פסוק א:וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם— לאהרן ולבניו, לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי: לְקַח, קח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, פר בשנתו השלישית לחייו, וְאֵילִם — שְׁנַיִם. הפר והאילים צריכים להיות תְּמִימִם, שלמים, בלי מום.
פסוק ב:וְלֶחֶם כיכרות שאינם מהוקצעים. חכמים דרשו מן הכתובים שמדובר על מין מאפה שחולטים אותו תחילה במים רותחים או מטגנים אותו בשמן, רביכה של מַצּוֹת, שלא החמיצה, וְחַלֹּת, כיכרות אפויות בעלות צורה מוקפדת, מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי, מיני מאפה דקים מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. אלו הן צורות שונות של מאפים שלא החמיצו. סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם.
פסוק ג:וְנָתַתָּ אוֹתָם, את המאפים הללו עַל סַל אֶחָד, וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל, וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם תקריב עמהם. בהמשך ייאמר למשה מה עליו לעשות בכל אחד מן הפריטים הללו.
פסוק ד:וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְרָחַצְתָּ, וטבול אֹתָם בַּמָּיִם.
פסוק ה:וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת ומעליה הלבש אֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד, החגור על המעיל וְאֶת הַחֹשֶׁן, וְאָפַדְתָּ לוֹ, חגור אותו בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד.
פסוק ו:וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, הציץ עַל הַמִּצְנָפֶת.
פסוק ז:וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ עוד קודם לכן, כי את השמן יש ליצוק על הראש ולא על המצנפת, וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ.
פסוק ח:וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב, וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת.
פסוק ט:וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט, חגורה גם לאַהֲרֹן וּבָנָיו, שכן חגירת אהרן שהוזכרה קודם היתה בחגורה הפנימית יותר — בחשב האפוד. וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם— לבני אהרן מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם, לדורות. המעשים הנעשים כאן, הלבשת הכהנים ומשיחתם, אינם מקדשים את הכהנים המסוימים האלה בלבד, אלא את כל צאצאיהם שמכאן ואילך לדורותם. וּמִלֵּאתָ את יַד אַהֲרֹן וְאת יַד בָּנָיו. בכך תמנה אותם לכהונה.
פסוק י:וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם. עליהם להישען בכוח באמצעות ידיהם עַל רֹאשׁ הַפָּר, בין קרניו.
פסוק יא:וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק יב:וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל כל קרן וקרן מקַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ הגדול שיעמוד בחצר המשכן בְּאֶצְבָּעֶךָ. וְאֶת כָּל שארית הַדָּם שנותרה בכלי, תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק יג:וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב, השומן הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, האברים הפנימיים של הגוף וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד, הסרעפת, הסמוכה לכבד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, וְהִקְטַרְתָּ, ושרוף עד שכל זה יעלה עשן הַמִּזְבֵּחָה. חלקים אלו מן הקרבן, יכונו בלשון חכמים 'אימורים'.
פסוק יד:וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ, הזבל שנמצא במעיו, שלרוב מנוקה לאחר השחיטה, תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. חַטָּאת הוּא. זהו קרבן חטאת שדמו ניתן על המזבח החיצון, אך שלא כשאר חטאות חיצוניות, בשרו אינו נאכל כלל, וכל חלקיו מלבד החלקים המוקטרים נשרפים מחוץ למחנה.
פסוק טו:וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח, וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.
פסוק טז:וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל, וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. כאן, כמו בכל קרבנות העולה, הדם לא יימרח באצבע כמו בקרבן החטאת, אלא ייאסף במזרק, ומתוכו ייזרק על זוויות המזבח, כך שיגיע לכל סביבותיו.
פסוק יז:וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו, וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ, את חלקיו הפנימיים, לאחר שהוצאו מגופו, וּכְרָעָיו, רגליו, וְנָתַתָּ אותם עַל, עם נְתָחָיו וְעַל, ועם רֹאשׁוֹ, שנחתכו קודם לכן.
פסוק יח:וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא לַה'. לעומת החטאת, קרבן העולה עולֶה כולו לה'. לאחר הפשטת עורו מנתחים אותו לחלקים, והקרבן כולו נשרף על המזבח. רֵיחַ נִיחוֹחַ, ריח שגורם נחת רוח, ריח נעים, אִשֶּׁה, קרבן אש לַה' הוּא.
פסוק יט:וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי, וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.
פסוק כ:וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה, ונתת מן הדם עַל תְּנוּךְ. אין ודאות לגבי זיהוי התנוך. חכמים נחלקו אם התנוך הוא החלק הקשה שבאוזן, חלקה הרך, כפי שהתקבל בעברית החדשה, או אמצעה, של אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, עַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית, ולאחר מכן — וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם שנשאר בכלי עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
פסוק כא:וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.
פסוק כב:וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל את הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה, הזנב המעובה בשומן, כדרך שמצוי ברוב מיני הכבשים, וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, כִּי אֵיל מִלֻּאִים, הקרבן החד־פעמי של מינוי הכהנים הוּא.
פסוק כג:וְקח גם כִכַּר לֶחֶם אַחַת מתוך לחם המצות שלקחת לעיל, וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת מתוך החלות הבלולות בשמן וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
פסוק כד:וְשַׂמְתָּ הַכֹּל, את חלקי הקרבן ואת המצות עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם, הרם את ידיהם המלאות תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.
