פסוק א:וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מצוות הקשורות להסדרת חיי חברה תקינים, אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. נראה שמשה מסר את הדברים לישראל מיד לאחר מתן תורה, ולפני שעלה להר לזמן ממושך, משום שהמבנה הכולל של חיי החברה, העומד במרכזם של המשפטים, דחוף יותר מעניינים אחרים.
פסוק ב:כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, מי שנמצא במצב כלכלי כה קשה, שאין ביכולתו להתקיים מרכושו שלו, והוא מוכר את עצמו לעבד כדי להתפרנס באופן כלשהו; או מי שחויב בתשלום על גנבה שגנב, ולא היה מסוגל לשלמו אלא בהימכרותו לעבד – שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. עבודתו מוגבלת בזמן, ובכך אין הוא הופך לקניין גמור של אדונו. וּבַשנה השְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, לא נדרש ממנו לפדות עצמו בכסף בתום תקופת עבודתו.
פסוק ג:אִם בְּגַפּוֹ, לבדו, ללא אשה וילדים יָבֹא, נכנס לעבדות, בְּגַפּוֹ יֵצֵא, ישתחרר. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא היה בכניסתו, הרי שהאדון נעזר למעשה בשירותיה של המשפחה, בין אם זו סייעה לו בעבודות שונות למרות שאינה חייבת מבחינה משפטית, כגמול על המזונות שהיא מקבלת מן האדון, שהרי אין לה מפרנס אחר; ובין שמלכתחילה דובר על כך כחלק מהעסקה. כאשר העבד העברי משתחרר — וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
פסוק ד:ואולם אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, ברור מההקשר שאין מדובר באשה עברייה שהאדון שידך לעבדו, אלא בשפחה נכרית העובדת בביתו שאותה נתן לו האדון מתוך דאגה לרווחת העבד, או מטעמי כדאיות. וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת— הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, היא תישאר שפחה, וילדיה יישארו עבדים ילידי בית, שהרי אין היא אשתו הגמורה של העבד, אלא מעין הטבה זמנית שקיבל מאדונו. וְהוּא —העבד, יֵצֵא בְגַפּוֹ, לבדו.
פסוק ה:וְאִם לאחר שש השנים, כאשר כבר נולדו לו ילדים מן האשה שקיבל, והגיע זמנו לצאת בגפו, אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, שעד כה חייתי כחלק ממשפחתו, אֶת אִשְׁתִּי שנתן לי אדוני וְאֶת בָּנָי שנולדו לי ממנה, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. אני רוצה להישאר במקומי ובמעמד של עבד על אף המגבלות הכרוכות בכך.
פסוק ו:וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו באופן טקסי אֶל הָאֱלֹהִים, הדיינים, וְהִגִּישׁוֹ האדון אֶל הַדֶּלֶת העומדת בפתח הבית אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, המבנה התוחם את הדלת משני צדיה, וְרָצַע, חורר אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, סימן לכך שוויתר על חירותו, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. לפי מסורת חכמים — עד שנת היובל.
פסוק ז:וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ מישראל אֶת בִּתּוֹ הקטינה לְאָמָה, למשרתת — לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים הנכרים. מעמדה של אמה עברייה גבוה ממעמד של שפחה נכרית, כהבדל שבין מעמדו של עבד עברי למעמדו של מי שמכונה 'עבד' סתם, שהוא עבד שאינו עברי.
פסוק ח:אִם רָעָה היא בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ. כחלק מקניית אמה צריך האדון להביא בחשבון שמצווה עליו לשאתה לאשה או להשיאה לאחד מבניו. אם בכל זאת אין היא מוצאת חן בעיניו — וְהֶפְדָּהּ, הוא יעזור לה להיפדות ולשוב לביתה, אם היא מעוניינת בכך ומוכנה לשלם את מחיר עבודתה שנשארה חייבת לו, או: לאפשר לה להיפדות על ידי אדם אחר שהיא רוצה להיכנס תחת חסותו. אולם לְעַם נָכְרִי, למשפחה זרה לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ. אין הוא רשאי לסחור בה, בְּבִגְדוֹ, יש בכך משום בגידה בָהּ. היא הגיעה לביתו מתוך ההנחה שתינשא לאחד מבני המשפחה. אם הנישואין הללו אינם יוצאים אל הפועל, אין להפקירה אלא לשחררה.
פסוק ט:וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, ישיא אותה, אל לו ואל לבנו לנהוג בה כברכוש — כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. מבחינה משפטית מכירתה היא כעין התקשרות ראשונית, המקבילה לקידושין באשה אחרת. למרות שלא נישאה בדרכים הרגילות, אף זו נחשבת דרך מדרכי הנישואין, ולכן עליו לנהוג בה כבכל בת מבנות ישראל.
פסוק י:אִם אשה אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ הבן, לאחר שהאמה הפכה לאשתו — אל לו לפגוע במעמדה של אמה זו. הוא מחויב לקיים את החובות הפורמליות כלפיה, כאשתו לכל דבר: שְׁאֵרָהּ, מזונה, כְּסוּתָהּ, הבגדים הראויים לה וְעֹנָתָה, הקפדה על קיום יחסי אישות בזמנים קבועים — מכל הזכויות הללו לֹא יִגְרָע, גם אם נשא אשה אחרת על פניה.
