא אלי הקצה האחר והרעבתי והוצרכתי להשי' נפש לא עצרתי כח ולא יכולתי להתאפק מהיותי נחפז בדבר לשום סבה בעולם מה שאין כן אם לא הורגלתי בתחלה רק בכדי ספוקי:
לא אליכם וכו' עודנה מדברת כנ"י ממררת אמריה על גודל צרותיה ואומרת לא אליכם וכו' והיא כי זולת מה שאמר כל עובר עליה ישום וישרוק וכו' נאמר בתורה פ' נצבים והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה וכו' והוא כאשר כתבנו שם כי יראו מכות הארץ וכו' שיתמהו לראות המכות בארץ והיא לא חטאה ולא באנשים החוטאים וזהו אשר חלה ה' בה גפרית וכו' והם עצמם זאת ישיבו אל לבם כי לגודל העון אשר עזבו את ברית ה' ויעבדו כו' ואם היה מטיל הכעס עליהם לא היתה תקומה ח"ו לישראל על כן ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל האלה הכתובה בספר הזה להביא עליה את כל הקללה הכתובה להביא עליהם באופן שלא עשה בם רק ויתשם ה' וכו' ולא כלה רעה. ונבא אל הענין עושה כנסת ישר' כמהפכת פניה אל עוברי דרך ואומרת לא אליכם וכו' לומר הנה בנוהג שבעולם שאין מרגיש צער איש מצטער זולתו אם לא מי שגם עליו עבר כוס צרה כיוצא בם אך מי שלא שתה כמוה תקל צרת חברו בעיניו אמר' הנה לא אליכם כל עוברי דרך כי צרתי לא טעמתם כמוה באופן שיקל מכאובי בעיניכם עכ"ז שלא אליכם צרתי אני אומרת הביטו וראו בהבטה א' תראו אם יש מכאוב כמכאובי כי לעוצם גודלו לא תסתכלו עלינו כי הנה עם ראותכם כל אשר חלה ה' בארץ עכ"ז הביטו אתם עוברי דרך אליכם נאמר ששבעתי מראות צרת הארץ עצמ' הביטו מכאובי של עצמי אם יש כמוהו:
או יאמר הלא בתורה נא' וראו את מכות הארץ ההיא כו' כי בראייתם יתמהו ויאמרו כי כל עיקר הרעה הוא אל הארץ ולא לתושביה אך זהו בראייה בלבד אך אתם לא תעשו כך רק הביטו בהסתכלות כה וראו כי אין מכאוב כמכאובי של עצמי כי הלא אשר עולל לי בעצמי אשר הוגה ה' ביום אפו על העיר והוא כי עמוס התנבא ויאמר על שלש' פשעי יהוד' וכו' ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנו' ירושלם הנה כי מה שהוגה ודבר לא היה רק ששולח האש ביהודה ולא לשרוף האנשים היה רק לארמנות ירושלם אך עולל לי לעצמי מה שהוגה ודבר ה' ביום אפו והוא כי הלא.
ממרום שלח אש בעצמותי של עצמי ממש אך כאשר הוגה ביום אפי לא אמר רק בארמנות. ושמא תאמר אם כן איך לא כלית הלא הוא כי אחר שוירדנה כי היחל לשרוף פרש רשת לרגלי וכו' והוא כי דרך מלך מבקש לדכא את אחד מעוברי רצונו ביסורין רעים ושיאריך במיתה המשונה שחפץ להמיתו הוא מגיעו אל מדורת האש עד יתחיל ליכוות מעט ומצוה להחזירו אחור להרחיקו מן האש עד יצטנן ומרגיש צער גדול ואחר כמה שעות מחזירו אצל האור עד התאחז בו יותר ומחזירו לאחוריו שנית וכן ע"ד זה כמה פעמים כי כן קרה לי כי שלח אש בעצמותי ולא בכעס א' רק אחר שוירדנה טרם אשרף פרש רשת לרגלי השיבני אחור שמרפ' לנו רפיון מה וחוזר ע"ד זה וע"י כן איני כלה לגמרי רק נתנני שוממה כמבוהלת ומי יתן ע"י היותי שוממה אהיה כמשתומם הבלתי מרגיש צרתו מחמת שממתו ובהלתו רק כמבוהלת ואני מרגשת כאב תמיד וזהו כל היום דוה שעם היותי שוממה אני כל היום דוה.