פסוק כה:וְלָקַחְתָּ אֹתָם, את חלקי האיל ותרומת המצות מִיָּדָם, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה נוסף עַל הָעֹלָה, הוא האיל הראשון, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה', אִשֶּׁה, קרבן אש הוּא לַה'.
פסוק כו:וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וְהָיָה החזה לְךָ, משה לְמָנָה. זהו קרבן שלמים.
פסוק כז:וְקִדַּשְׁתָּ, הפרש אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים. כאן, בקרבן המילואים, החזה ניתן לך ושוק התרומה הוקטרה על המזבח, אבל בעצם הם מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. בכל קרבנות השלמים החזה והשוק שייכים לכהנים.
פסוק כח:וְהָיָה החזה והשוק מעתה והלאה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי תְרוּמָה, חלק המורם מהקרבן הוּא, וּתְרוּמָה יִהְיֶה, חלק זה יוּרם ויופרש מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם הניתנים להם לאכילה, תְּרוּמָתָם לַה'. התרומה לה' מתבטאת בנתינתה למשרתיו הכהנים.
פסוק כט:וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו, לְמָשְׁחָה בָהֶם, להתגדל בהם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם. באמצעות לבישת הבגדים הם ימונו לתפקידם.
פסוק ל:שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם, את בגדי הכהן הגדול הַכֹּהֵן שיבוא תַּחְתָּיו, במקום אהרן מִבָּנָיו, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. כל אחד מהכהנים הגדולים הבאים יצטרך ללבוש את הבגדים שבעת ימים קודם שירותו, בתור הכנה לשירותו בקודש.
פסוק לא:וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח, וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ, בחצר אוהל מועד.
פסוק לב:וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נשאר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. בעתיד ייאכל חלק זה של קרבן השלמים על ידי בעלי הקרבן, אבל כאן הכהנים הם הנחשבים כבעלי הקרבן, ולכן הם אוכלים אותו.
פסוק לג:וְאָכְלוּ אֹתָם— את החלקים הללו, הכהנים אֲשֶׁר כֻּפַּר להם בָּהֶם— בקרבנות הללו. הכהנים בהקדשתם התנקו מכל דבר תיעוב כדי לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם. וְזָר לֹא יֹאכַל את החלקים הללו כִּי קֹדֶשׁ הֵם.
פסוק לד:וְאִם יִוָּתֵר, יישאר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם שאוכלים הכהנים עַד הַבֹּקֶר — וְשָׂרַפְתָּ, עליך לשרוף אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ. לֹא יֵאָכֵל, כִּי קֹדֶשׁ הוּא. דין הבשר הנותר מן הקרבן חוזר ומופיע כמה פעמים בתורה.
פסוק לה:וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה, אותך, שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם.
פסוק לו:וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם בכל יום מימי המילואים יש להביא את הפר שהוזכר לעיל עַל הַכִּפֻּרִים, לשם כפרה, וְחִטֵּאתָ עַל, טַהר את הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו, כאשר תתן עליו את דם הפר. וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. וכך הוא יתקדש.
פסוק לז:שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ, וְהָיָה מאז יהיה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, קדוש מאוד, כָּל דבר הראוי להיקרב כקרבן הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ, שעלה עליו — יִקְדָּשׁ, ויהיו חייבים לשרפו שם.
פסוק לח:וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כקרבן קבוע : כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, בתוך שנתם הראשונה, שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד —
פסוק לט:אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה, תקריב בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, אחר הצהריים.
פסוק מ:וְהבא גם מנחה שתלווה את הקרבן: עִשָּׂרֹן, עשירית האיפה. היא מידת נפח של יבש. במידות ימינו העישרון הוא למעלה משני ליטר. סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית, מופק באמצעות כתישה שכמותו היא רֶבַע הַהִין. הין היא מידת נוזלים השווה ל-12 לוגים, כ-4 ליטר. שמן ברבע מכמות זו ייבלל עם עישרון הסולת. וְנֵסֶךְ של יין — אף הוא רְבִעִית הַהִין יָיִן. אלה הן התוספות המלוות לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.
פסוק מא:וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר של הסולת והשמן וּכְנִסְכָּהּ של המנחה תַּעֲשֶׂה לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה, קרבן אש לַה'. שניהם קרבנות עולה הנשרפים לה'.
פסוק מב:עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, שתקריבו אותה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אוהל התוועדות, מפגש לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, אפגש אתכם, עם העם וביותר עם נציגיו, הכהנים, שָׁמָּה, ומעבר לכך זה יהיה אוהל ההתוועדות שלי אתך, משה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.
פסוק מג:וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ האוהל בִּכְבֹדִי. גם לאחר ביצוע כל הטקסים של מילוי ידי הכהנים וכפרת המזבח, אין המשכן מתקדש אלא מחמת נוכחות כבודו של ה'.
פסוק מד:וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.
פסוק מה:וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. במשכן ובמקדש תנכח השכינה ותתגלה בעם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
פסוק מו:וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם. ה' איננו רק מי שגאל את ישראל בעבר, אלא גם מי שישרה במשכן, בקרב ישראל באופן קבוע. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