פסוק יא:וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה— שלוש האפשרויות האמורות: לקיחתה לעצמו, פדיונה או ייעודה לבנו, לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ — וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, וכל החובות שהיו לה כלפי האדון בטלו.
פסוק יב:מַכֵּה אִישׁ, מי שמכה את חברו בכל דרך שהיא, וחברו מֵת מחמת המכה — מוֹת יוּמָת. עונשו של המכה הוא עונש מוות.
פסוק יג:וההורג אֲשֶׁר לֹא צָדָה, שלא זמם להרוג את חברו בזדון ובערמה, אלא — וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ. אירעה תאונה שבאה מכוח עליון — אין להמיתו. וְשַׂמְתִּי, אקבע לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, שאליו יברח המכה בשגגה, כפי שיפורט בהמשך.
פסוק יד:וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, בזדון ובכוונה תחילה, ועל כן יש להמיתו. אפילו מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת. היו אנשים שנאחזו בפועל בקרנותיו של המזבח, מעין בקשת חסות מאלוקים, כדי להתגונן מפגיעת החוק. יש בכך רק הגנה מידית וזמנית, שכן גם אם לא יהרגו אותו במקום הקודש, הוא יילקח משם, יועמד לדין ויידון למוות, מפני שהמזבח אינו מגן מפני העונש.
פסוק טו:וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ לאו דווקא למוות. עצם הכאתם היא עברה חמורה ביותר, באשר היא היפוכה של החובה לכבדם. על כן — מוֹת יוּמָת.
פסוק טז:וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ, החוטף את זולתו כדי למכרו לעבד, וְנִמְצָא החטוף בְיָדוֹ, גם אם לא הספיק למכרו – מוֹת יוּמָת. זהו אחד מפירושיו המצמצמים של איסור הגנבה שבעשרת הדיברות. אמנם זהו איסור כללי ורחב, אך חכמים הבינו שהוא מתייחס בעיקר לגנבת אדם — שעליה חייבים מיתה.
פסוק יז:וּמְקַלֵּל, המאחל רע לאָבִיו וְאִמּוֹ, או לאמו — מוֹת יוּמָת.
פסוק יח:וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים, ומתוך הקטטה וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף מכה העלולה לגרום למוות, וְעם זאת, לֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, נעשה חולה מחמת המכות.
פסוק יט:אִם יָקוּם האיש המוכה ממיטת חוליו, וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, על מקל ההליכה שלו, כלומר נראה שהוא הולך ומתרפא, והוא יכול להתהלך בכוחות עצמו בלא צורך להסתייע באחרים — וְנִקָּה הַמַּכֶּה מעונש המיתה שבו חייב מכה אדם שהרגוֹ, אשר הוזכר קודם לכן. רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן. עליו לתת למוכה את ערך ביטול הזמן שנגרם לו משום שהיה מושבת, ונוסף לכך — וְרַפֹּא יְרַפֵּא. המכה צריך לשלם לו את דמי הטיפול הרפואי.
פסוק כ:אולם — וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ שאינם מישראל, ומעמדם נמוך בהרבה מזה של עבד ואמה מישראל, בַּשֵּׁבֶט, במגלב, בשוט, וּמֵת העבד תַּחַת יָדוֹ מרוב המכות — נָקֹם יִנָּקֵם, הריהו חייב מיתה, מכיוון שהרג אדם, גם אם לא היה בן חורין.
פסוק כא:אַךְ אִם למרות שהכה אותו מכות קשות מאוד, יוֹם אוֹ יוֹמַיִם העבד יַעֲמֹד, ימשיך לחיות — לֹא יֻקַּם, בית הדין לא יהרוג את האדון המכה, כִּי מקנת כַסְפּוֹ הוּא— העבד, ועל כן אחריות האדון לתוצאות הכאתו פחותה מפני שהכה אותו כדרך שהיו רודים בעבדים. זאת שלא כדינו של מי שמכה את חברו שאינו עבדו הכנעני, והמוכה מת מן המכות רק לאחר זמן; במקרה זה, כיוון שאינו עבדו — עונשו מוות.
פסוק כב:וְכִי יִנָּצוּ, יתקוטטו אֲנָשִׁים, ומסביבם מתגודדים אנשים נוספים, וְתוך כדי המריבה נָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה שהיתה במקום. אחד מהם, שהתכוון להכות את חברו, הכה אותה בטעות, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, והמכה גרמה לה להפיל, וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, האשה עצמה לא מתה — עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ המכה כַּאֲשֶׁר יָשִׁית, יטיל עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן בִּפְלִלִים, בבית דין. בעל האשה יכול לתבוע תשלומים על הוולדות, אך אם הם אינם מגיעים לעמק השווה, בית הדין הוא שיקבע את הסכום המדויק.
פסוק כג:וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה, האשה תמות — וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. מתוך ההקשר נראה שאין משמעות הביטוי דין מוות, אלא חובה לשלם כסף בעבור נפשה, שהרי אין זה רצח מכוון, אלא גרימת מוות מתוך רשלנות.
פסוק כד:ודומה לכך, אם אדם גרם נזק קבוע לאשה או לגבר תוך כדי מריבה או באופן אחר, עליו לשלם עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל,
פסוק כה:כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע פתוח זב דם תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, מכה יבשה תַּחַת חַבּוּרָה.
פסוק כו:וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ הכנעניים, שמעמדם נחות, וכתוצאה מן המכה שִׁחֲתָהּ, קלקל את העין, הוציאהּ מכלל שימוש, והיא חשוכת מרפא — לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. העבד יצא לחופשי כתמורה לעין הפגועה.
פסוק כז:וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל. גם אם האדון רק מוציא שן מפיו — לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ בתור קנס.
פסוק כח:וְכִי יִגַּח שׁוֹר השייך לאדם מסוים אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה — וָמֵת, האיש או האשה מתו בעקבות נגיחתו. סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְיותר מזה — לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. אסור להשתמש בבשרו משעה שהוא נידון למוות, אפילו לפני הסקילה, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, מעונש נוסף מלבד אבדן השור שהיה ברשותו, שהרי הוא לא היה אשם.
פסוק כט:וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. אם אין הדבר מתרחש לראשונה, וכבר ראו בעבר שהוא נוגח אדם ומסכנו כמה פעמים, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, וכבר אנשים העידו על כך בבעליו, ורשויות המשפט הזהירוהו שהשור מסוכן, ובכל זאת הבעלים לֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית השור הזה אִישׁ אוֹ אִשָּׁה — הַשּׁוֹר יִסָּקֵל על אשר הרג אדם, כאמור, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. יש לדייק שכאן לא ננקט הניסוח החוזר ונשנה בעניין לציון עונש מוות מחוייב — מוֹת יוּמָת. מכאן למדו שראוי הוא למות בשל רשלנותו הפושעת,
פסוק ל:אך אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, אם יוטל על בעל השור לשלם כסף — וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, בעל השור יפדה את עצמו; במקום שיומת, הוא משלם כופר תמורת עצמו, או: הוא משלם את פדיון נפשו של הנהרג, לפי קנה מידה אובייקטיבי להערכת אדם. כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו בבית הדין.
פסוק לא:אוֹ בֵן, ילד יִגָּח אוֹ בַת, ילדה יִגָּח — כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אין המשפט על ההריגה או הרציחה תלוי בגילו של הנרצח.
פסוק לב:אִם עֶבֶד כנעני יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כנענית, שאין להם מעמד גמור של אזרחים — כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן בעל השור לַאדֹנָיו של העבד או האמה, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל, כמו בכל מקרה של הריגת אדם.
פסוק לג:וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר שהיה עליו מכסה כראוי, אוֹ כִּי יִכְרֶה, יחפור אִישׁ בֹּר בעצמו, וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר או כל בעל חיים אחר.
פסוק לד:בַּעַל הַבּוֹר, הפותח או הכורה את הבור יְשַׁלֵּם פיצויים, כי הוא אחראי לנזקים הללו. כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו של השור או החמור, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. לאחר שישלם את דמי הנזק בשלמות, נותרה הנבלה שממנה אפשר עוד ליהנות, והוא יהיה רשאי לקחתה. לבעלים לא תהיה זכות על הנבלה משום שהם קיבלו את מלוא ערכו של השור.
פסוק לה:וְכִי יִגֹּף יפגע בכל דרך שהיא, בנגיחה, בדחיפה או בדרך אחרת, שׁוֹר ששייך לאִישׁ אֶתה שׁוֹר ששייך לרֵעֵהוּ, וָמֵת השור האחר בעקבות הנגיפה הזאת. וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי, המזיק, וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ, יחלקו את התשלום שקיבלו בעבורו לשניים, וְגַם אֶת מחירו של השור הַמֵּת, מחיר הנבלה יֶחֱצוּן, יחלקו לשניים. באופן זה בעל השור שהרג משלם למעשה את חצי הנזק, כי הוא משלם מחצית מערך שורו, בניכוי מחצית משווי הנבלה. המכירה האמורה היא אפוא ביטוי לזכות המוקנית לבעל השור שמת בחלק מהשור החי.
פסוק לו:אוֹ, אם נוֹדַע לבית הדין כִּי שׁוֹר נַגָּח, נוגח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וזו כבר לפחות הפעם השלישית או הפעם הרביעית שהוא נוגח, ובכל זאת לֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו, בעליו לא נקט בכל האמצעים הראויים לשמרו — שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר שלם תַּחַת הַשּׁוֹר שנהרג, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ, לבעל השור הנוגח, כיוון שבעל השור המת קיבל את כל דמיו.
פסוק לז:כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ. אין זו חמדנות פשוטה בלבד, אלא פשע מתמשך שמגיע עד אובדן הדבר הגנוב — חֲמִשָּׁה בָקָר, שוורים, פי חמש יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, לעומת גנב רגיל המשלם כפליים מדמי הגנבה בתור קנס. ובמקרה של גנבת צאן אַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה, פי ארבע מערכו.