נשקד עול כו'. כהתימה כנס"י להזכיר גודל צרתה החילה להצדיק עליה את הדין ולומר ידעתי כי עונותי הטו אלה אך תלונתי אינה רק על כי נשקד עול פשעי בידו וכו' והוא כי הלא כתבנו למעלה כי הוא יתב' כל עוד שהיו עוסקים בתורה היה מאריך על כל פשעים ע"ג וג"ע וש"ד כאשר כתבנו על פסוק זכרה ירושלם וכו' כי הוא משל למנגן המלך שבהאמר למלך הנה מנגנך הרג את הנפש היה אומר הניחו לו וכן אחר ימים באמור לו את אשת רעהו טמא בזמה אמר אל תגעו בו וכן על דרך זה ימים רבים ויהי כי ארכו הימים ויאמרו למלך איש פלוני קטע ידי מנגבך ויהי כשמעו ויען ויאמר קחו למנגן אשר לי ותלו אותו על עץ ויתמהו האנשים בשומע' ויאמרו הלא בהעוותו אתה שכת בעדו ובעת רעתו צוית לתלותו ויאמר המלך הנה זה לו תחת אשר הוגד לי מכל אשר חטא על הנפש כי כל המעשים הרעים ההם בספר נכתבו והייתי מאריך לו כל ימי היותו מנגן ביד אך עתה כי קצור קצרה ידו כי איננה ושבת' משוש כנור כי אזלת יד זכרתי לו עונות ראשונים ועליהם מת כדבר הזה המלך ה' צבאות כל עוד שהיינו משמחי לב יוצרנו בעסק התורה היה מאריך על כל פשעים ובספרו ית' נכתבין עד עזבנו עסק תורתו ומן אז חדלנו ממנו זכר לנו כל עונות ראשונים ותתך עלינו כל הרעה הכתובה בדברים הרעים שבירמיה וחרבה עירנו ושמם מקדשנו וגלינו מארצנו והנה אם במשל הנזכר בכל עת אשר יבואו אל המלך לאמר כה עשה עבדך אם תחת אומרו תניחו לו היה מכהו חמשים מכות היה מיקל מעליו ובאשר יאמרו לו כי קצצו את ידו לא היה מצוה לתלותו על עונות ראשונים כאשר עתה כי עונותיו צרורות בשמלותיו על שכמו ובאחרונה יחד יבואו נצבו כמו נד עליו להאבידו מן הארץ וכן בנמשל כי הוא יתברך לא היה מאריך לנו רק מכה בנו על כל עון ופשע וחטאה לפי רשעתנו ולא מאריך לנו על עסק התורה לא ירדנו פלאים באחרונה כי לא יבואו עלינו כמשא כבד יחד כלם ומה גם כי בכל יום ויום כל עון מהם היה עושה סעיפים ומשלח פארות בהתרחק עת פקודה באופן לא יכולנו לסבול וחסרנו תקומה וז"א נשקד עול פשעי אשר פשעתי בידו יתברך היה שמור לנו שקוד בידו יתברך בעודנו תופסי התורה כי לא נפקד מהם דבר באופן שאין צ"ל שהיו קיימים עלינו עונותינו כ"א שגם ישתרגו ושלחו פארות עלו על צוארי הכשיל כחו כי כל הזכיות היו באין כנגדן ואז נתנני ה' בידי לא אוכל קום והוא כנודע כי העונות עצמם הם המייסרים את האדם כד"א ותמוגגנו ביד עוננו ובהצרף כולם לא יכולתי קום כי משא כבוד היו ולא שוה לי לעומתם זכות אבות ותחינתם כמדובר במדרש שהאבות ומשה רבינו ע"ה בקשו בעצמם ולא שוה לנו:
סלה כל אבירי כו' אמרה הנה גם כי היה באה עלינו רעה גדולה עד אין קץ אם השכינה היתה תמיד עמי החרשתי כי היא תתקן כמז"ל כי מה שנשמרו במצרים מעון זמה היה על כי היתה שכינה עמהם והיא שמרתם כאשר האריכו בדבר עוד ארז"ל על פסוק עוללי' הלכו שבי לפני צר גלו סנהדרין שכינה עמהם וכו' גלו תינוקות של בית רבן מיד יצתה שכינה וזהו עולליה הלכו וכו' מיד ויצא מן בת ציון כל הדרה וע"ד זה יאמר פה הנה על כל רעותי שנתנני ה' בידי לא אוכל קום אינני בוכיה וגם כי סלה כל אבירי הוא גלות סנהדרין החרש והמסגר עם יכניה מלך יהודה שנרמסו ונסתלקו ממני ויהיה סלה כענין סולו סולו שהוא סלוק אבנים מהדרך והוא סלוק אבירי ממני החרשתי כי עדיין ה' בקרבי היה היא שכינה כי על כן הוא באל"ף דל"ת והיה זה קודם עת מועד מנין ונושנתם י"א שנה אך כאשר קרא עלי מועד הוא ביום ט' באב של שנת ונושנתם לשבור בחירי:
על אלה אני בוכיה וכו' ולא על דבר שמתו ונאבדו מן העולם כי לא כן הוא רק אם על אלה אני בוכיה ולא על שפיכות דמים רק על כי ביום ההוא רחק ממני מנחם היא השכינה כי נסתלקת כי על כן ניתן כח לשבור בחורי וגת דרך ה' כי השיב אחור ימינו מפני אויב שאל"כ לא עצרו כח לכל זה באופן כי מה שעל אלה אני בוכיה הוא על הסבה הנוחנת כח לשברם על סלוקו יתברך מאתנו ולא על העדר טוב מגוייתנו ומארצנו במעוט שפע לאכול לשבעה ולמכסה עתיק רק להיות משיב נפשי אליו ית' תחת אשר רחקה באשר חטאתי על הנפש כ"א לא היתה נפרדת ממני היה לי מעיר לעזור להשיבני עד ה' כמדובר והנה זאת הבחינה לא הכל יבחינו לבכות רק אנחנו גדולי ישראל אך בני הם הבחורים אשר לא ידעו להבחין כ"כ לא ידעו לבכות על העדר משיב נפשי רק מה שהיו בני שוממין היה על כי גבר אויב והוא כי אני בראותי שבירת בחורי וגת דרך ה' ידעתי כי אין זה רק כי רחק ממני מנחם כי בזה הכרתי הסלוק שאל"כ לא יכלו לי אך בני לא הכירו כן והיו שוממים איך גבר אויב ולא יכירו ממוצא דבר כי זה הוראה שסילקת שכינתך כלומר ולכן רחם נא על דבר כבוד שמך אל תתן להם מקום להרהר חלילה:
פרשה ציון וכו'. אחרי דברה דברי תלונה כי רחק ממנה מנחם משיב נפשה בא המקונן ואמר מי יתן שלא הית' חסרה נחמת בוראה משיב נפשה כי גם נחמת שכנותיה לא הית' לה וגם מהעדר מנחמי' החשתי כ"א גם היתה מאוס' בעיניהם וזהו פירשה וכו' ואומרו ידיה יהי' כד"א יד הירדן שהוא המקום המתפשט לצדדיו כיד המתפשט מן הגוף ויאמר על המקומות שסביבותי' אשר שם שכניה הרעים אמר כי הנה היתה מתפשטת בידי' ומקומותי' סביב אולי ינחמוה מפאת שכונה ואין מנחם לה מכולם. והנה מפאת עצמם החשתי כי מה' יצאת הדבר כי הלא צוה ה' ליעקב כלומר צוה ה' שבהקרא עמו תואר יעקב ולא ישראל שהוא בהיות' בלתי עושים רצונו של מקום שיהיו סביביו הם שכיניו צריו ואיך ינחמום והם מצווים ועומדים מאתו ית' להיות צריו ואויביו כדבר שנאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וכן והי' אשר לא תורישו וכו' וכמה פסוקים כאלה המורים כי על הגוים שסביבות ירושלים היו להם לשוט שוטף עונותם וע"כ לא אפקוד אך מה שנוחם יסתר ממני הוא כי הית' ירושלם לנדה ביניהם כי זה לא צוה ה' תהי' מאוסה בעיניהם כי הם הוסיפו לרעה וקצתי בחיי על זיו כבודה איך ירדה מהיותה גברת ממלכו' משוש כל הארץ להמאס בעיניהם ומי יתן ומשנאתם יהיו מראים לזולתם כי נמאסה בעיניהם אך בינם לבינם לא יהיה כן אך מה שעגמה נפשי הוא כי הית' לנדה ביניהם גם בינם לעצמם:
או יאמר פרשה פריסות ונתחתכה ציון כמפצפצת את עצמה בידיה ודרך העולם שעגמה נפשה של רואים את זולתם בכך ומנחמים אותם אמר שעם כל זה אין מנחם לה מכל רואי קלונה הקרובים אליה ואינו מן התימה כי מה' יצא הדבר כי צוה ה' ליעקב שהוא בשביל היותם מתוארים בתואר יעקב שיהיו סביביו צריו כמפורש למעלה ואיך ינחמוה אמנם מה שאני דואגת הוא כי היתה ירושלים לנדה ביניהם כי לא הכירו כי מה' היה לה רעתה רק כנדה שמקור דמיה ממנה היא בטבע לה:
או יאמר הן אמת שצוה ה' ליעקב יהיו סביביו צריו אך תכפל דאגתו כי מי יתן והיה על ידי החשובים אך היה ביד מי שכל כך היו מאוסים וטמאים בעיני בני ירושלים שהיתה ירושלים מחזקת עצמה לנדה וטמאה בהיותה ביניהם כל כך הם טמאים ממנה:
או יאמר כי רוח הקדש תשיב אמריה לה ואומרת הלא דאגת על כי רחק ממך מנחם הנה ידעתי כי פרשה ציון והתפצפצה בידיה על כי אין מנחם לה אך הנה נחמת' ידוע' כי הלא צוה ה' ליעקב יהיו סביביו צריו שהוא כל העולם כי היא באמצע אך לא תחושי כי היתה ירושלים לנדה ביניהם כאשר הנדה כל המזדווג לה מצטרע ולוקה כן כל אוכליה יאשמו רעה תבא אליהם ומה לה נחמה גדולה מזו. והנה ארז"ל למה בקינות קדמה פה לעין מפני שהם היו מקדימים פיהם לעיניהם אומרים בפיהם מה שלא ראו בעין והלא ראוי לשים לב מה נשתנית קינה זו כי לא קדמה בה פה לעין כ"א בשלש קינות שאחריה ואחשב' כי על שפסוק הסמוך צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ארז"ל שאמרו יאשיהו שהט' ירמיה אזנו לשמוע מה היה אומר כי ראה שפתיו נעות טרם צאת נפשו מאשר ירו בו המורים בקשת ושמע שהיה אומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ע"כ אחשוב שאם היה מקדים פה לעין וסומך מיד מאמר יאשיה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי היה נראה שעון הרמוז בסמוך היה מכלל מה שמרה את פיו ולא כן היה על כן לבל יראה שהוא חטא בזה לא הקדים פה לעין מפני כבוד הצדיק:
צדיק הוא ה' וכו' תאמר נא כנסת ישראל הנני מצדקת עלי את הדין על כל הבא עלי כי עם שאין מנחם לי נאמן עלי הדיין אך זה הוא על הנוגע אל עצמי אשר נואלתי ואשר חטאתי כי פיהו מריתי אך מכאובי אשר אנכי כואבת ודואגת שעליו אומר שמעו נא כל העמים וכו' הוא כי בתולותי שאין מדרכן להיות בהם חטא וכן בחורי שנקראים בחורים מי"ג שנה ומעלה שלא יומתו בעון אבותם ולא יקבלו יסורין עליהם וגם לשמים אינן חייבים עד היותם מכ' ומעלה למה הלכו בשבי ואמר שמעו נא כל העמים וגם אומר וראו הוא כי השבי נתפשט בכל העמים כי על כן בשלהי הע' שנה לבבל היו יהודים בשבע ועשרים ומאה מדינה שהם איפרכיות של אחשורוש כי ע"כ כתבו ליהודים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מלכות אחשורוש וזהו שמעו נא וראו כי שומעים רעות מכל העמים אשר נמצאו שם ורואים אחר כן:
קראתי למאהבי וכו' אם תאמר נא אלקי למה בקשתי למנחמים את אויבי בחומרי שמעו נא כל העמים ולא הלכתי אחר מאהבי וכהני וזקני ינחמוני או ילמדוני לשוב עד ה' הלא כי הנה קראתי מאז למאהבי המה רמוני בהבל ורוחות של הבל זה אומר אני אעשה חומת מים סביבות ירושלים וזה יאמר אעשה לה חומת אש וזה יאמר אעלה את ירושלים השמימה והנה אלה קראתים מאז והמה רמוני כי גם שהמלאכים רמו אותי מחמת ששנו את מלאכותיהם לפי' האמת המה רמוני שהבטחוני על שקר כי הלא איזה שר או מלאך יהיה לאל ידו לעשות שלא כרצונו יתברך וא"כ איך ינחמוני הבל ואם אלך אחר כהני' וזקני הלא את עצמם לא יכלו לתקן כי בעיר גוועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם ואיך יתקנו אותי באופן נשארה עדיין השאלה במקומ' למה בתולותי ובחורי הלכו בשבי כי אנכי מריתי ולא הם:
ראה ה' וכו'. אמר הנה עד כה בחשבי כי פיהו מריתי שהוא מרי בלתי כפול דאגתי על כי בתולותי ובחורי הלכו בשבי אך עתה ראה ה' כי שבתי מסברתי והוכפלה אנחתי כי צר לי וגם מעי חמרמרו והטעם כי הנה נהפך לבי בקרבי מאשר היה בלבי עד כה כי עד כה חשבתי כי פיהו מריתי שהוא מרי בלתי כפול וע"כ דאגתי על בתולותי ובחורי אך נהפך לבי בקרבי לומר כי מרו מריתי שהוא מרי כפול על כן עזבתי את מכאוב בתולותי ובחורי ודאגתי על כפל מריי ומה ראיתי שנהפך לבי אל סברא זו הלא הוא כי ראיתי כי מחוץ שכל' חרב בבית כמות והוא כי שם נאמר בתורה מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ופה נאמר בבית כמות שהוא יותר מאימה:
או שעור הכתוב ע"ד זה ראה ה' כי צר לי עתה והמכאוב הוא לי בשביל עצמי ששניתי במרי ולא בשביל בתולותי ובחורי רק צר לי ובמה תראה זה במה שמעי חמרמרו כלומר ראה ה' הרואה קרב איש כי הלא תראה כי מעי חמרמרו מה שאין כן כאשר בהיותי מיצר על בתולותי ובחורי שלא היה רק מכאוב בלבד כאומר וראו מכאובי וכו' והטעם הוא כי אז חשבתי כי פיהו מריתי שהוא מרי בלתי כפול אך עתה נהפך לבי בקרבי מאשר היה לבי בתחלה לסברת כי מרו מריתי מרי כפול באופן שהצרה היתה ראויה ולא אדאג רק על כפל מריי והראיה להשנות מסברתי היא כי מחוץ וכו' כקודם:
שמעו כי וכו'. אחרי אומרה כי דברה לכל עוברי דרך הביטו וראו וכו'. וכן באומרו שמעו נא כל העמים וכו' אשר היו בעת החורבן מכל העמים באה ותאמר שמעו וכו'. והוא כי אשר אין כוונתו לנחם את המתאבל והמצטער לא יתייצב לשמוע מפיו כל פרטי צרתו כי אינו דרך ארץ יקשיב וישמע ויהפוך פניו וילך לו אך העושה כן הלא יראה כי משנאה יעשה שמח בפיד משנאו ושש כי ישמיע לאזנו ושמח אל לבו על זאת תתלונן ותאמר הלא שמעו מפי כי נאנחה אני כאשר בשפתי ספרתי ואחרי כן ואין מנחם לי זה הוא כללת ההמון עמים אך כל אשר הם בעצם אויבי שמעו רעתי ולא בלבד אין מנחם כ"א גם ששו על כי אתה עשית ולא הם באופן ישמח לבם ולא תגיע אליהם הרעה כאשר אם בידם היו עושים שלא יקרם ככל מלכים הקודמים שהיצרו את ישראל כפרעה וחילו ופלשתים ועמלק וכיוצא בהם כי עשו מעצמם ועל כן לקו מש"כ הם כי מאתך ה' והנה למה שששו על רעתי ראוי תשוב אפך ממני ותתך חרונך בהם כדבר שנאמר בנפול אויבך וכו' והשי' מעליו וכו' אך יש' קבוע להם זמן מפלתם מפי הנביא ירמיהו הוא עד ע' שנה והנה הוא עד בלתי השאיר להם שריד אמנם הנה אנחם גם שלא יכלו וגם שלא תשיב מעלי אפך אם זאת תעשה לי שתביא יום קראת לינקם מהם מעת' וגם שלא יפלו הם כמעותד להם מפי ירמיה עד בלתי השאיר שרוד ואעלה אני רק שיהיו כמוני מספיק לי וזהו הבאת וכו' לומר מי יתן והבאת וכו'.
או ע"ד זה והוא בהזכיר מאמר רש"י ז"ל על פסוק כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם שהוא כן ישיש ה' אויביכם עליכם. ונבא אל הענין הנה יש שלא שמעו בספר רעתי אשר ספרתי לכל העמים הנמצאים רק שמעו כי נאנחה אני בלבד ולא יותר ואין מנחם לי ועל אלה החרשתי כי לא שמעו רעתי אך כל אויבי לא בלבד שמעו כי נאנחה אני כ"א גם שמעו רעתי בעצם שהתייצבו עד ספרי כל רעתי ואלה במקום נחמה אדרבא ששו ועל כן היה לי להקפיד ולבקש תקיים בם מקרא שכתוב בנפול אויבך אל תשמח ותשיב מעלי אפך ותשימהו עליהם אך גם מזה החרשתי יען כי אתה עשית שנדרת להשיש את אויבי עלי וזהו כי אתה עשית לכן איני שואלת תפקוד עליהם על ששונם ולא תשיב מעלי אפך כ"א שתתן להם ה' מה תתן על רשעתם כאשר ייעדת להם ומבלעדי זה וזהו הבאת יום קראת כי מי יתן והבאת מעתה יום קראת לכל אומה ול' מהשומעים כי כל אחד יש לה יום מועד למפלתה כאשר התנבאו הנביאים על כל אומה יום מפלתה וגם שלא תשיב אפך ממני וגם שלא תפיל' לצמיתות כיום מועד אשר הם במה שיהיה כמוני כי הוא יתברך השאיר לו שריד אתנחם בזה:
תבא כל כו'. הנה ידעתי כי תבא כל רעתם לפניך כי אתה ה' מאריך להם עד התמלא סאתם כי אז תבא כל רעתם יחד לפניך אשר הרעו כדי לכלותם ויהיה לעתיד לבא או לסוף שבעים שנה לבבל. אמנם זה איננו שוה כי אויבי אשר הרעו לי כבר כמות כל אדם ימותו טרם בא הזמן ופקוד' כל האדם יפקד עליהם נמצאו אלה עושים הרעה ובניהם או בני בניהם לוקים אך שאלתי היא ועולל למו בעצמם גם הם ואל תאחר למען כלותם בהתמלאת הסאה מה שאין כן אם ילקו כעת כי הלא די לי שתעולל למו כאשר עוללת לי שהשארת שארית כי רבות אנחותי ודרך המתאנח ע"י האנחות יאנח הלב מכאבו אך כ"כ רעתי רבה שעם שרבות אנחותי עכ"ז לבי דוי שאינו נח מכאב דאגתו על צרתי ולבי דוי על אשר ששו מרעתי ונוחם יסתר מעיני:
או יאמר תבא כו'. הן אמת כי מאתך היה זה לנו ואל נא תאמר למה ימותו ושליחותי עשו כי הלא אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה ובקשתי היא לא תבא לפניך הרעה אשר חשבת לעשות לנו כי הלא קצפת מעט רק כל רעתם עם תוספת רעה אשר הוסיפו לעשות עוד שנית אבקש ועולל למו אתה בעצמך ולא כאותם שמתו וחלפו למו רק כאשר עוללת לי אנכי גחלת הנשארת מישראל כי חיי אינם חיים כי ימים של רעה ויגון ואנחה ובפחד יום ולילה קשה ומר ממות אלף פעמים ומה הוא אשר עוללת לי הוא כי רבות אנחותי וגם לבי תמיד דוי כי תתן לה' ירבו אנחותם ויהיה לבם תמיד דוי יפחדו לילה ויומם ולא יאמינו בחיים נוסף על אנחותם על העבר שזה קשה מהמות כענין אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו וכו':
או יאמר כמאמרם ז"ל על ויסרתיך למשפט וכו' כי את ישראל פורע הוא יתברך עונותם דבר יום ביומו מה שאין כן לעו"ג אלא שמאריך ומצרף הכל לעתיד באופן שלא יוכלו קום אמר אם מה שתאחז להם במשפט ידיך מלפקוד עליהם היא כי גם כי תבא כל רעתם מיום היותם לא יספיק לכלות' יען כי אין עליהם עול תורה ומצות ואינם מצווים ואינו דומה עון המצווה לעון הבלתי מצווה לזה אומרת תבא כל רעתם אשר עלימו מיום היותם שכולל עון ופשע וחטאה וגם שעל אשר חטאתי אני פקדת על הארץ על ציון ועל המקדש ועל ירושלים שאם הכל היית מביא על עצמנו לא היינו יכולים לסבול ועל כן אני אומרת תצרף להם דברים הרבה א' שתבא כל רעתם שהם ג' מיני עבירות עונות פשעים וחטאים וגם כולל כל אשר עליהם מיום היותם וגם איני מבקש תעשה להם כל מה שעשית לי כי אם ועולל למו כאשר עוללתי לי בעצמי ולא אשר עשית על פשעי ועונותי וחטאתי כ"א כחלק אשר עוללת לי על סוג הפשעים בלבד וזהו על כל פשעי ובזה אתנחם ואל תאמר לי אלהי למה לא אעצר כח להמתין עד יום מועד נקמתם הלא הוא כי רבות אנחותי ולבי דוי והוא כי דרך המתאנח להשקיט מכאוב לבו באנחתו אך כל כך גדול מכאוב לבי שעם היות רבות אנחותי עם כל זה ולבי דוי שלא נח מדוה לבי באנחתי:
