וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ראוי לבאר במקום הזה הדרוש השלישי אשר זכרתי והוא מה היתה ההשגה והשפע שהשיגו ישראל במעמד הר סיני כששמעו עשרת הדברות. ואיך השיגוה ואומר שישראל כלם בהתיצבם בתחתית ההר השיגו ענינים אלהיים אבל בהשגה חושיית אם בחוש הראות שהיו רואים הכבוד האלהי בראש ההר כאש בוערת ושלש מחיצות היו מקיפות בו והם חשך ענן וערפל שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. ואם בחוש השמע ששמעו קול עצום מאד נברא לשעתו בחלק האויר מגיע לאזניהם. ולפי שקודם הדברות בהיות משה בהר כבר שמעו ישראל שהיה משה מדבר והאלהים יעננו בקול לכן עתה בשמיעת הדברות הכירו וידעו שאותו הקול שהיה מדבר ועולה למשה בענין שליחותו ושהיה קורא אליו שיעלה אל ההר הוא עצמו היה המדבר אליהם הדברות ההמה ולהיות הקול ההוא מגיע לאזניהם מבלי אמצעות משה ולא אמצעי אחר שכלי נאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם. וכבר ביארתי במאמר להקת הנביאים מיני הנבואה ומדרגותיה ויש ממנה נבואה מוחשת מגעת לחלושי הכח וקצרי ההכנה. וממנה היתה מדרגת ישראל בפעם הזאת. ומכאן יתבאר לך שהמעמד ההוא מגלוי הכבוד הנברא על הר סיני והקול הנשמע שמה לא היה להוסיף למרע"ה דבר על שלמותו כי הוא ע"ה לא נשתלם בפעם ההיא בשמיעת הדברות יותר ממה שהיה קודם לזה. אבל היה המעמד ההוא כדי שידעו ויאמינו ישראל בשלמות שמשה היה שליח נאמן לאלהים במדרגת הנבואה ושהיה השם מדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו והם עומדים מרחוק מזדעזעים. ומזה האמינו במציאות הנבואה שהוא דבר שכלי ומראה רוחני לפי שעם החושים השיגו כל זה כל שכן שיסיג השכל הדבור הרוחני ומראה הנבואה. ובענין הראיה הזאת והשמיעה המוחשת כלם היו שווים במדרגה אחת כי הקול היה אחד נשמע אליהם. ומה שאמרו במדרש תנחומא ובאלה שמות רבה שבסיני קבל כל אחד כפי כחו והביאו דמיון מהמן שכל אחד היה טועה בו כפי כחו הילדים כטעם חלב וזה הוא לשד השמן הזקנים כצפיחית בדבש. והבחורים יעשו אותו עוגות. וכן אמרו שעל זה נאמר ירעם אל בקולו נפלאות וכן לעשות לרוח משקל כל זה היה אחרי הדברות כשנאמר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא וגומר וכמו שהוכחתי בשאלות. ולהיות השגת ישראל מוחשת והשגת שאר הנביאים מדומה ומושכלת אחז"ל שראו באותו מעמד מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן לפי שמראת יחזקאל במרכבה שראה כבוד ה' ושמע קול מדבר היה בנבואה רוחנית. והשגת ישר' בכבוד ובקול הנברא היתה מוחשת. וכבר יראה מדברי הרב המורה בפל"ז ח"א בשתוף פנים שהיה דעתו זה רוצה לומר שהקול ששמעו ישראל בסיני היה מוחש לא מדומה האמנם בפל"ג ח"ב שזכרתי למעלה התעצם מאד הרב לקיים שלא שמעו מהקול האלהי אלא קול אחד בלבד ושגם בשמיעת הקול ההוא לא היתה מדרגת משה רבינו כמדרגתם ודקדק זה מתרגום אונקלוס שתרגם בכל מקום וידבר ה' ומלל ה' וכן וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומליל ה'. אמנם מאמר ישראל ואל ידבר עמנו אלהים תרגם ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ועשה הרב מזה סוד גדול ועמוק. ומי יתן ידעתי למה זה ברח הרב מהיות הקול האלהי הנשמע באותו מעמד פעמים רבות במספר הדברות. ולמה השתדל כל כך להוכיח שלא היה אלא קול אחד כי הנה בהיות הקול נברא האפשריות שימצא בפעם אחת ימצא במאה פעמים. ואם היה קול נברא ומוחש מגיע לאזניהם למה לא תהיה בו מדרגת משה שווה למדרגתם כי הבנת הקול הוא זולת שמיעתו שההבנה תיוחס אל השכל והשמיעה אל החוש. ולמה לא יהיו בו שוים כלם כל שכן שכבר תרגם אונקלוס במשה גם כן קדם ה' ובישראל תרגם מליל ה' כמו שכתב הרמב"ן. ע"כ אמרתי שהיה דעת הרב המורה שהיתה השגת משה רבינו בזה הנבואיית והשגת ישראל חושיית ושמפני שהם לדעתו לא הבינו הדברות לא היו צריכים לקולות הרבה כי אם לקול א' למופת ולאות כי ידבר אלהים את האדם וחי אבל אנחנו קהל התורניים דרך המלך נלך שכלם שמעו בשוה הקול האלהי מוחש מגיע לאזניה' ושהיו קולות רבים כפי הדבורים עם היותם סמוכים זה לזה מבלי הפסק. ומה שאמר הכתוב קול גדול ולא יסף ענינו שלא פסק כתרגום אונקלום או שלא יסף עוד הקב"ה לדבר בקול ההוא ולהשמיעו בעולמו. ואמנם מה הוא אשר השיגו באותו מעמד כבר הודעתיך דעת הרב המורה שישראל שמעו משני הדברות הראשונים קול פשוט מבלי הבנה ומשאר הדברות לא הבינו דבר וגם קול לא שמעו. ודעת הרמב"ן הוא ששמעו קול השני הדברו' הראשונו' והבינוהו ומשאר הדברו' השמונ' שמעו הקול ולא הבינו ומשאר המצות לא שמעו קול לא עם הבנה ולא בלתה כי בתחלה היה כחם רב ושמעו הקול והבינוהו בשני הדברות הראשונים וכאשר נחלש כחם בשמיע' הקול ההוא פחד קראם ורעדה ומפני התבהלות' שמעו השמונה הדברות הנשארים ולא הבינו אותם וכאשר נחלשו עוד ולא יכלו לסבלו חדלו מהבינו משמוע הקול המבהיל ההוא. וכבר הראיתיך בשאלה הי"ד שדעות שני הרבנים האלה לא יתכנו ולכן טוב משניהם הוא דעת הראב"ע שקבל הדבר כפשוטו וכתב שכל עשרת הדברות שמעו והבינו כאחד ולכן אחרי כלם נאמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגומר ושאחרי כן אמרו קרב אתה ושמע והדעת נותן שכן היה הענין כי איך יתכן שבהיות השם יתברך מדבר אליהם והם שומעים כאלו העולם מתהפך יהיו הם מדברים למשה את דבריהם וכתב עוד שהנה לא אמר את כל הדברים האלה דבר ה' מפני קצת שנויים שהיו בדברות האחרונות. הנה התבאר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל בקול נברא מוחש בחתוך אותיות והבנה שלמה. אמנם שאר המצות שהן אחרי הדברות ופרשת המשפטים עד ואל משה אמר עלה אל ה' נאמרו למשה בהר כאשר נגש אל הערפל בדבור נבואה רוחני עד פרש' ויקרא ומאות' פרשה ואילך נעתק הדבור ודבקו' הנבואה שהיה למשה בהר אל בין הכרובי' כמ"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים עד סוף התורה ונשאר א"כ להשיב על שני ראיות שנסתייעו הרבנים הנזכרים מהן לחלק בין הדברות. האחת היא שבדברות הראשונות באו הדברים בלשון מדבר בעדו ושמונה דברות האחרונים באו בלשון שלישי המדבר הנסתר והוא המורה שלא היו כל עשרת הדברות ממין אחד ושהיה חלוק מהשנים הראשונים לשמונה האחרונים כפי כל אחד מהדעו'. והראיה השנית מאותו המאמר של ר' שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שעשה חלוק ביניהם ואני משיב על הא' שכן דרך הכתוב לדבר בפסוק אחד קצתו בלשון מדבר בעדו וקצתו בלשון נסתר. נאמר באברהם המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' בלשון מדבר בעדו ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם והוא בלשון נסתר וכן במשה כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וזה בלשון מדבר בעדו תעבדון את האלהים על ההר הזה הרי הוא בלשון נסתר וכן לישראל עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי בלשון מדבר בעדו ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם הרי דבור בלשון נסתר וכן בסוף סדר והיה כי תבוא בפרשת ויקרא משה אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' אלהיכם וגו' ולא נתן ה' לכם וגו' כלו בלשון נסתר ואולך אתכם במדבר מ' שנה למען תדעון כי אני ה' אלהיכם בלשון מדבר בעדו. ומי המונע שיהיה כן בדברות האלה כיון שפנים בפנים דבר ה' את הדברות האלה כלם מבלי אמצעות משה. ואמנם לטענה הב' מדבר רבי שמלאי אם היה אנכי ולא יהיה לך כולל הדבור כלו עד לאוהבי ולשמרי מצותי שבאו הדברים בלשון מדבר בעדו. הנה היו באותם שני הדברות הראשונות חמש מצות כאחת. הא' אנכי. הב' לא יהיה לך. הג' לא תעשה לך פסל. הד' לא תשתחוה להם. הה' ולא תעבדם. כי כן מנאום כל מוני המצות וגם הרב המורה בספר מנין המצות אשר לו ויתחייב מזה שיהיו שאר המצות אשר שם משה לפני בני ישראל תר"ח מצות לא תרי"א ואיך א"כ יאמר רבי שמלאי שמפי משה שמעו תרי"א. ומפני זה תצטרך לומר בהכרח שכאשר אמר רבי שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לא כיון אלא על שני הפסוקים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא יותר מזה. כי שני הפסוקים האלה לדעתו שמעו מפי הגבורה להיותם יסודות ופנות גדולות באמונות ממציאות האל ואחדותו והם שתי מצות בלבד. ואמנם שאר הפסוקים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם וגו' היה דעתו ששמעו אותם ישראל מפי משה כשאר הדברות עם היותם בלשון המדבר בעדו וזה כלו ממה שיוכיח שלא חשש רבי שמלאי להיות הדבור בלשון מדבר בעדו ובפירוש דבור אנכי אדבר עוד בזה וכן תמצא במדרש חזית (ד' ג') ר' יהושע בן לוי אומר שני דברות שמעו ישראל מפי הב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל הנשיקות ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ב"ה רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי טעמן דרבנן אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מאן עביד ליה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה. או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או ג' דברות רבי עזריה ורבי יהודה ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי תפש שטתיה אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תורה בגימטרי' עולה תרי"א דבר משה עמנו ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענום מפי משה אלא מפי הקב"ה הוי אומר ישקני מנשיקות פיהו הנה למדנו מזה שרבים מחכמי ישראל היו מזה הדעת עצמו ושדעת רבנן שהלכה כמותן אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעום מפי הקדוש ב"ה כפשוטן של כתובים ולא הוקשה אצלם היות קצת הדברות בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון משה השלישי המדבר בלשון נסתר והביאו ראיה לדעתם ממה שבא דבר אתה עמנו ונשמעה אחרי הדברות כלם והיא באמת ראיה יותר עצמית מראית ישקני מנשיקות פיהו האמנם מה היתה הכוונה במאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום אינה מה שהוציאו ממנו הרבנים האלה אבל פירושו הוא כפי מה שאומר. עשרת הדברות כלם שמעו ישראל בסיני בקול האלהי ההוא ואעפ"כ מרע"ה בכלל המצות שלמד אח"כ את העם לא נמנע מללמד אותם רוב המצות שבאו ושמעו בעשרת הדברו' כי הנה לא תעשה לך פסל אמר הוא ע"ה ואלהי מסכה לא תעשו לכם ואמר בדברות לא תשתחוה להם ולא תעבדם ובדברי משה לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ונאמר כי לא תשתחוה לאל אחר ונאמר בדברות לא תשא ובדברי משה לא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר. בא בדברות שמור את יום השבת ובדברי משה את שבתותי תשמורו וכן כבוד אב ואם איש אמו ואביו תיראו. וככה כל שאר המצות שבין אדם לחבירו. אמנם שני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהיה לך אלה בלבד מאותם ששמעו בסיני לא חזר משה לצוותם בכל המצו' כי עם היות שאמר פעמים רבות אני ה' אלהיכם להגיד שהיה נאמן לשלם גמולם כמו שפרש"י מדבריהם ז"ל. הנה לא נזכר באותו לשון עצמו שאמר כאן אנכי ה' אלהיך לפי שמלת אנכי מורה על עצמות המדבר כמ"ש אנכי מגן לך וליצחק אנכי אלהי אברהם אביך וליעקב אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ולמשה אלהי אביך אלהי אברהם וזה לך האות כי אנכי שלחתיך הלא אני ה' ואנכי אהי' עם פיך. כי הנה תמיד שם אנכי הנזכר בו יתברך מורה הוראה מיוחדת על מציאותו המחוייב ואין כן מלת אני. וכן אומר שעם היות שהזהיר פעמים רבות על ע"א לא תמצא בשום מקום שיזהיר מעבודת השכלים הנבדלים אלא במקום הזה. באמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שלזה נתכוון כמו שבארתי ולכן לא תמצא זה הלשון בשום אזהרה לפי ששני הדבורים הראשונים האלה כפי הדרך הזה היו מורים על היותו יתברך מחוייב המציאות וא' באלהותו ולכן שמעו אותם ישראל מפי הגבורה באותו פומבי גדול מתוך האש כפי הדעת הזה ועליהם אמר (דברים ד' ה') אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו שהנה באומרו כי ה' הוא האלהים רמז לדבור הראשון וכאמר אין עוד מלבדו רמז לדבור לא יהיה לך ולמעלת שני הדברות האלה גזרה חכמתו יתברך שלא ישמעו אותם אחר כך מפי משה באותם הדברות ובאותו הלשון עצמו ומפני זה אמר רבי שמלאי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום ר"ל שני הפסוקים האלה בלבד כי השאר כלם נכללו בתרי"א מצות ששמעו מפי משה לפי שעם היות שאלו ואלו נתנו בסיני לא נמנע משה מלומרם עוד אליהם בכלל מצותיו זולת השנים הראשונים ההם למעלתם. הנה התבאר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל בסיני מקול הנברא המוחש והבינו אותם בשלמות והותרה בזה השאלה הי"ד: אנכי ה' אלהיך וגומר עד וכל העם רואים את הקולות וראוי לשאול בדברות האלה שאלות: השאלה הא' במספר הדברות אמרה תורה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וגומר והנה לא ימלט אם שנאמר שהם עשרה כפי מנין המצות שיש בהם או כפי המאמרים הגוזרים הנמצאים בם או כפי מספר הדרושים שבהם ושקר שנאמר שהם עשרה כפי המצות כי הנה כפי דעת מוני המצות יש בדברות האלה י"ג מצות והוא מבואר בפסוקים. ושקר גם כן שהמאמרים הגוזרים אשר בהם עשרה כי הם באמת י"ח או יותר כמו שתראה מהם לא עשרה בלבד. ולא נוכל ג"כ לומר שיש בהם עשרה דרושים לפי שאנכי ולא יהיה לך עד אלף דור הוא דרוש אחד ומאמר מקושר יכלול שהוא ית' אלהינו שהוציאנו ממצרים ולכן לא יהיה לנו ולא נעבוד אלוה זולתו ואם היה כל זה דרוש אחד יהיו אם כן כל דרושי הדברות תשעה לא עשרה אם לא שנשים החמדה שני דבורים לא תחמוד אשת רעך אחד ולא תחמוד בית רעך אחד כמו שפירשו קצת מהמפרשים והוא דרך זר מאד אין ראוי לקבלו ואיך היו אם כן הדברות עשרה: השאלה הב' באיכיותיהם רוצה לומר שיהיו הדבורים האלה כלם ממין אחד. אם כלם מצות עשה מחייבות או כלם מצות לא תעשה שוללות ולמה באו בערבוביא. הא' מחייב אנכי ה' אלהיך הב' שולל לא יהיה לך וגומר. ואחריו שולל אחר לא תשא. ואחריו שני מחייבים זכור וכבד. ואחריהם חמשה שוללים לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. כי בהיות שכלם נתנו מרועה אחד היה ראוי שיהיו כלם באופן אחד. ואין ספק שכל אחד מהדבורים נמצ' מעשה ולא תעשה. כי אם אמר בשלילה לא יהיה לך הנה נשאר היחוד בחיוב ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' אם בא בשלילה דבור לא תשא הנה נשאר בחיוב ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה. ואם בא השבת בלשון מחייב כבר מצינו השלילה לא תעשה כל מלאכה ואם בא כבוד ההורים בלשון מחייב הנה נשאר ומקלל אביו ואמו מות יומת שכחו כח השלילה ואם חמשת הדבורים אחרונים שבין אדם לחבירו באו בלשון שולל כבר אמרה תורה מאמר מחייב כולל אותם ואהבת לרעך כמוך ויקשה א"כ למה לא היו כלם ממין אחד מחייבים או שוללים ולמה הה' שהם בין אדם למקום מהם בחיוב ומהם בשלילה והה' שבין אדם לחבירו כלם בלשון שולל ולא אחד מהם מחייב: השאלה הג' בעונשים למה לא היו הדבורים כלם שוים בענין להעונש והיה העובר על המצות לא יהיה לך ולא תשתחוה להם עונשם בכרת והעובר בלא תעשה לך פסל חייב מלקות שתים. והנשבע לשוא לוקה שתים. והמחלל השבת הוא בסקילה וכן המקלל אביו ואמו. והרוצח מיתתו בסייף. והנואף אשת איש מיתתו בחנק. וכן הגונב נפשות. והעונה ברעהו עד שקר אין לו עונש ידוע אלא ועשית לו כאשר זמם לעשות והעובר בלא תחמוד אין לו עונש כלל לפי שאין בו מעשה ויש א"כ בעשרת הדברות מצוה אחת בכרת ושתים בסקילה ואחת בסייף ושתים בחנק ושתים במלקות. ואחת שאין בה עונש ידוע ואחת שאין בה עונש כלל והוא חלוף גדול: השאלה הד' בסדרם והוא כי הנה כמו שאחז"ל חמשה הדבורים הראשונים שהם בין אדם למקום היו בלוח אחד. אנכי ולא יהיה לך לא תשא זכור וכבד. והחמשה הנשארים שהם בין אדם לחבירו היה בלוח השני לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד. ולפי זה היה ראוי שהחמשה דברות הראשונים יהיה כלם באמונות השרשיות יסודי התורה וכמו שבדבור הראשון בא העקר הראשון ממציאות האל כדברי גדולי המחברים והמפרשים ובדבור השני בא היחוד הב' מאחדותו. כן היה ראוי שבשאר הדבורים ההם יזכור שאר העיקרים שהם יסודות התורה או יהיו בדברים מיוחסים כאלהותו יתב' כמו לאהבה את ה' ואהבת את ה' אלהיך ולהתפלל אליו כאמרו ועבדתם את ה' אלהיכם ולדבקה בו כמ"ש ובו תדבקון. ולהלוך בדרכיו כמ"ש והלכת בדרכיו. ולקדש שמו כמו שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל. וליראה ממנו כמו שכתוב את ה' אלהיך תירא וליראה מן המקדש כמו שכתב ומקדשי תיראו. ולמה לא הזהיר על ברית המילה שהוא האות אשר שם בבשרנו ואין ספק שהמצות האלו כלם ודומיהם הם יותר הכרחיות בהישרת העם בלמוד אלהי מדבור לא תשא. ולמה לא הזהיר עליהן: השאלה הה' בחמשה דבורים שהיו בלוח השני מהדברים שבין אדם לחבירו. מה ראה יתברך להזהיר על חמשה אלה בלבד ולא במצות אחרות שהיו יותר ראויות והכרחיות בתקון המדיני מאלה. אם האהבה לרעים ואהבת לרעך כמוך והיא מצוה כוללת. ואם שלא לגזול ולא לעשוק ושלא יונה איש את אחיו ומצות ועשית הישר והטוב שהיא גם כן כוללת מצוות הרבה ולא תלך רכיל בעמך ולא תשנא את אחיך בלבבך ולא תקום ולא תטור את בני עמך וכן מצות רבות אחרות שבאו בתורה ולא נזכרו בדברות והם יותר הכרחיות מלא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד. ואם לאו לא תנאף באשת איש מדבר כדבריהם ז"ל יקשה למה לא הזהיר גם כן על שאר המצות ולמה הזהיר על החמדה שהיא דבר שבלב ואין בו מעשה ולא הזהיר על הגזל וגם לא על הגנבה אם היא שלא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר כדבריהם ז"ל: השאלה הו' באזהרתם וזה כי הנה בדרוש הראשון שהוא מענין האלהות נתן טעם וסבה במצות באמרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ולכן לא יהיה לך. ונתן עונש לעובר עליה שנאמר פוקד עון אבות על בנים וגו'. ונתן שכר לשומר אותה באומרו ועושה חסד לאלפים והיה ראוי שיעשה כן בשאר הדבורים ואתה תמצא בדבור לא תשא שלא נתן טעם ולא שכר אבל בלבד זכר העונש שנ' כי לא ינקה ה' ובדבור השבת לא נתן שכר ולא עונש אבל נתן הטע' לבד שנ' כי ששת ימים וגו' ובדבור כבד לא נתן טעם ולא עונש אבל נתן שכר בלבד באמרו למען יאריכון ימיך. ובשאר הדבורים כלם לא נתן טעם ולא שכר ולא עונש. אבל אמר בקוצר מופלא לא תרצח ולא תנאף לא תגנוב וגו': השאלה הז' בדבור אנכי בפרט כי אם היה שהזהירנו וצונו שנאמין במציאות הסבה ראשונה ית' כמו שהסכימו עליו הרב המורה והרמב"ן וזולתם כמו שיתבאר למה אם כן לא באה המצוה בלשון הנאות אליה והיה ראוי שיאמר האמן כי יש אלהים שופטים בארץ או שאני אני הוא ה' אלהיך או יאמר שמע ישראל אנכי ה' אלהיך כמ"ש באחדות והנה בשבת אמר זכור ובכבוד אב ואם אמר כבד שהם לשונות יורו על המצוה. אבל אנכי ה' אלהיך הוא דמות ספור מה שקרה ואינו מורה על המצוה. ויקשה גם כן למה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ אלא אשר הוצאתיך. וכבר העיר עוד הר' חסדאי טענה להכריח שאין דבור אנכי מצוה להאמין שיש אלוה מצוי לפי שהמצוה תצטרף אל המצוה אותה ואם המאמר הזה מצוה היה מתחייב שיהיה שם מי שצוה אותה ותהיה אם כן מציאות האל קודמת בידיעה לאמונת מציאות האל והו' בתכלית הביטול והוכיח הרב הזה שכבר יראה מהוראת שם מצוה וגדרה שלא תפול אלא בדברים שיש לרצון ולבחירה מבוא בהם ולכן אם היו האמונות והדעות אין לרצון ולבחירה מבוא בהם יתחייב שלא תפול בהם שם מצוה. ואמנם שאין לרצון ולבחירה מבוא בהן הוכיחו במ"ב פ"ה מספרו בד' טענות עצמיות והוא ממה שיוכיח שאין הכוונה בדבור הזה להאמין במציאות האל ובפירוש הפסוקים ארחיב עוד הדבר הזה: השאלה הח' למה בדבור הראשון זכר הכתוב שם יהו"ה ושם אלהיך ותואר אשר הוצאתיך ובדבור לא יהיה לך זכר השם המיוחד והאלהות באמרו כי אנכי ה' אלהיך ולא אמר אשר הוצאתיך ובדבור לא תשא זכר בלבד השם המיוחד ולא אמר אלהיך ולא אשר הוצאתיך כמו שאמר כי לא ינקה ה'. וכן בדבור זכור פעם יאמר שבת לה' אלהיך שני השמות ופעם שם ה' בלבד כי ששת ימים עשה ה' ולא אמר אלהיך ולא אשר הוצאתיך וכן בדבור כבד לא זכר כי אם שם ה' בלבד. האמנם בכל חמשת הדבורים האלה שבין אדם למקום תמצא השם המיוחד בכל אחד מהם. אבל בחמשת הדבורים האחרים שבין אדם לחבירו לא נזכר בשום אחד מהם לא שם ה' ולא שם אלהים ולא אשר הוצאתיך עם היות שכלם נתנו מרועה אחד: השאלה הט' באמרו פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים כי איך יהיה מהיושר האלהי שהבן ימות בעון האב. ואם היה אוחז מעשה אבותיו בידיו הנה הוא בעונו ימות לא בעון אבותיו. וכן אמר הנביא בן לא ימות בעון האב ועכ"פ נאמר שבענין ע"א כשהבן אוחז למעשה אבותיו יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח למה יחס הכתוב זה לענין הע"א בפרט כי גם בכל שאר העונות כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם יפקוד ה' על הבן עון אביו וכן נאמר למשה נושא עון ופשע וחטאה וגו' ואמר פוקד עון אבות והו' המוכיח שעל כל העונות ידבר ולמה אם כן לא זכרו יתב' בכל הדבורים אלא בדבור הע"א בלבד. ובכלל זה הספק למה אמר כאן על בנים על שלשים ועל רבעים ובמעשה העגל נאמר על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים: השאלה הי' בדבור לא תשא והיא כי אם היה אסור השבועה לשוא ולשקר בעצם וראשונה לעד שקר היה ראוי שיזהיר על עדות השקר ועל השבועה לשוא כאחד כיון ששניהם משתתפים בחטא וכמ"ש בפרשת משפטים לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ולא עשה כאן הכתוב ככה כי בדבורים הה' הראשונים שהיו בלוח אחד הזהיר על השבועה ובה' דבורים אחרונים שהיו בלוח האחרת הזהיר על העד שקר. ויש לשאול גם כן מה ענין אומרו כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא והיה ראוי שיאמר כי יכרית ה' או כי יאבד ה' וכדומה מלשונות העונש לא שיאמר כי לא ינקה כאלו היה ראוי שינקה אותו והודיע שלא ינקה: השאלה הי"א בדבור זכור והיא למה לא הזהיר על מועדי ה' חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות וכ"ש ביום תרועה ויום הכפורים שהם ימים קדושים לה' והזהיר בלבד על השבת. והנה בפרשת אלה מועדי ה' נזכר ראשונה השבת אבל מיד נזכרו יחדיו אחריו כל שאר המועדים וכן בסוף פרשת משפטים ובסוף סדר כי תשא זכר השבת ומועדי ה' סמוכים אחריו: השאלה הי"ב למה זה בחמשת דברות האחרונות שבין אדם לחבירו אמר לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא אמר באחד מהם לשון רעך. אמנם בלא תענה ובלא תחמוד אמר מלת רעך לא תענה ברעך לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך. והנה כל העונות ההם הם רעות ומעשים מגונים מפאת עצמם ולא מפאת הרע המקבל אותם כל שכן שבכלם עם הרע ידבר ויקשה גם כן למה עשה בחמדה שני לאוים בית רעך ואשת רעך ולא כלל שניהם בלאו אחד: השאלה הי"ג בעשרת הדברות בכלל וענינם כי הנה ההזמנות שהזמין הקב"ה לאותו מעמד הגדול והנורא והדברים ההם המבהילים בהרעשת שמים וארץ היה ראוי שיהיו כדי לבאר אל עמו ואל חסידיו דרושים עמוקים אלהיים אשר לאו שכלי בני אדם במחקרם ועיונם להשיגם על אמתתם כאלו תאמר איך יושפעו הדברים הרבים והמתחלפים מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. ואיך נשפע מהנבדל הראשון הגלגל בהיותו גשם. ואם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועות הגלגלים וסבותיהם ומספרם ויתר החקירות שנואלו יועצי חכמי היונים ושאר הפלוסופים בהשגתם. ואין כן עשרת הדברות שהראשון מהם שהוא יתברך נמצא והב' שהוא אחד ובלתי גשם מי לא ידע בכל אלה מפי המופת העיוני הברור וכן שיכבד אדם את אביו ואת אמו ולא ינאף ושלא ירצח ולא יגנוב ולא ירע את חבירו הם כלם דברים שהגס מבני אדם ידעם בשלמותם. כי הנה לא תמצא בדברות שום דבר מחודש ושהשכל האנושי לא יספיק לדעתו ויצטרך לנבואה להודיעו אלא מצות השבת וטעמה מחדוש העולם ובריאתו הראשונה. והיה ראוי שיהיו כל שאר הדברות באותו ערך ומדרגה אצל השכל לא דברי' ממעשי' נהוגי' שהקל שבקלי' מבני אדם יפול בהם בהבטה ראשונה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' עד לאוהבי ולשומרי מצותי ראיתי חכמינו הקדושים חדשים גם ישנים בלתי מסכימים בפירוש עשרת הדברות האלה. כי הנה במכילתא דרשו דבור אנכי כמו שכתב רש"י אני הוא שנגליתי על הים כגבור עושה מלחמה ואני הוא הנגלה בסיני כזקן מלא רחמים ודרשו לא יהיה לך על עבודת הפסילים שהיו כבר עשוים. ודרשו לא תשא אם שם ה' אלהיך לשוא בנשבע על מה שהוא ידוע בעצמו הנקרא אצלם שבועת שוא ודרשו זכור את יום השבת על שביתת היום השביעי לבד. ודבור כבד דרשו כפשוטו על כבוד ההורים ודרשו לא תרצח על השופך דם נקי ולא תנאף בניאוף אשת איש בלבד. ודרשו לא תגנוב בגונב נפשות כי הוא דבר הלמד מענינו. וכמו שלא תרצח לא תנאף הם במיתת ב"ד כך לא תגנוב הוא בדבר שחייבים עליו מיתת ב"ד. וכן פירש רש"י בפירושיו. וגם הרב הגדול המימוני זה דרכו בפירוש המצות האלה בחבורו הגדול אמנם הראב"ע פירש לא יהיה לך על מצות האמונות הפרטיות. ופירש לא תשא זכור כבד לא תרצח כדברי מכילתא אבל פירש לא תנאף כולל לכל מיני זנות ונאוף. ופירש לא תגנוב על גנבת הלב גם ממון ולא כלל בו גנבת נפשות. ופירש לא תחמוד על הגזל ועושק ומרמה להיותם מפני חמדת הלב ואמנם הרמב"ן פירש אנכי ולא יהיה לך במצות אמוניות פרטיות כמו שאבאר אחר זה ושאר הדבורים על דרך מכילתא ורש"י ובדבור לא תחמוד נטה לדעת הראב"ע. והרלב"ג פירש אנכי ולא יהיה לך במצות אמוניות פרטיות גם כן ופירש לא תשא על שבועת שוא ועל שבועת שקר. ופירש לא תנאף כולל לכל העריות. ופירש לא תגנוב בגונב נפשות כדברי רש"י ולא תחמוד בגזל ועושק כהראב"ע. הנך רואה חלופי דעותיהם בזה ומעתה בני שמע בקולי הביטה וראה שבעשרת הדברות האלה שישראל שמעו בסיני נמצאו שלש מעלות על כל שאר דברי התורה האלהית ומצותיה. המעלה האחת מצד המדבר והיא שהדבורים העשרה האלה לא שמעו אותם מפי נביא כשאר מצות התורה שמשה קבלם מפי הגבורה וישראל שמעו אותם מפיו. כי הנה הדברות העשרה האלה האלהית דבר ויקרא ארץ לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אמרם ואם אלהי השמים ואלהי הארץ עמדו רגליו ביום ההוא על הר סיני לדבר לעמו הדברים האלה דעו נא וראו כי נכבדות ידובר בם. והמעלה השנית היא שהתורה והמצוה ודברי הנביאים כלם נתנו מרועה אחד אבל לא לקבוץ אנשים רבים אלא לאיש אחד איש אחד אשר מלאו לבו להיותו שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה ועם היות שמשה נגש אל האלהים מכל ילוד אשה הנה אחד באחד יגשו קול לו קול אליו והאנשים אשר היו עמו לא ראו את המראה לא כאלה חלק יעקב בעשרת הדברות כי כל העם מקצה קטון וגדול שם הוא כלם יחד המה ראו מעשה ה' ויראו את אלהי ישראל מדבר מתוך האש. והיתה אם כן המעלה הראשונה מצד הנותן יתברך והב' מצד המקבל העם הרב ההוא. המעלה השלישית הוא שעשרת הדברות האלה בלבד מכל דברי התורה ומצותיה כתובים ע"י הקדוש ברוך הוא על שני לוחות אבנים כל כלי ברזל לא נשמע בהבנותם כי נגעה בם יד ה' ולכן החי יתן את לבו למה זה בחר ית' לכותבם בחרושת אבן למלאת והמכתב מכתב אלהים ולא צוה למשה מחוקק ספון שיכתבם על ספר ככל שאר דברי התורה אין זה אלא למעלת הדברים וליוקרם שהוא הגידם וכתבם כדי שלעד בצור יחצבון. על כן אמרתי שעשרת הדברות האלה הם מאמרים כוללים כל תרי"ג מצות שנתן הקדוש ברוך הוא לעמו ומפני זה רצה לאמרם בעצמו ולכל ישראל יחד ולכתבם על שני לוחות אבנים והיו אם כן עשרת הדברו' האלה כאן במדרגת ההתחלות ושרשי יסודי התורה. וכתבו המקובלים שלכן באו בהם תר"כ תיבות לפי שהם תרי"ג במספר המצות הנכללות בהם. והשבעה הנותרות הם כנגד השבעה קולות שזכר במזמור הבו לה' בני אלים כי בז' קולות נתנה התורה. והמה הנזכרים בפרשה וכמו שכתב הרמב"ן וכבר הציץ על זה הרלב"ג באומרו שהדברו' האלה הם כוללי' המצו' כלם. אבל כאשר ירד לפירוש' בפרט ביאר קצתם כוללים וקצתם פרטיים כמו שזכרתי. וגם אני שמעתי שהגאון רב סעדיה הסכים בזה אבל הראב"ע הלעיג ממנו כדרכו שישתה לעג כמים. אמנם לדעתי הוא דעת ישר ובריא אולם. ועל כן באו באלה הדברות מלות משותפות הרבה כדי שיכללו מובנים רבים ומצות מתחלפות ואין לתמוה איך יכלול מאמר אחד צווים ואזהרות רבות. כי הנה מצינו בדברים הטבעיים איכיות ראשונים שניים ושלישי' וסגולות ודברים נעלמים נמשכים אחרי צורותיהם לא ישיג האדם סבותיהם ואם בדברים שיפעל הטבע בחכמת בוראו הטביע בהם תועליות הרבה מתחלפים לא יכילם השכל האנושי כ"ש וכל שכן שיהיה בדברים המסודרים והנאמרים מהאלוה יתב' מעצמו וכבודו שאין ראוי שירוחק מהיותם כוללים פירושים והבנות מצות ואזהרות מתחלפות כי כמו שבתחלת הבריאה בדבר ה' שמים נעשו ובדבור אחד פשוט נבראו גלגלים הרבה וכוכבים רבים ומתחלפים ככה במתן תורה בכל דבור ודבור מעשרת הדברות יוכללו תעלומת חכמה ומצות הרבה ואני אעיר על דבר מזה בפירוש הדברות עם היות שלא אתעסק כאן להכניס כל תרי"ג המצות בהם מפני האריכות: ואחרי הקדמתי זאת אומר ראשונה בדברו' שלא היה מספר' עשרה בערך המצו' שבהם ולא כפי הדרושים אלא כפי הדבורים ששמעו וההפסקות שהיו בין דבור לדבור. כי הם שמעו ראשונה דבור אנכי עד מבית עבדים ונפסק. ואח"כ שמעו דבור שני לא יהיה לך עד ולשומרי מצותי ונפסק. אח"כ שמעו דבור שלישי לא תשא עד את שמו לשוא ונפסק. אחר כך שמעו דבור רביעי זכור את יום השבת עד ויקדשהו ונפסק. אחר כך שמעו דבור חמישי כבד את אביך עד סופו ונפסק. אחר כך דבור ששי לא תרצח ונפסק. ולכן נמנה בדבור אחד עם היותו קצר המלות מפני ההפסק. וכן דבור שביעי לא תנאף ודבור שמיני לא תגנוב. ודבור תשיעי לא תענה כל אחד דבור בפני עצמו בערך ההפסקות. ודבור עשירי לא תחמוד ולפי שבא מדובק וסמוך עם לא תחמוד השני עד וכל אשר לרעך. לכן נמנה כלו בדבור עשירי. ואין להרחיק ענין ההפסקות מפני מה שכתוב קול גדול ולא יסף ותרגם אונקלוס לא פסק כי אין כוונתו שלא היה הפסק בין פסוק לפסוק ובין תיבה לתיבה שא"כ לא יכלו להבין דבר אלא שלא היה שם הפסק בדבור אחר כ"ש שהפסוק ההוא יש לו פירוש אחר כמו שהודעתיך למעלה ובמכילתא אמרו את הדברים האלה דבר ה' (רש"י שמות כ' ב') מלמד שאמר עשרת הדברות בדבור א' מה שא"א לבשר ודם לומר כן והקשו אם כן מה ת"ל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלא מלמד שאמרם בדבור אחד וחזר ופרט כל אחד ואחד דבור בפני עצמו עד כאן. הנך רואה שעם היות שאמרו שכל הדברות נאמרו כאחד מפני התקשרותם ואחדותם בענין השלמות הזה לא כחשו שנאמרו גם כן בהפסקות והבדלי המאמרים והוא האמת. והותרה בזה השאלה האחת: ואמנם למה לא באו כל הדברות בלשון מחייב או כלם בלשון שולל הנה הוא לפי שבאו כפי מה שחייב חומר הדברים כי בתחלה אמראנכי ה' אלהיך כדי להודיעם מי היה המדבר אותם וזהו לא יהיה אלא בשמות חייוביים ה' ואלהים ואשר הוצאתיך. ואמנם הדבור השני שהיה להזהירם מהע"א היה ראוי שיהיה מלשון שולל להרחיקם מהטעות ההוא. והנה לא זכר כאן מצות היחוד לפי שהיו המצות האלה שזכר מעשיות ולא תפול המצוה באמונות גם שמציאות האל ואחדותו יושגו במופת ועיון שכלי ולא היה צריך יתברך לאמרם בעצמו ולכן הזהיר על הע"א שהיה רוב העולם נמשך אחריה גם שבסוף הדבור אמר לאוהבי ולשומרי מצותי שהוא מאמר כולל למצות המחייבות אשר בעניני האלהות ואמנם דבור לא תשא בא בלשון שולל ולא מחייב לפי שהאזהרה היא שלא ישבע לשקר ולא ישאהו על פיו לשוא כמו שיתבאר ועם היות שיוכל להשבע במשפט ובצדקה הנה המונע עצמו מהשבועה אינו חוטא ולכן הזהיר על החמור והכרחי והנזהר לא על הרשו' ואמנם בשבת בא מצות עשה בלשון מחייב זכור את יום השבת לקדשו ונזכר בו גם כן מצות לא תעשה בלשון שולל לא תעשה כל מלאכה לפי שיש חיוב בשבת לקדשו ושלילה מלחללו. ואמנם כבוד אב ואם בא בלשון מחייב ולפי שחייב אדם לא בלבד שלא יקלל את אביו ואת אמו אבל גם שיכבדם ויעבדם ויועילם ולא הוצרך להזהיר שלא יקללם לפי שאם יכבדם כ"ש שלא יקללם. וגם שבאמרו למען יאריכון ימיך מורה שאם לא יעשה כן יכרתו ימיו. ואמנם כל חמשת הדבורים האחרוני' באו בלשון שולל לפי שהם דברים יגזור השכל עליהם ורובם נצטוו לבני נח ועל האדם במה שהוא אדם חיוב לעשותם. ואמנם החיוב הוא שהוא הצדקה ואהבת הריעים כמותו. הנה הוא שלמות יותר גדול לאדם והספיק הקדוש ברוך הוא באזהרתו שלא יעשה הבלתי ראוי כ"ש שגם המצות ההמה יוכללו כאן כמו שיתבאר. ואולי שלזה באו חמשת הדברות הראשונות בלוח אחד להיותם מצות שצוה הקדוש ברוך הוא לישראל לא עשה כן לכל גוי והחמשה אחרונות בלוח שנית מפני שנצטוו כבר בהם או ברובם אדם ובני נח והותרה בזה השאלה הב': ואמנם בעונשיהם אין ראוי שנבקש שווי והדומו' בעונשי העוברי' על עשרת הדברות לפי שלא נזכר בהם עונש כלל לעובר עליהם ולא נאמרו מפאת העונש המיועד בהם כמו שכתב הרמב"ן אלא להיותם מאמרים כוללים מצות הרבה כמו שזכרתי הלא תראה שלא אמר בעובד ע"א שיהיה בכרת ולא בנשבע לשקר שילקה ולא במחלל את השבת שיסקל וכן בשאר לפי שלא נאמרו הדבורים ההם אלא מפני היותם הכרחיים בקנין השלמות לא להפחידם בעונשים ומה שנאמר פוקד עון אבות הוא להגיד חומרת החטא ההוא שעד דור רביעי יבקשהו השם מהחוטא וכן בלא תשא אמר כי לא ינקה ה' לא להפחיד בעונש כי אם לדבר אחר כמו שיתבאר. ולכן אם היו עונשי העוברים על הדברות האלה בלתי שוים אינו מהבטל כ"ש שכבר ימצאו בעונשיהן כל מיני עונשי התורה מלקות כרת סקילה שרפה הרג וחנק ועונש בלתי ידוע ואזהרה בלי עונש שהיא החמדה והיה זה לתת לנו שורש אמתי שהזהיר התנא עליו באמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. למדנו זה מאשר יתברך בעצמו צוה על המצוה שעובר עליה חייב מלקות כמו שצוה על המצוה שהעובר עליה חייב מיתה. והותרה בזה השאלה הג'. וכבר זכרתי שלא באו בדבורים האלה מצות אמוניות כי לא יפול על האמונה שם המצוה וגדרה אלא מצות מעשיות ומפני זה לא צוה ית' שיאמינו עיקר תורתו ויסודותיה עם היות שכל הי"ג עיקרי' שזכר הרב המורה בפירוש לפרק חלק כלם תלמדם מהדבורים האלה אם היסוד הראשון שהוא מציאות האל מפאת החומר והמצוה וזה כח הדבור הראשון אנכי ה' אלהיך. ואם היסוד השני מאחדותו מדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואם הג' שאינו גוף למדנו מאמרו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואם הד' שהוא קדמון וכל מה שזולתו מחודש בא באמרו כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. ואם הה' שראוי לעובדו בא באמרו לאוהבי ולשומרי מצותי. ואם הו' מנבואה בכלל. והז' מנבואת מרע"ה למדנו מענין המעמד. וכמ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ונאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ואם הח' מנצחיות התורה בא באמרו ועושה חסד לאלפים וגו'. ואם הט' שהוא תורה מן השמים הם היו העדים בדבר כי שמעו קול אלהים חיים מדבר ונאמר אתה ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ואם הי' שהוא ידיעת השי"ת וכן הי"א מהשגחתו בשכר ובעונש באו באומרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות וגו' ועושה חסד לאלפים. ואם הי"ב שהוא מביאת המשיח והי"ג מתחיית המתים בכללו גם כן באמרו ועושה חסד לאלפים כי הם החסדים אשר יעשה הקדוש ברוך הוא לקץ הימים אחרי אלפים מהדורות. הנה אם כן כל העיקרים שזכר הרב הגדול כולם יוכללו בעשרת הדברות. ומעניני נתינתם במעמד האלהי ההוא. ואמנם מצות האהבה לש"י ולהתפלל אליו ולקדש שמו ולהצדיק דינו והיראה מלפניו ויראת מקדשו ושאר המצות המיוחסות לעניני האלהות וכן מצות הפסח והמצה ואסור החמץ והישיבה בסכה ותפלין ומזוזה ושאר מצות התורה שהם כלם זכר ליציאת מצרים וכן דין הבכור והמעשר תרומה וחלה שהם כמו הבכור אין ספק שכלם יוכללו בדבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכן באמרו לאוהבי ולשומרי מצותי ולזה אמר בכנוי מצותי לרמוז על המצות האלהיות המתיחסות אליו יתברך ולפי שהיו רבות לא פירש אותם ונאמרו בדרך כלל בכללות הדברות האלה וכן דבור לא יהיה לך כולל המולך והאוב והידעוני ובכלל כל מעשי כשוף כי הם כולם מיני ע"א. ושלא להתנבאות בשם אלהים אחרים ושלא להסית ולהדיח ושלא להקים פסל ואשרה ובו נכללים כל דיני ע"א וכליה ותשמישיה ולאבד שמה וכל הנטפל אליה ומלזבוח אליה ומעשות כמעשי עובדיה. ואסור כתיבת קעקע וקרחה ושריטה ולבישת שעטנז וכלאים כי הם כולם מדרכי הע"א כמו שביאר הרב המורה. וככה בדבור לא תשא יוכללו כל דיני השבועות ונדרים וחרמות ודיני הקדשות ודיני נזיר ושלא לברך את ה'. וכן בדבור זכור יוכללו כל מועדי ה' וקרבנותיהם תמידין ומוספין כהלכתן וגם קרבן ראשי חדשים וקידש החדש המגביל עניני המועדים וסימניהם. ובדבור כבד תוכלל ההכאה והקללה והיראה מפניהם והאמונ' בקבלת הראשונים בפירוש התורה ומצותיה ובלא תרצח יוכללו כל המשפטים התלויים בדיני נפשות והכאות הגוף וזולתם ולא תנאף כולל כל משפטי העריות והביאות האסורות בהמה או זכור ושפחה חרופה ודומיהם שכולם בכלל ניאוף. ולא תגנוב כולל כל המשפטים התלויים בממון ומשפטי השומרים והשותפים והאריסים ועולת המדות והמשקולות והשכנים וחלוקת הקרקעות ודיני הונאה וגזל וריבית ושכר שכיר ודומיהם שכולם הם להוציא ממון חבירו בדרך בלתי ראוי ולא תענה כולל משפטי עדים שקרים וזוממים ומוצי' דבה ודיני העדים ואיכותם. ולא תחמוד כולל כל מדות טובות ובו נכלל ואהבת לרעך כמוך ובכלל אסור שנאת חנם ועזר הטעינה והשבת האבדה ושלא יחבול רחים ורכב ושלא לענות אלמנה ויתום ושלוח הקן ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ולא תחרוש בשור ובחמור יחדיו כלם נכללו בלא תחמוד שהיא אזהרה כוללת על המדות הרעות וגם יוכללו שם מיני מאכלות אסורות כי הם סבה במדות הרעות ההן וכן מצות אחרות שנאמר בדרך כלל בכללי הדברות האלה והותרה בזה השאלה הד': ואמנם בחמשת הדבורים האחרונים שהיו בלוח השני אומר שנזכרו המה בלבד ולא זולתם. מפני שידיעת הדברים כשהיא על דרך הכללות מאד מבלי יחוד ופרטיות מה. אין השכל האנושי מסתפק בה. והנה מאמר ואהבת לרעך כמוך הוא סוג כולל מינים ופרטים הרבה. וראה ית' שהיה יותר טוב לזכור מיניו כי בזה תשלם הידיע' יותר. כי לא תשלם ידיעת מהות האדם באמרנו שהוא עצם או גשם שהוא סוגו הכולל. אלא באמרנו שהוא חי מדבר. והנה אם תהיה האהבה לרעים בשמירת החיות נכלל בלא תרצח. ואם תהיה בשמירת כבודו ואשתו נכלל בלא תנאף. ואם תהיה האהבה בשמירת ממונו שלא יונה ולא יגזול אותו נכללו בלא תגנוב להיותם דבורים כוללים. וכן מאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. וכן ג"כ ענין השנאה אם בגופו או באשתו או בממונו וכל דבר הנוגע בו. ומאמר ועשית הישר והטוב הוא גם כן מאמר כולל המינים הנזכרים ולכך הקדוש ברוך הוא לא רצה להזהירם על הסוג הכולל מינים רבים כי לא תשלם בזה האזהרה הצריכ' לשלמות אלא המינים האחרונים. והנה זכר חמשת האזהרו' האלה לפי שהאדם יחטא או יקנה שלמותו אם במעשה ואם בדבור ואם במחשבה וכמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו. ולהיות המעשה הוא החלק היותר עיקרי זכרו ראשונה. אם בגוף כמו שזכרתי לא תרצח. ואם בכבוד אשתו לא תנאף. ואם בענין ממונו לא תגנוב ושלשתם הם במעשה. אח"כ הזהיר שלא יחטא לחברו בדברי שפתיו ועל זה אמר לא תענה וגומר. ואח"כ הזהיר שלא יחטא לו אפי' בהרהור הלב ומחשבתו לחמוד דבר מכל אשר לו. הרי לך מבואר שבאו הדברות כלם בסדר ראוי והגון ובזה הותרה השאלה הה'. ואמנם בתשובת השאלה הו'. אומר שמאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. אינו טעם למצות לא יהיה לך. אבל הוא הקדמה לכל הדברות. להודיע מי הוא זה ואיזה הוא הדובר אליהם שמה. ואין כאן לפי זה טעם למצות לא יהיה לך. וגם אומר שלא זכרה התורה בדבור ההוא לא עונש ולא שכר אבל הגיד שהוא יתברך מקנא מאד בעובדי ע"א ותהיה כל כך קנאתו שיפקוד עונו על שלשים ועל רבעים. ואמר שלא יחשב בזה עול ועוות הדין כיון שגם בשכר המצו' הוא עושה חסד לאלפים. ואם כן אין כאן זכרון העונש המיוחד לעובדי ע"א כי לא נאמר בו מות יומת ולא יכרית ה' לאיש אשר יעשנה וכן בשכר לא אמר למען יאריכון ימיך שהוא הלשון המורה על השכר. אבל אמר שלא יתפלא אדם מהיותו יתברך בקנאתו פוקד עון אבות עד ג' או ד' דורות כי הנה בענין השכר ימשיך חוט החסד עד אלפים מהדורות הרי שאין בדבור הזה לא טעם ולא עונש ולא שכר. ואמנם בדבו' לא תשא אמר כי לא ינקה ה' לפי שלא יחשבו שלא יחשב להם לעון דברים שבעל פה כי מה יזיק אליו יתברך דברי פי אדם. ובשבת נתן טעם להיותו דבר יוצא מהמושכל רוצה לומר בריאת העולם וחדושו אבל בשאר הדבורים לא נתן הכתוב טעם ולא שכר ולא עונש. לפי שלא בא האלהים להפחיד' עם העונש ולא לפייסם עם יעודי השכר אלא להודיעם הטוב והישר לעשות והרע והמזיק להרחיק כי לזה צוה במצו' האלה להיותם חוקים ומשפטים צדיקים לא בבחינה אחרת והותרה בזה השאלה הו': ואמנם בהיתר השאלה הז' שהיא המצוה שבאה בדבור אנכי. ראוי שתדע שדעת הרב המורה הוא שהיא מצוה שצוה הקדוש ברוך הוא שיאמינו באלהותו רוצה לומר שהוא שלם מחוייב המציאות. והדבור הב' הוא מצוה להאמין ביחודו כי הוא אזהרה מהאמין שיש אלוה אחר זולתו. אבל בעל ספר מצות הגדול ובעל ספר מצות קטן עם היות שיסכימו בששני הדבורים הראשונים הם מצות תלויות באמונות ושמצות לא יהיה לך היא שלא יאמין באלהות זולתו הנה במצוה הראשונה לא יסכימו עם הרב הגדול כי בעל ספר מצות הגדול כתב בו וז"ל מצות עשה להאמין שאותו שנתן לנו התורה ע"י מרע"ה הוא ה' אלהינו אשר הוציאנו ממצרים וזה הוא שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך עד כאן. הנה הניח המצוה הזאת כחה כח היסוד הח' מיסודות הדת והוא שתורתנו היא מן השמים. ואינו נכון כי איך יהיה הדבור הראשון ביסוד הח'. והדבור הב' הוא ביסוד הב' שהוא האחדות. והדבור הו' ביסוד הג' שאינו גוף. ואם הדבור הב' והג' הם מהיסודות הראשונים איך לא יהיה הדבור הראשון מהיסוד הראשון. ובעל ספר מצות הקטן כתב וז"ל א' לידע שאותו שברא השמים וארץ הוא לבדו מושל למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם שנאמר אנכי ה' אלהיך. ואפילו באויר להוציא מהפלוסופי' האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות העולם וכו' וכתב עוד אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כלו ברוח פיו והוא הוציאנו ממצרים ואין אדם נוקף באצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מן השמים שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו עד כאן. הנה אם כן יהיה אצלו כח המצוה הזאת שנאמין בהשגחת הש"י והוא ה"א מיסודות התורה ועיקריה ואיך יצוה עליו בתחלת דברותיו קודם שיצוה על אמונת היחוד ושלילת הגשמיות ובכלל שהוא דרך זר מאד ופסוק אנכי לא יורה עליו כלל והראב"ע פירש אנכי ה' אלהיך שיאהבהו ויעבדהו בכל לבו וידבק בו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו ולפי זה יהיה כח הדבור הזה על אהבת השם ועבודתו והוא היסוד הה' מיסודי התורה ולמה יהיה נזכר ראשונה. והרמב"ן בפירושו לתורה ובספר ההשגות אשר עשה על ספר מנין המצות כתב באופן כולל הדעות כלם וז"ל יצוה אותם שידעו ויבינו כי יש ה' הוא האלהים הקדמון אשר מאתו היה הכל בחפץ והיכולת. והוא אלהים שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך וגו' כי הוצאתו אותם משם תורה על החפץ ועל המציאות כי בידיעה והשגחה ממנו יצאו וגם תורה על החדוש כי על דעת קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת. והיכולת יורה על היחוד וכו' הנה הרכיב בזה רובי יסודי התורה ופסוק אנכי לא יורה עליו כלל וקרוב לזה כתב הרלב"ג ורבינו נסים והחכם ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים נמשכו בזה אחרי בעלי הדין שזכרתי עם היות שלא אמרו דבר בשם אומרו ויחסו דעותיהם לעצמם כי הנה הר"ן פירשו כבעל ספר מצות הגדול להאמין תורה מן השמים. ובעל ספר העיקרים נמשך אחרי בעל ספר מצות הקטן שצוה על אמונת ההשגחה האלהית. הראיתיך בעיניך דעות החכמים האלה ראשי בני ישראל המה ואיך כל אחד לדרכו פנה בפי' הפסוק הזה עם היות הצד השוה שבהם ששתי הדברות הראשונות הם מצות אמוניות. וכבר זכרתי בשאלות מה שהוכיח הר' חסדאי שלא תפול שם מצוה וגדרה באמונות. וטענותיו חזקות המה. ולכן היותר ישר בעיני הם דברי בעל הלכות גדולות שלא מנה אנכי ה' אלהיך מצוה ודעתו הוא שתרי"ג מצות הן כולן גזרותיו של הקדוש ברוך הוא שגזר עלינו לעשותם או מנענו מהן. אבל האמונה במציאותו יתברך הודיעה אותנו באותות ומופתים וגלוי שכינה שעשה לעינינו והוא העיקר והשורש שממנו יולדו המצות אבל אינו נמנה בחשבונו. ומאמר מכילתא מסכים לזה שאמרו לא יהיה לך למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך (רש"י שמות י"ח ב') משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם לא כשתקבלו את מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי איך תקיימו. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אנכי ה' אלהיך אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי כך קבלו גזרותי הוי לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' הנה עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו ושאינו מכלל המצות והגזרות שהם ענין אחר. ואמנם לא יהיה לך כתב בעל הלכות גדולות שהיא המניעה בצלמים לא האמנת האלהות לזולתו יתברך ויש סמך לדבריו במה שאמרו במכילתא גם כן לא יהיה לך למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל אין לי אלא שלא עשה העשוי כבר. מנין שלא יקום שנא' לא יהיה לך. הנה ביארו שדבור לא יהיה לך הוא אזהר' שלא יעבוד ע"א שהיתה כבר עשויה. ואינה אם כן מצו' אמוניית. והראב"ע כתב שדבור אנכי הוא השורש והוא כנגד העצם הנושא את תשעת המקרים וכדמות האחד במספר העשרה. ובפרשת ואתחנן כתב ז"ל והישר בעיני שדבור אנכי ה' אלהיך אינו מהעשר' כי הוא המצוה ולפי דבריו שם נראין נוטים לדעת בעל הלכות גדולות. אבל הרמב"ן בספר השגותיו הנזכר החזיק מאד בדעת הזה ר"ל היות אנכי ולא יהיה לך מצות אמוניות ונסתייע במה שאמרו במכילתא מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם המים עשה בעדם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן. כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן ר' אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כלם לפני הר סיני לקבל את התורה היו כלן לב אחד לקבל עול מלכות שמים בשמח' עד כאן. ומזה הוליד הרב שקבלת עול מלכות שמים שהוא דבור הוא מצוה ושלא יהיה לך היא מצות לא תעשה מהאמנת האלהות לזולתו על דרך והיה ה' לי לאלהים את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים. ראה גם ראה חולשת הראי' הזאת ואיך יוכל הרב לחייב ממנה שיהיה אנכי ה' אלהיך מצוה כי אף שנודה שהיה זה קבלת עול מלכות שמים לא ימשך מזה שהיא מצוה אף כי הם אומרים שקבלת מלכותו הוא ענין אחד וגזרותיו ומצותיו הם ענין אחר כמו שזכרתי. ואולם מה שהביא האנשים האלה שלמים הם אתנו לומר שאנכי ולא יהיה לך היו שתי מצות הוא מאמר ר' שמלאי שעם שתי המצות האלה נגמרו לדעתו תרי"ג מצות באמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. ואין בזה ראי' כי לא אמר שהיה אנכי מצוה. אבל אולי יאמר ר' שמלאי שהיה זה הקדמה לדבורים. ושתי המצות יהיו לדעתו בדבור לא יהיה לך ויחשוב שלא יהיה לך הוא סוג כולל שתי המצות. הא' לא תעשה לך פסל והב' לא תשתחוה להם ולא תעבד' כי ההשתחוי' בכלל העבוד' היא והיא מין ממיניה. או שלא תשתחוה להם ולא תעבדם הם מינים נכללים במצות לא יהיה לך ויהי' אומרו לא יהיה לך ולא תעשה לך פסל שתי המצו' ששמעו מפי הגבורה ויש בדבריהם ז"ל ראיה על שאין דבור אנכי מצוה ממה שאמרו במס' הוריו' (דף ח') וכי תשגו ולא תעשו מנא לן דבע"א משתעי קרא וכו' דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"א. ואלו היה אנכי מצוה לא היו אומרים שדבור ע"א שהוא לא יהיה לך נאמר בתחלה כי הנה דבור אנכי קודם אליו. וכבר דברתי בדרוש הזה בפי"ח ממאמר ראש אמנה אשר חברתי. אבל שם הלצתי בעד דעת המורה וכאן דברתי כאשר עם לבבי ואין בזה סתירה. ואל תחשוב שכל קדמונינו הקדושי' הסכימו בדע' אחת בדבור אנכי כי גם במכילתא דרשו כמו שזכרתי אנכי ה' אלהיך לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה שנאמר ה' איש מלחמה ונגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר ויראו את אלהי ישראל וכשנגלה מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר ונאמר עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב אלא ליתן פתחון פה בזה לעובדי גילולים שלא יאמרו שתי רשויות הם אמר אנכי ה' אלהיך אנכי שבמצרים אני הוא שעל הים אני הוא בסיני אני הוא לשעבר אני הוא לעתיד לבוא אני הוא בעולם הזה ואני הוא לעולם הבא שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ע"כ. הנה ביארו שנאמר דבור אנכי להסיר מלבם הספק שאפשר שיפול מהתוארים המתחלפים שישיגו מפאת פעולותיו ובמדרש תנחומא דרשוהו שנאמר מפני האש והדברים המבהילים שראו בסיני שלא יחשבו שהם האלוה והודיע' שהם כולם פעולותיו והוא הפועל אותם וגם בזה גלוי שלא היה דעתם ז"ל שיהיה הדבור הזה מצוה. ואחרי אשר זקנינו וחכמינו כל אחד לדרכו פירש הדבור הזה לפי דעתו. גם אני לא אחשוך פי אבחר דרכי בפירושי ואומר כמו שפרשתי שדבור אנכי ה' אלהיך אינו מצוה. לא אמוניית ולא מעשית אבל היא הקדמ' למצות ולאזהרות שיאמר בשאר הדבורים. וענינו להודיעם מי הוא המדבר אתם ושאינו מלאך מליץ מדבר אליהם במצות הבורא ית' כענין בשאר הנביאים כלם אבל שהוא הסבה הראשונה מבלי אמצעי. והנה אמר ג' לשונות. הא' השם המיוחד יהו"ה. הב' אלהיך. הג' אשר הוצאתיך מארץ מצרים להודיעם שיש להם לשמוע מצותיו ולעשותם מג' בחינות. הראשונה להיות יהו"ה והוא השם המורה על עצמותו שבו ברא את העולם והוא נגזר מלשון הויה כלומר המהוה והבורא לכל כאלו אמר כיון שאני נתתי לכם מציאו' והויה ראוי שתשמרו מצותי. והבחינה הב' להיותי אלהיך רוצה לומר משגיח בך ומנהיג אותך כי אין עליך שר ומזל ממונה עליכם כי אני בלבד הוא אלהיך ומנהיג אותך ולכך אתם מחוייבים לשמור מצותי. והבחינה הג' לפי שאני הוצאתיך ממצרים שהיתה ארץ קשה ומלך קשה ולכך קרא' בית עבדים שהאסירי' בתוכה לא יוכלו לצאת משם ומפני החסד וההטבה הזאת שעשיתי לך בהוצאתי אותך משם ראוי שתעשון מצותי ותשמרו דרכי הנהגתי וכמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. הנה התבאר שאין דבור אנכי מצוה והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם למה לא זכר אשר ברא שמים וארץ שהיא השאלה ששאל הר' יהודה הלוי להראב"ע כבר הביא אותה הוא עצמו בספ' הכוזר והשיב עליה שלא רצה יתברך להביא אליהם ראיה אלא ממה שראו בעיניהם מבלי ספק וערעור שהיתה היציאה ממצרים כשלשה חדשים לא מבריאת העולם שאולי יספקו בה והוא טעם נאות ואומר אני עוד שענין הבריאה כבר נכלל בשם יהו"ה כמו שביארתי רוצה לומר המהוה והבורא ולכן לא זכר אליהם אלא היציאה ממצרים שגם היא תורה בנפלאותי' על חדוש העולם ובריאתו מה' וי"מ מבית עבדים שהיו המצרים מכנען שהיה עבד עבדים לאחיו בקללת נח אביו ולכך קרא את המצריים עבדים: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו' עד לא תשא. גם זו אינה מצוה אמוניית אבל היא אזהרה שלא יחללו בכבודו בקבלם אלהות מזולתו וכאלו הזהירם שלא יפלו לא באפיקורסות וכפירה העדרית ועל הכפיר' הקנינית הזהיר שלא יקבלו ולא יזכרו בשם אלוה בלתי לה' לבדו וז"ש לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולפי שהיו הנמצאים משלשה טבעים מתחלפים כי יש מהם נמצאים רוחניים מהעולם העליון נבדלים מכל גשמות. ומהם גשמיים מתנועעים תמיד והם גשמי העולם האמצעי השמימיים ומהם נמצאים חומריים הווים ונפסדים מהעולם השפל לכן הזהיר שלא יקבלו לאלוה שום נמצא נברא משלשת העולמות ההם ועל השכלים הנבדלים מחומר אמר לא יהיה לך אלהים אחרים כי שם אלהים נאמר על המלאכים הרוחניים וכן דרשו במכילתא הודו לאלוהי האלהים שהוא אלוה וסבה למלאכים הרוחניים שנקראו אלהים והביאו הרב המורה בפ"ו ח"ב. ומה טוב אומרו על פני שענינו מאשר הם על פני כי הם למעלתם יאמר שהם תמיד לפני השם וכן תרגם אונקלוס ופני לא יראו ודקדמי לא יתחזון על הנבדלים ההם כמו שכתב הרב המורה. וכנגד הגרמים. השמימיים להזהיר שלא יעבדו אותם את השמש ואת הירח כל צבא השמים מהעולם האמצעי אמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל כי הנה אמר באלה פסל ותמונה להיותם גשמים בעלי תמונות מיוחדות מה שאין כן בשכלים הנבדלים וכבר כתב הרמב"ן והוא האמת שהעובדים לאלה הם אשר התחילו מני קדם לעשות צורות רבות כפסילים והאשרים והחמנים צורות מזלות בשעות אשר להם הכח לפי מעלתם. ושזה היה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם בארצות. וממין זאת העבודה היו גם כן עובדים לאנשים בראות מזלם עולה כנבוכדנצר וזולתו. וכן הזהיר שלא יעבוד גם כן שום נמצא חומרי בעולם השפל ועליו אמר ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ כי מפני שהמורכבי' מהיסודות לא יתהוו אלא על הארץ או במים. ואין הויה ביסוד האויר ולא ביסוד האש. כי בהם לפי האמת לא יתהווה דבר אלא על הארץ או במי'. לכן אמר ביחוד ואשר בארץ מתחת רוצה לומר שהוא המטה המוחלט מרכז השמים הסובבים אותם מלמעלה. ואשר במים רוצה לומר מהדברים המתהוים במים. ובעבור שגם המתהוים במים לא ימלטו מארץ אשר מתחת למי' כי הדגים שמה יתהוו לא במי' הפשוטים לכן אמר ואשר במים מתחת לארץ. ואין הכוונה שהמים הם מתחת הארץ כי הם עליה בסדר הנחת היסודות. אבל אמר שגם לא יעשו פסל ותמונה מהדברים אשר הם על הארץ ואשר הם במים כאלו תאמר הדגים שיתילדו בארץ אשר היא מתחת למים וקרקע להם. והתבונן אומרו לא יהיה לך לא תעשה לך ואין מלת לך מיותר'. כי ר"ל אתם בני ישראל שאתכם לקח ה' להנהגתו והשגחתו לכם יהיה זה דבר בלתי ראוי ולכן לא יהיה לך לא תעשה לך. ועל כלם רוצה לומר על הרוחניים ועל השמימיים ועל השפל אמר בכלל לא תשתחוה להם ולא תעבדם. והרמב"ן כתב שהיו שלשה מינים מהע"א. הא' למניעי השמים הרוחניים. והב' לכוכבים ולמזלות. והג' לשדים ושעל שלשתם הזהיר הכתוב במקום הזה ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון. ואחרי שהזהיר אותם מהסכלות הקניני בענין האלהות שהוא בעובדם אלוה אחר בלתי לה' לבדו נתן הטעם באסורו באמרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא כלומר אל תחשוב שלא אחוש למחשב' השוטי' בזה כי אני כמו האיש המקנא את אשתו שלאהבתו אותה יקנא ויחר אפו בראותו איש אחר מזווג עמה להיותה אשת נעוריו מיוחד' לו. כן אני אקנא כל כך בזה שאפקוד על האיש העובד ההוא עון אבותיו כדי להענישו ביותר והוא על דרך יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח. והענין בזה אפשר לפרשו כן שהקב"ה הוא רחום וחנון נושא עון ועובר על פשע וזוכר חסדי אבות על בניהם האמנם כשיהיה האדם עובד ע"א כדי שלא יגן עליו זכות אבותיו יפקוד ויזכור השם עון אבותיו כדי שלא יהיו לו זכיות להגין עליו. וכבר זכר הראב"ע שהפקידה היא זכירה אבל לדעת הרמב"ן שאין שם פקידה אלא להעניש כמו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ואמ' שכאשר האדם יחטא בחטא ע"א לא בלבד הוא יענש אבל גם בניו שהוא שם כולל לבנים ולבני בנים כמ"ש חז"ל בני בנים הרי הם כבנים כלם יכרתו בעון אביהם וכענין שנא' (ישעיה י"ד) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם והנה יצדק זה בהיות הבנים ובני בנים גם דור ג' ודור ד' מהזקן ילדי' וקטנים קודם שיהיו בני זכיות ועונשין שהם כאברי האב ולכן יענשו בעונו וזכר עד דור הד' לפי שאותם הד' דורות יוכל העובד ע"א לראותם בחייו כמו שזכר הרב המורה וכאשר יעברו מזה הגבול כבר לא יראה אותם הזקן החוטא שלא יהיו בימיו וגם בנפשו לא יהיה לו שום קורבה עמהם אחרי הדור הד'. וכאשר יובן זה בבנים הקטנים שהם כאברי האדם וחלקו ושאין להם עדין בעצמם לא זכות ולא חובה יהיה המאמר הזה צדיק וישר הוא. האמנם כשיהיו הבנים גדולים הנה לא יהיה זה אלא כאשר הם יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם כי אז לא יהיו עונשים בלבד כפי מעשיהם בעצמם אבל יענשו כפלים בכל חטאתם מפני עון אבותיהם. וזה לפי שהקב"ה האריך אפו לאבותיהם שמא יצאו מהם בנים צדיקים כמו שיצא יאשיהו ממנשה. אבל כשיהיה המורם מהם כיוצא בהם לא יאריך אפו אליהם עוד ויפקוד עון האבות על הבנים הרשעים כמותם. והנה יחס הכתוב כאן זאת הפקידה והעונש בחטא הע"א בלבד לפי שבשאר העונות כפי הקבלה האמתית אין הדבר כן כי בהיות הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא יפקוד עליהם עון אבותיהם אלא עון עצמם בלבד. ואינו סותר לזה מה שנאמר למשה רבינו ע"ה בכפר' העגל כי שם להיות העגל ע"ג נאמר כן ולכך אמר לשונאי כי העובד ע"א הוא שונא ה' ובוחר באלוה אחר. ולהיותו אויב חרף ה' ושונא אותו ונותן כבודו לאחר ותהלתו לפסילים יכביד עונשו. אבל אם יהיו הבנים צדיקים לא יענשו בעון אבותם שהרי ביאר ואמר שזה יהיה בשונאים. והנה אמר ועושה חסד לאלפים כאומר אל יקשה בעיניך היותי פוקד עון אבות על בנים ועל השלשים ורבעים בענין ע"א כי הנה בענין השכר אעשה יותר מזה לחסידים שעם היות גבול הקורבה לאדם עם זרעו עד ד' דורות הנה בחוט החסד והשכר ימשך עד אלפים מהדורות כאמרם ז"ל (ויקרא רבה פ' ל') זכות אבות לא תמה וכן אמר המשורר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו' וביאר כאן הכתוב שזה יהי' לאוהביו ולשומרי מצותיו ובזה כלל כל המצות המיוחסות לענין האלהות כמו שזכרתי למעלה. שהמצות ההן לא יהיה השכר בלבד עד ד' דורות אלא לאלף דור. וכבר זכרתי שעם היות שכל הדורות יקראו זרע האדם ויוצאי חלציו הנה לא יקראו בנים ביחוד אלא הבנים ממש ובני הבנים שהם במדרגת בנים וכן נאמר (שמות ב' ח') ותבואנה אל רעואל אביהן והוא היה אבי אביהן. ואפשר לפרש עוד בדבור הזה שאחרי שהקדים אנכי ה' אלהיך אמר לא יהי' לך כאומר אם אני סבת הסבות ועילה ראשונה לשכלים הנבדלים כלם מה לך עוד עם שאר השכלים כי אינך צריך אליהם וזה הוא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רוצה לומר בהיותי שמה ובפני מה יסכון לך שכל אחר וממה שהקדים לומר אלהיך כלומר משגיח בך הוליד לא תעשה לך פסל כלומר אם אני משגיח בך ומה לך למערכות השמים כיון שאין מזל לישראל כנגד ההשגחה. וממה שהקדים אשר הוצאתיך הוליד ואשר בארץ מתחת רוצה לומר אם אני ביציאת מצרים בטלתי הטבע מה לך עם הדברים הטבעיים אשר בכאן כיון שכאפס ותהו נחשבו לי בעת שארצה לשנותם. והרמב"ן פירש על שלשים ועל רבעים שהוא פרט הבנים שזכר שיפקוד עון האב העובד ע"א על בנים. ויהיה זה עד הבנים השלשים ועד הבנים הרבעים. ופירש לאוהבי על המוסרים עצמם לקדושת השם כי הם מקיימים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ומדברי רז"ל הוא.. והתבונן אומרו בדבור השני הזה אלהים אחרים כי הנה מלת אחרים יאמר פעם על השבוש והטעות כמו ואתה הסבות את לבם אחורנית. ויאמר על האחורים שהם כנגד הפנים כמו אחורי המשכן לאחור ולא לפנים ויאמר על הזמן הנמשך כמו מאחרי בנשף ולא אחר הנער ויהיה אלהים אחרים מפורש כפי כל אחד מהשתופים האלה. אם מהא' אלהים מוטעים ומשובשים. ואם מהב' אלהים שהם אחורים לאלוה האמתי שהוא הפנים האמתיים. ואם מהג' אלהים אחרים אלהים שהם מאוחרים ממני בזמן כי אני קדמון והם מחודשים נבראו ממני וכן מלת פני היא גם כן משותפת יאמר על החיים כמו על פני אהרן אביהם ויאמר מלשון לפניו כמו לפני שמש ינון שמו ידכאום לפני עש והוא גם כן לשון קדימת זמן כמו לפנים הארץ יסדת לפני בוא יום ה' והוא גם כן שם הכעס כמו ופניה לא היו לה עוד פני ה' בעושי רע. וכפי כל אחד מהשמושים האלה אפשר לפרש לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אם מהראשון יאמר כיון שאני חי וקיים או לפני שתחשבו שאין אני רואה כי הנה הכל גלוי לפני או מקדימת זמנית לא יהיה לך אלהים אחרים על פני בהיותי קודם בזמן לכל הנמצאים שבעבור זה ראוי שתעבדון אותי ולא לאחר. או מלשון כעס רוצה לומר לא יהיה לך אלהים אחרים להכעיסני כי יהיה זה בפני ובכעסי על דרך כעסוני בהבליהם וכפי זה הדרך תוכל לפרש הכתוב הזה בפנים רבים ואופנים מתחלפים. הוא אשר דברתי אליך שבאו בדבורים האלה מלות משותפות כדי לכלול כוונות שונות ורבות. והנה אמר כי אנכי ה' אלהיך אל קנא ולא אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כמו שאמר בדבור הראשון לפי שאסור העבודת אלילים הוא מאשר השי"ת הוא ה' מהווה ובורא את העולם ומאשר הוא אלוהיהם מנהיגם ומשגיח בם ולכן גם קודם היציא' ממצרים אסר העבודת אלילים לאדם ולנח ולבניו לפי שהיתה דבר רע ובלתי ראוי בחוק אלהותו לא בבחינת ההטבה שהיטיב עמהם ביציאת מצרים כי גם בלתה היו מחוייבים בזה. ועם מה שפרשתי בפסוקים האלה יותרו השאלות הח' והט': לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגומר עד זכור את יום השבת. אחרי אשר בדבור השני הזהיר על האפיקורסות והכפירה הקנינית מהע"א בא להזהיר בדבור השלישי הזה על האפיקורסות והכפירה ההעדרית והוא שלא יקל האדם לכבוד הבורא יתברך ולא יבזהו בפיו ובשפתיו ובלבו דרך בזיון וקלות ראש. והנה אמר לא תשא ולא אמר לא תשבע לא מפני שהדבור ישא בו קול כמו שכתב הרמב"ן אלא לפי שלא היתה הכוונה האלהית בלבד שלא ישבע לשקר או שלא ישא שם שמים לבטלה אלא גם כן לכלול בזה הדבור אזהרות אחרות כי הנה מלת תשא היא משותפת אפשר שתאמר על השבוע' כמו (ישעיה ג') ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש והזהיר כפי זה השמוש הדבור הזה על השבועה לשוא ולשקר כי השוא כבר יאמר על השקר כמו שוא ודבר כזב הרחק ממני ולכן בפרשת ואתחנן במקום שנאמר כאן לא תענה ברעך עד שקר אמר שם עד שוא לפי ששוא הוא כולל לשקר ולכזב או לבטלה וכאלו הזהיר כפי השתוף הזה שלא ישבע לשקר ולא ישא שם שמים בפיו לבטל' כי כל זה נמשך מהעדר אמונה ומי שיכחיש בה' ויאמר לא הוא אם חי ה' יאמר אכן לשקר ישבע וכבר זכרתי שנכלל בזה גם כן המקלל והמגדף את השם וג"כ המחלל את המקדש והמבזה את חכמי התורה ומי שלא ישמע לנביא. ויאמר לשון תשא גם כן על הרוממות והמעלה מלשון נשא ורם ונשיא בעמך ולפי זה השמוש יזהיר לאדם שלא ירומם את השם לשוא רוצה לומר באומרו שהוא יתברך מפני גדלו ועוצם מדרגתו ורוממותו הוא בלתי משגיח בפרטים על דרך אשר יומרוך למזמה נשוא לשוא עריך. ונכללו אם כן בזה הדבור השרשים והאמונות כלם. ולזה אמר את שם ה' אלהיך רוצה לומר שלא יכפור ולא יאחז לשוא בריאתו והוויתו לעולם שהוא המכוון בשם ה' ולא בהשגחתו שהוא אשר רצה באמרו אלהיך. ואמר גם כן לשון תשא על הנבוא' מלשון משא דבר ה' ישא מדברותיך וכפי זה השמוש יזהיר שלא ינבא לשקר כי לא לבד יעניש השומע לנביא שקר. אבל גם לא ינקה הנביא אשר ישא את שמו יתב' לשוא. ונכללה בזה גם כן אזהרת לבלתי שמוע אל הנביא או אל חולם החלום ההו' ומכלל לאו אתה שומע הן שמצוה לשמוע לנביא האמת. ויאמר גם כן לשון תשא על נשיאות כל דבר ליחסו לדבר מה כמו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכ' ואליו הוא נושא את נפשו וכפי זה השמוש יזהיר שהדיבורים האלהיים לא ישא ולא יפרש האדם לשוא ולשקר והוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ונכלל בו גם כן ההשמע אל חכמי הקבלה וההודאה לדבריהם ולפירושם וכמ"ש הנביא מלאכי. וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה. הרי לך מבואר שגם בדבור הזה נכללו אזהרות ומצות רבות והסוג הכולל להם הוא הסכלות ההעדרי. כי הנה לקנין השלמות צריך שיתרחק האדם משני הקצוות רוצה לומר מהיותם משתפים עמו יתברך באלהות דבר אחר ועל זה בא דבור לא יהיה לך. ואם הקצה האחר שהוא שלא יאמין אלהות כלל לא לשאר האלהות ולא לשם יתברך בחושבו שכלם שוא ודבר כזב ולכן לא ישבע בשם יתברך לשוא. והנה אמר בזה כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא לא לבאר עונשו אלא להבדיל בין העון הזה לחטא העבודת גלולים והוא שבע"א יפקוד עון אבות על בנים אבל בנושא שם ה' לשוא לא יפקוד עליו עון אבותיו אבל לא ינקה אותו מהעון כי הוא בחטאו ימות ולא יותן עליו חטאים של אחרים ולזה אמר את אשר ישא את שמו לשוא רוצה לומר אותו בלבד לא אבותיו. והוצרך לומר כי לא ינקה להגיד כי עם היות שאין בחטא הזה מעשה לא יקל בעיניו לאמר מה איכפת לי' להקדוש ברוך הוא בדברי שוטים אין הדבר כן כי עם היותם בערכו דברי רוח לא ינקה ולא יסלח השם את אשר ישא את שמו לשוא. כי עם היות במקצת שבועות שמביא קרבן אין עון השבועה מתכפר לו כי לא ינקה עד שיפרע ממנו ואמר את שמו לכלול כל שמותיו וכנוייו והי' זה לפי שהנשבע הוא משוה אמתת דברו למציאות הנשבע בו וכאלו יאמר כמו שהשם יתברך אמת כן מה שאני אומר אמת וכאשר הוא משקר בדבריו יתחייב מהם שהוא אומר שאין הקדוש ב"ה אמת ותצא הכפירה מכח דבריו בהכרח. וכבר זכר הראב"ע גודל עון השבועות שלא כראוי. והנה אמר בדבור הזה כי לא ינקה ה' ולא אמר אלהיך ולא אשר הוצאתיך להגיד שיהיה כעסו ית' על הנשבע לשוא לפי שמשוה אמתת מציאותו עם שקרת דבריו בהיותו יתברך מחוייב המציאות בורא העולם וממציא כל המצואים ולפי שאין הגנות בזה מפני ההטבה של יציאת מצרים. וגם לא מהיותו מנהיגם ומשגיח בם אלא בבחינת שם ה' בלבד. ואמנם למה לא סמך דבור לא תשא עם דבור לא תענה הנה הוא לפי שדבור לא תשא לא נאמר בלבד על השבועה כי אם גם כן על שאר האזהרות שנכללו בו כפי שמושי מדותיו כאשר זכרתי. ולפי שהי' כחו יותר על ענין האלהות לכן נסמך ונתחבר בדברות הראשונות האלהיות שבלוח הראשון ולא נכלל בתוך הדברות האחרונות שבין אדם לחבירו. והותרה בזה השאלה הי': זכור את יום השבת לקדשו וגומר עד כבד את אביך ואת אמך. אחרי שהזהיר יחברך שלא יחטא האדם באפיקורסות והכפירה הקנינית ואח"כ בכפירה ההעדרית בדברים שידבר וישא על פיו הזהיר גם כן שלא יחטא בכפירה העדרית במעשיו והוא בחללו שבתות ה' ומועדיו כי בזה יורה שאינו מאמין בניסיו ונפלאותיו שהעידה התורה עליהם ולזה סמך דבור זכור לדבור לא תשא מפני ששניהם מסוג הסכלות והכפירה ההעדרית אם לא שהאחד תלוי בפה והאחד במעשה וכאלו לא די שלא תעבוד אלהים אחרים כי הנה אם לא תאמין ותקבל האלהות מזולתי ולא גם כן ממני תשאר גם כן נעדר השלמות לגמרי ולזה צוה שיזכרו את יום השבת רוצה לומר שבמנותם ימי השבוע יזכרו תמיד שהיום הז' קודש לה'. ונכלל בזה עוד שלא יקראו לימי השבוע שמות השבע' כוכבי לכת אבל יאמרו תמיד באחד בשבת בשני בשבת וכן בשאר הימים כלם יזכרו את יום השבת וזה הוא שאמרו במכילת' לא תהי' מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מינה לשם שבת. ולפי דעת חז"ל (סנהדרין נ"ו) ששבת ודינין במרה איפקוד אפשר לפרש זכור את יום השבת. זכור מה שצויתיך במרה ומענין המן על מצות השבת. ואמר לקדשו שבבואו יקדשהו וכמ"ש חז"ל (פסחים ק"י) קדשהו בכניסתו. ומאשר לא אמר זכור את יום הז' ואמר את יום השבת למדנו שלא לבד על שביתת היום הז' הזהיר בדבור הזה כי אם גם כן על כל מועדי ה' שיש בהם שבות ואסור מלאכ' שכלם נכללו בשם שבת ע"ד מלבד שבתות ה'. ואמר אח"ז ביחוד על שביתת היום הז' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום הז' שבת לה' אלהיך. ופירשו המפרשים ששת ימים תעבוד שהוא רשות רוצה לומר ו' ימים תוכל לעבוד כמו שתרצה. ואפשר לפרש גם כן שהזהיר בזה שלא יהיו מעוננים ומעיינים בימים ובשעות הטובים הם אם רעים לעשות עבודתם כפי ההוראות השמימיות שלא יחושו לזה אבל ו' ימים יעבדו ויעשו כל מלאכתם כי הנה ברצות ה' דרכי איש כל הימים יצליחו במעשיהם ויום הז' בלבד הוא אשר אין ראוי לפעול בו כלל לא מפני עוננות או ממשלת שבתאי כדברי התוכנים. אלא לפי שהוא יום שבת לה' אלהיך רומז לשבת בראשית שבו שבת ה' מכל מלאכתו. ולכן כמו שהו' אלהיך בכל ו' הימים פעל ועשה במעשה בראשית ובשביעי שבת וינפש כן תעשה גם אתה והלכת בדרכיו ו' ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום הז' תשבות כדי שעם המלאכ' בששת הימים והשביתה בשביעי תתפרסם פנת חדוש העולם ובריאתו. ובעבור זה ברך השם את יום השבת ויקדשהו. וכבר ביארתי בפרשת ויכולו מה היא הברכה ומה היא הקדושה הזאת והרמב"ן כתב ו' ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך נאמר על העבודות אשר לאדם בבית ובשדה שהם יקראו עבודה. אבל הדברים הצריכים לאדם לעמידת גופו כאוכל נפש קראו הכתוב מלאכתך ביחוד. ואינו נכון כי שם עבודה ושם מלאכה הם נרדפים ולכן בשבת לא אמר אלא כל מלאכה ולא זכר עבודה וכבר ביארו בקבלה האמתית כמה הן המלאכות האסורות בשבת. ואמנם השנויי' שבאו בדבור הזה ממה שנאמר כאן למה שנאמר בפרשה ואתחנן ומה ענין מאמר חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. יתבאר בע"ה באותה פרש' בביאור עשרת הדברות אשר שם. וכבר הקשו אנשים איך יהי' השבת מורה על חדוש העולם כיון שהחדוש הוא מעשה ופעל ואמנם השביתה היא העדר הפעולה וביטול המעשה ויותר היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שימנו סבוב ו' ימי המעשה לעולם וכן הקשה הרמב"ן על הרב המורה שכתב שהיה השבת גם כן לזכור יציאת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית וגו' ואמר שבהיותנו שובתים ולא עושים מלאכה ביום הז' אין בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים מהמלאכה ידיעה בזה. אבל תשובת ב' הספקות האלה מבוארת אם הראשון לפי שהשביתה תורה על החדוש מהאפס המוחלט כי היא תעיד שהקב"ה עשה מלאכ' בתחילת הבריאה כבר שבת ממנה מהיום הז' והלאה ואיזו היא המלאכה ששבתה אז ולא עשה אותה עוד זו באמת מלאכת החדוש יש מאין כי הנה להמציא מצוים יש מיש לא שבת לעולם כמו שאמר אשר ברא אלהים לעשות. ובזה האופן השביתה תורה על החדוש ששבת. ואמנם יציאת מצרים תורה עליו השבת לפי שיש בו נופש ומנוחה ובטול מלאכה. ובהיותנו שובתים ביום הז' בשמחה ובטוב לבב מורה שאנו בני חורין ולא עבדים לפרעה למצרים כי שם היינו עובדים תמיד מנוחה ולא שביתה והזכירה הזאת אינה כי אם לעצמנו ולא לזרים שיראו אותנו שובתים ומפני זה אמר מרע"ה וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים וגו' ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת רוצה לומר שיעשה אותו יום משתה ושמחה ובטול מלאכ' לא ע"י עבדו ואמתו ובניו וגם בהמתו תנוח כדי שתתפרסם המנוח' מאוד. והרב המורה זכר עוד תכלית אחר למנוחת יום המקודש הזה והוא כדי שיהיה לישראל שביעית הימים במנותה ועונג מעולמם ויותר ראוי לומר כדי שיהיה להם שביעית הימים פנוי ללמוד התורה האלהית פרושיה ודקדוקיה לשמור מאוד וכן אמרו חז"ל (ביצה ט"ז) לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה ומפני זה אמרו ששקולה שבת כנגד כל המצות. ולפי שמצות השבת מורה על החדוש והוא דעת אמת ראוי שיהיה מקובל אצלנו מקדמונינו ואבותינו לכן בא אחר זה הדבור כבד את אביך וגו' והותרה השאלה הי"א: כבר את אביך וגו' עד לא תרצח לא תנאף וגו' זה הוא הדבור הה' וכבר יראה ממנו שהוא מהדברים שבין אדם לחבירו וכן הוא דעת הרמב"ן כי הוא בכבוד ההורים שהם היותר אהובים מכל שאר האברים. האמנם בא עם הדבורים האלהיים שהיו בלוח הא' שהם בין אדם למקום לפי שבאמרו כבד את אביך נכלל כבוד הקב"ה האב האמתי והוא הא' היותר מיוחד שבשלשת השותפים שיש ביצירת האדם וכמ"ש הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. וכן אמרו במכילת' (קידושין ל"ו) הקיש כבוד אב ואם לכבוד המקום דכתיב איש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא כתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת וכתיב ואיש כי יקלל אלהיו כתיב כבד את אביך ואת אמך וכנגדו כתיב כבד את ה' מהונך ע"כ ואמר יהושע לעכן בני שים נא כבוד לה'. וכן דרשו חז"ל (כתובו' ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול. ולמדנו גם כן מזה לכבד את החכמים כי הם אבות לתלמידיהם כמו שזכר הרב המורה בשתוף שם בן. ויוכללו בדבור הזה מצות לשמוע אל הנביא ומצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ומצות לשמוע אל ב"ד הגדול שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ובמסכת קדושין (שם) פ"ק זכרו חז"ל על איש אמו ואביו תיראו איזה הוא כבוד מאכילו משקהו ומלבישו ומנעילו וכו' אי זה הוא מורא אינו מדבר לפניו ואינו יושב במקומי. ונשתבחו קצת מהחכמים בזאת המצוה כמו שנזכר שם. והנה יסוד המצוה הזאת הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם ויאמין בה ויסמוך עליה וכמ"ש זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ונאמר לאיוב כי שאל נא לדור ראשון וכונן לחקר אבותם. ולהיות כח הדבור הזה להאמין בקבלת הראשונים שהו' עיקר כולל בתורה ולא יצוייר מציאותו בלתו לכן היה הדבור הזה מכלל הדבורים הה' האלהיים אשר בלוח האחד ולא היה מהדבורים האנושיים שהיו בלוח השני. ואמר למען יאריכון ימיך כיון בו יתברך שתי כוונות. הא' להודיע שבהיות האדם גומל חסד לאביו ולאמו שהטיבו עמו ונתנו לו מציאות וגידול שלם יהי' שכרו שיאריך ימים על האדמה ואותו מציאות והויה שעשו לו אבותיו כן ירבה וכן יפרוץ ימים רבים על האדמה ויהיו לו בנים ובני בנים. ואמנם מי שאביו ואמו לא יברך לא יראה זרע ולא יאריך ימים כי יכרתו ימיו וכמ"ש ושנות רשעים תקצורנה כי צדיק הוא ה' ואם זה גמל לאבותיו שהביאוהו לעולם הזה גמול רע על כל מה שהיטיבו עמו ראוי שתפסד ממנו אותה הטבה מהחיים וטוב שעשו עמו כי כיון שהוא כפוי באותה טובה אין ראוי שיזכרו בה עוד ואמר שהשכר הזה מאריכות הימים יהיה על האדמה אשר ה' נותן להם כלומר לא בגלות כי אם שלמים ושקטים על אדמתם. וגם זה מורה שעל כבוד המקום ברוך הוא שהוא האב האמתי ועל כבוד תורתו שהיא האה נאמר כן ובידו תלויה הישיבה בארץ לצדיקים וינערו רשעים ממנה. והכוונה השנית באמרו למען יאריכון ימיך אינו לענין השכר אלא כאומר והנני מזהיר אותך על כבוד אב ואם מפני שיאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך ויהיו לך בנים ובנות ואם אתה תכבד לאביך ולאמך יכבדו אותך בניך בזקנתך כי הנה במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וא"כ כבוד אב ואם אינו בלבד לתועלת הזקנים המכובדים כי גם הוא לתועלת הבן המכבד אותם כי גלגל הוא שחוזר בעולם ומפני שבאה הכוונה הזאת מסתתר' ובדרך קצרה במקום הזה לכן מרע"ה בסדר ואתחנן ביאר בה שתי הכוונות האלה באומרו (דברים ט"ו) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך שביאר שתי הכוונות אשר זכרתי. ואמנם למה אמר שם בשבת וכבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך ולא אמר כן בשאר הדברות הנה יבוא ביאורי שמה בע"ה. ואפשר לומר עוד שלא אמר למען יאריכון ימיך ליעד שכר המכבד את אביו ואת אמו אלא לענין הקבלה אשר יקבל מפיהם באמונות האמתיות יאמר שהנה יצטרך לזה לפי שיאריכון ימיו על האדמה ובאורך הימים לא תזכרנה הראשונות ולא יעלה על לב ולכן יצטרך לקבלת האבות ולכבדם וזה הוא למען יאריכון ימיך. ר"ל למען שאתה עתיד שיאריכון ימיך על האדמה ההיא ותהיה קבלת האבות הכרחית אליך. והראב"ע פירש למען ייטב לך על השכר הנפשיי שהוא כלו טוב והאריכות ימים על האדמה הוא בעולם הזה והוא דרך חז"ל נכון ואמתי בלי ספק. ובזה נשלמו חמשת הדברות הראשונים המיוחדים לבין אדם למקום שהיו בלוח אחד ויבואו אחריהם הה' שבין אדם לחבירו: לא תרצח לא תנאף וגו' וכל העם רואים את הקולות. אמרו במכילתא כיצד נתנו עשרת הדברות חמש על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב אנכי ה' אלהיך וכנגדו לא תרצח שכל מי ששופך דמים כאלו ממעט את הדמות. כתיב לא יהיה לך וכנגדו לא תנאף מגיד שכל מי שעובד עבודת אלילים מעלה עליו כאלו מנאף אחר המקום כתי' לא תשא וכנגדו כתיב לא תגנוב מגיד שכל מי שהוא גנב סופו לבוא אל שבועת שוא שנא' הגנב רצח ונאף וגו' וכתיב אלה וכחש וגו'. כתיב זכור את יום השבת וכנגדו כתיב לא תענה ברעך עד שקר. מגיד הכתוב שכל מי שהוא מחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא נח בשביעי וכל מי ששומר את השבת מעיד בבריאת העולם שנאמר ואתם עדי נאם ה'. כתיב כבד את אביך וכנגדו כתיב לא תחמוד מגיד שכל מי שהוא חומד לסוף מוליד בן שהוא מקלל אביו ומכבד למי שאינו אביו לכך נתנו עשרת הדברות ה' על לוח אחד וה' על לוח שני שנאמר את הדברים האלה דבר ה' ויכתבם דברי ר' חנניא בן גמליאל. וחכמים אומרים עשרה היו על לוח אחד ועשרה על לוח אחד שנאמר את הדברים האלה דבר ה' וגומר ויכתבם עד כאן. זה הוא דרך חז"ל בכללות הדברות האלה וצרכם. אמנם כפי מה שפרשתי בכתובים היו הה' הראשונים בהתיחסם לעניני האלהות בלוח אחד. והה' האחרונים להיותם בין אדם לחבירו על לוח אחד כפי דעת ר' חנניא שהוא היותר מתישב ולכן היו הלוחות שתים. ואם היו כל הדברות בכל אחד מהלוחות לא היה צורך בשני לוחות אלא באחד. ומפני זה נזכר שם ה' ושם אלהים בכל אחד מהה' הדברות הראשונים שהיו בלוח אחד להגיד שהם היו הדבורים האלהיים. אמנם בה' האחרונים להיותם כלם אנושיי לבין אדם לחבירו לא נזכר באחד מהם שם מהשמות הקדושים ולזה כיונו חז"ל באמרם (ש"ר פ' מ"ז) שני לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שתי שושבינין וכנגד שתי עולמות שרצו בזה לחלק הדברות בלוחות כפי מה שביארתי. והנה בדבור לא תרצח אין ספק שנכללו מצוות אחרות כמו שזכרתי לפי שהרציח' תאמ' על הריגת הנפש כמו ורדף גואל הדם את הרוצח. ותאמר גם כן על המכות וחבורות פצע כמו ברצח בעצמותי דרך ירצחו שכמה תרצחו כולכם כקיר נטוי שדמה המוכה והנרצח לקיר נטוי המוכן לנפול שלא נפל עדין. ויאמר גם כן שם רוצח על המסבב המות אע"פ שהוא אינו הורג בידיו כמו איש האשה הנרצחה והם שכבו אותה ולא הרגוה אבל היא נרצחה בסיבתם. וכפי שמושים האלה כלם ראוי לפרש לא תרצח על ההורג נפש מאחיו ועל המכה את חבירו חבורות פצע תמרוק ברע ושלא ילך רכיל נכלל ג"כ בדבור הזה כי הוא יסבב הרציחה ונכלל ג"כ בדבור הזה שלא תעדר הצדקה מהעניים ומצות וחי אחיך עמך כמ"ש ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן וקרא עלי' אל ה' והיה בך חטא. כי המונע את הצדקה הוא הורג נפשות העניים והאביונים וגם יציאת העבדים העברים בשנה הז' והאמה העבריה כמו שיבא נכלל בלאו הזה כי אם יחזיק בהם יותר מהדין הרי הוא כהורג ומבטל אותה מן העולם. ונכלל עוד בדבור הזה לדעת חז"ל המלבין פני חבירו במום שהיה בו או באבותיו וג"כ כל היורד באומנותו של חבירו ומונעו מפרנסתו ומשיג גבולו. והמלשין והמוסר את חבירו כל זה הוא בכלל לא תרצח. ובדבור לא תנאף נכללו העריות כלם וכל מיני הניאופים וכמו שזכר הראב"ע כי עם היות שיאמר ביחוד נואף על השוכב עם אשת איש. הנה ג"כ יאמר בכללו' על כל שאר העריות וכמ"ש ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין ובדבור לא תגנוב כלל ג"כ מצות רבות כי הנה שם גנב יאמר פעמים על הגונב נפש מאחיו כדבריהם ז"ל ויאמר ג"כ על הלוקח ממונו של חבירו שלא מדעתו כמ"ש אם במחתרת ימצא הגנב ויאמר על הגזל והעושק באשר הוא לקיחת נכסי האדם שלא ברצונו ולזה נאמר בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו שהכל קרא תשומת יד שהיא הגנבה. ויאמר ג"כ שם גנבה על ההונאה והמרמה כמו ויגנוב יעקב את לב לבן ואלי דבר יגונב. וגם הונאת דברי' תקרא גנבה מאותו צד ובחינה וכפי השמושי' האלה נכללו בדבור לא תגנוב הגונב נפש. והגונב ממון או כלים. והגזל והעושק. ומצות לא תונו איש את אחיו. ומדבר שקר תרחק וכל דבר גנבות וגנבת הדעת. ומצות לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה וכל שאר המצות שזכרתי למעלה. ואמנם למה בא דבור לא תנאף בין לא תרצח ולא תגנוב. הנה הוא לפי שהאשה בבחינה מה היא כגוף האדם עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ומצד אחר היא כקניניו וממונו ולכן נאמר אותו דבור בין לא תרצח ולא תגנוב. ואחרי שהזהיר שלא יזיק אדם את חבירו במעש' רע לא באשתו לא בגופו ולא בממונו. הזהירו שלא יזיקהו גם כן בדבר שפתיו והוא אמרו לא תענה ברעך עד שקר. ומלבד שהזהיר בזה שלא יעיד אדם שקר נכלל בו הלועג על חבירו והמספר לשון הרע והרכיל והמלבין פני חבירו ברבים ודומיהם מהמצות שזכרתי ואחר זה הזהיר שלא יזיק אדם חבירו במחשבתו. וזה הוא לא תחמוד. והראב"ע פירש שהדבור הזה אינו כלו במחשבה כי החמדה תאמר גם כן על גזלת הדבר הנחמד כמ"ש וחמדו שדות וגזלו ובזה הזהיר אם כן על הגזל הנמשך בפעל החמדה וגם על החמדה עצמה אשר בנפש. והרב הגדול המימוני כת' מסכים לזה בספר נזיקין פ"ה מהלכות גזלה ואבדה שאינו עובר על לאו לא תחמוד עד שיקח החפץ אשר חמד שהוא חמוד שיש בו מעשה. אבל התאוה אינה אלא בלב בלבד. ויש מהפסקני' חולקים עליו בזה והשתדל הראב"ע לבאר שיש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפי' בלב וזה כשירגיל האדם עצמו בהסתפקו' במה שיש לו כמו שירגיל באסור העריות וכיוצא בזה. וזכר הדברים הנחמדים כפי צורך האדם אליהם. ומה שראוי שישתדל על קנינם בעולמו ולכן זכר ראשונה חמדת הבית ואח"כ האשה ואח"כ עבד ואמה. ואח"כ שור וחמור שהם בעלי חיים בלתי מדברי'. ושאר הדברים שאינם כל כך צריכים כלל הכתוב באמרו וכל אשר לרעך. אבל במשנה תורה זכרם כפי חומר החטא והרשע כי החמד' היותר רעה היא חמדת האד' לאשת חבירו כחמד' דוד לבת שבע. ואחריה ברוע חמדת האדם לבית רעהו שהוא דר בו שיוציא אותו החוצה לקחת את ביתו ואחריו השדה כי עם היות שלא ידור בו האדם כמו שידור בביתו. הנה הוא מקום מזונותיו ונחלת אבותיו כמו שהיה ענין אחאב עם כרם נבות היזרעאלי. ואחר השדה זכר עבד ואמה שאינם כ"כ נחשבים כשדה. ואחריהם שור וחמור שהם בלתי מדברי' ואחריהם אמר לכלול המטלטלי' שאין בהם רוח חיים וכל אשר לרעך. וכבר זכרתי שבאו הדבורים הה' אחרונים האלה בקצור מופלג לפי שהם דברים שיגזור בהם השכל האנושי ובעבור ששלשה הראשונים מהם היו מהמצות שנצטוו עליהם בני נח ולכך לא אמר כאן בהם מלת רעך רוצה לומר לא תרצח את רעך לא תנאף אשת רעך לא תגנוב מאשר לרעך. לפי שכבר היה כל העולם מוזהר עליהם וישראל היו כלם רעים מפאת התורה שקבלו והתאחדו בה אבל בדבור לא תענה אמר ברעך וכן בלא תחמוד מפני ששת המצות האלה הוסיף הקדוש ברוך הוא לצוותם עתה לישראל להיותם רעים אהובים בקבלת התורה ומאותו צד ומאשר הם בני יעקב זרע ברך ה' היה ראוי שלא יעשו עולה ולא ימצא בפיהם ובלבם לשון תרמית וחמדה רעה וכן אומר שבאה בחמדה אזהרה מכופלת באומרו לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך. לפי שכמו שזכר המדיני האהבה והחמדה יש ממנה במועיל וממנה בערב ולהיותם דברים חלוקים זכר בהם הלאו שתי פעמים כאלו אמר לא תחמוד דבר רע מהמועיל כבית ושדה ולא תחמוד גם כן דבר רע מהערב כאשה ועם זה הותרה השאלה הב' וכבר זכר הראב"ע דעת אחר בעשרת הדברות האלה שהם כנגד הגלגלים ויחס כל אחד לגלגלו וחשב שעל זה נאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ומפני שהם דברים צוריים נפשי בחלה בם ועל כן לא זכרתים פה: ואמנם בתשובת השאלה הי"ג אומר שכוונת המעמד הנבחר האלהי הזה לא היה להודיע לישראל דרושים פלוסופיים וההשגות הנעלמות מהחוקרים בעיונם כי הידיעות ההמה לא יביאו האדם אל ההצלחה האמתית ולהדבק באלהיו ויכניסו האדם במבואות העיון וספקות המחשבות ואולי עם הנטייה לאמונות הזרות ובלתי אמתיות ומי יתן כל עם ה' פלוסופים ומה יוסיף ומה יתן להם קנין הידיעה ההיא. אבל רצה הקדוש ברוך הוא להשרישם באותו מעמד בשרשי אמתיות אלהותו ולהסיר מלבם הדעות המשובשות אשר נפלו בהם הפלוסופים בחקירותיהם כי הם עם שהודו במציאותו ית' ואחדותו ושלילת הגשמות ממנו הם כופרים ביכלתו על שנוי הטבעיים ובידיעתו הדברים הפרטיים והאפשריים להיות קודם היותם ובהשגחתו בפרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והמה הנחשים צפעונים הנושכים בפיהם ספורי התורה ויעודיה והמה היו בעוכרי פרעה כמו שיתבאר מכפירות דבריו ומחשבותיו. וגם בישראל היו רבים מהם מספקים בידיעת הש"י והשגחתו כמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין כי תמיד היו חוששים שהוא יתברך לגודל רוממותו לא היה משגיח בהם. ולזה דבר ויקרא ארץ שעם היותו ה' מחוייב המציאות הוא היה אלהיהם מנהיגם ומשגיח בם וכמו שראו בעיניהם שהוציאם ממצרים במסות באותות ומופתים ואסר להם הע"א כדי להשרישם בהשגחתו וביאר להם שהוא אל קנא ופוקד עון אבות על בנים וגו' ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו כי בזה נתאמת אצלם שהיו לו יתברך מצות ודברים יחפוץ בהם וישלם שכר עליהם ודברים בהפך ישנא אותם ויענש עליהם וזה כלו מה שלא שיער הפלוסוף בשום צד וצוה שלא ישא את שמו לשוא ושיש עונש רב על הנשבע לשקר שגם זה ממה שלא יקבלהו היוני בחקירותיו. ושישמרו את השבת לזכרון בריאת העולם וחדושו מה שהוא כנגד דעת הפלוסוף האומר בקדמותו והודיעם שכשיכבד האדם את אביו ואמו יאריך ימים וישב בהשקט על ארץ ירושתו כי גם זה הוא מפועל ההשגחה העליונה. והראה להם עוצם השגחתו על דברת בני אדם במה שבעצמו צוה אותם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד. הנה א"כ בעשרת הדברות האלה שהשמיע הקב"ה לעמו השרישם בידיעתו ובהשגחתו ותגמוליו ויכולתו ואהבתו המעשים הטובים ושנאתו הרעים שהם הפנות המעמידות את התורה האלהית על תלה ואשר כפרו הפלוסופים בהם לקוצר עיונם שהם לא יקיימו הדעות האלהיות האלה. אבל ירבו בהם הכפירות. ובזה הותרה באמת השאלה הי"ג: וכל העם רואים את הקולות וגו' עד סוף הסדר. ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות: השאלה הא' למה אמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן ולא זכר הקול האלהי הדובר אתם שהיה יותר מבהיל מהקולות והברקים. והנה ישראל מהקול האלהי פחדו לא מהקולות הבאים עם הברקים שהם הרעמים כמ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכתי' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. וגם לא זכר הכתוב דבר ממה שאמרו לו מהאש הנראה אליהם מההר שהיה עשן. והנה הם אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת: השאלה הב' בדברי משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים כי מה היה ענין הנסיון הזה. והנה במן נאמר אנסנו הילך בתורתי אם לא והוא בשמירת המצות התלויות במן אבל כאן לא היה ענין נסיון במה ששמעו באותו מעמד וא"א לומר שהיה הנסיון לראות אם ייראו מלפניו כי היראה היא זולת הנסיון וכמ"ש ובעבור תהיה יראתו. גם כי יש בפסוק הזה סתירה כי אם בעבור שתהיה יראתו על פניהם בא האלהים איך היה משה מצוה אותם אל תיראו והוא זולת הכוונה: השאלה הג' באמרו ויעמוד העם מרחוק כי מה היה התקון ליראה בעומדם מרחוק האם לא שמעו שם קול אלהים בהיותו מדבר הנה קול ה' בכח יגיע אליהם שמה. או אם לא יראו משם את האש והלא ממרחק יותר גדול תראה האש הגדולה ההיא ולמה א"כ עמדו מרחוק. ואם בא אליהם דבור אלהים שיעשו כן אם לאו כ"ש כי כבר נאמר למעלה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ולמה אם כן הוצרך הכתוב לספר ויעמוד העם מרחוק: השאלה הד' באמרו לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' כי למה צוה עתה על הע"א כיון שבדבור הב' מהדברות הזהיר עליה הרבה לא יהיה לך וגו' לא תעשה לך וגו' לא תשתחוה וגו' ורש"י מדברי חז"ל פירש שבא להזהיר על הכרובים שיהיו במשכן שלא יהיו של כסף במקדש ואפי' של זהב חוץ משם לא יעשה אותם ואין הכתוב סובל דבר מזה: השאלה הה' באמרו מזבח אדמה תעשה לי כי איך אמר וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך והנה לא צוה אותם עד הנה על הקרבנות ולא שיהיו עולות ושלמים ולא שיהיו מן הבקר ומן הצאן ולמה אם כן הזהיר כאן עליהם ועל המזבח והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: וכל העם רואים את הקולות וגו' עד סוף הסדר. תמהתי מהרמב"ן שכתב שהיה כל זה שנזכר כאן בפרשה קודם עשרת הדברות ומבלי הכרח יעות הכתובים לשום המאוחר קודם אבל שאר המפרשים לא אמרו כן אלא שאחר ששמעו ישראל עשרת הדברות היה כל זה והוא האמת כי אחרי ששמעו עשרת הדברות כלם מפי הגבורה בהיותם רואים את הקולות ואת הלפידים הנוראים ואת קול השופר שיהיה יותר מבהיל ואת ההר עשן הנה לא התפעלו מכ"ז כלום. ולא בקשו ממשה דבר עליו. אבל הם מעצמם נעו ממקומם מבלי מצות גבוה ונסוגו אחור עד שנתרחקו מההר יותר ממה שהציבם משה וז"ש ויעמדו מרחוק והיה זה מפחד האש והעשן שתאכלם ובזה חשבו שינצלו מהאש הנראה אליהם ומהעשן העולה באפם וכבר כתב הראב"ע כי בעבור שההרגשות הה' מתחברות במקום א' והוא הנקרא החוש המשותף ישימו העבריים האחת תחת האחרת כמו שאמר ראה ריח בני. אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וכן נאמר כאן וכל העם רואים את הקולות עם היות הקול מיוחד אל השמיעה לא אל הראות. גם נוכל לפרש שאמר כאן וכל העם רואים על הלפידים כי הם היו הנראין ויהיה אומרו את הקולות כמו את יעקב איש וביתו באו יאמר וכל העם רואים עם הקולות את הלפידים כי בבחינת הלפידים אמר רואים. וכדי לבאר הפחד והרעדה שקבלו מהקול האלהי אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות כלומר כבר אנחנו מתחרטים למה שבקשנו לשמוע את קול ה' מפני הסכנה הנמשכת ממנו. וכאלו אמרו לו אין אנו מבקשים דבר על הקולות ועל הלפידים ועל קול השופר ועל ההר עשן עם היותם דברים מבהילים יהיו מה שיהיו. אבל מה שנבקש הוא מענין הקול האלהי מפני שידעו שהוא רצון ה' להשמיעם כל מצותיו ותורתו באותו קול. הוצרכו אחרי ששמעו הדברות לבקש ממשה שלא ישמיעם הקדוש ברוך הוא עוד את קולו הנה אם כן בזה המאמר בקשו על הקול האלהי. והותרה בזה השאלה הא'. ומשה רבינו השיבם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר אל תיראו מהמות כמו שאמרתם פן נמות כי הנה לא הגיע אליכם הקול האלהי העצום הזה אלא לשתי תכליות יקרים. הא' לבעבור נסות אתכם. והנסיון הזה אפשר לפרשו מענין בחינה כלומר מפני שאתם בקשתם לשמוע את קול ה' וחשבתם שהיתה מדרגתכם לקבלו כמדרגתי לקבל הנבואה לכן בא אליכם הקול הזה כדי שתבחנו עצמיכם ותראו אם יש בכם כח לסבול אותו ולשומעו לא שהיה הדבר בספק לפניו יתברך ויצטרך לנסיון אלא בערככם שתשארו בחונים ומנוסים ותדעון עד היכן מגיע כחכם בזה. וכפי מה שפירשתי למעלה אפשר גם כן לפרשו מענין הרגל כמו לא נסיתי ללכת באלה רוצה לומר לבעבור נסות ולהרגיל אתכם בקבלת הנבואה בא האלהים וחז"ל פירשוהו מלשון גדולה כדי לגדל ולרומם אתכם בין האומות ששמעת' קול נבואיי בא האלהים וכבר הודעתיך מה שפירש עוד בזה הרב המורה שאמר ע"ה אליהם אל תיראו כי זה אשר ראיתם היה כדי שכאשר ינסה ה' אתכם ויביא נביא שקר שירצה לסתור דבר ממה ששמעתם לא תמעד אשוריכם מדרך האמת לעולם כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ויהיה אם כן ענין הפסוק הזה בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים בנסיון. וכפי כל א' מהפרושים האלה הותרה השאלה הב'. והתכלית השני הוא בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כלומר שתראו מלפניו ואין היראה הזאת יראת העונש אלא יראת המעלה והשלמות והגדולה והגבורה והתפארת וההוד שראיתם ממנו יתברך במעמד הזה שאותה יראה תשאר קבועה בנפשותיכם באופן שלא תחטאו באמונותיכם. ואפשר לפרש אל תיראו שידבר עוד השם עמכם בקול העצום הזה. כי גם בפעם הזאת לא היה כן אלא לבעבור תהיו בעלי נסיון לדעת כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועוד שנית לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו לעבור על מה שיצוה לכם על ידי נביאו כי תיראון פן יבקש מכם בכחו הגדול ובידו החזקה כברקים והקולות והאש אשר שמעתם וראית' פה. ואמנם מה שאמר' התורה עוד ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים לא בא להודיע מצד תחנותם כי כבר נזכר אלא להגיד שבזה שבקשו ממשה לבלתי שמוע את קול ה' נתרחקו מהמעלה שהיו בה ונשארו בהשגתם מרחוק בהיות שקודם לכן היה אלהים קרובים אליהם ומשה שהיה מרוחק ממקום הכבוד כי היה בקרב העם בתחתית ההר כמו שהוכחתי למעלה נתקרב אל מקום הכבוד והם נתרחקו ממנו. והוא אומרו ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. וכבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה שסביב הכבוד היו שלש מחיצות. הא' הוא החושך שהוא היותר חיצוני והענן הוא אחר החושך. והערפל שהוא העב הוא היותר פנימי הקרוב לכבוד הנברא הנראה שמה ולפי זה משה רבינו נגש ועבר החשך והענן ונתקרב אל הערפל אשר שם כבוד האלהים כי מפני שנתרחקו ישראל ממעלתם ועמדו והתמידו באותו ריחוק באמרם ואל ידבר עמנו אלהים ובקשו ממשה דבר אתה עמנו ונשמעה רוצה לומר נשמע ונעשה ככל אשר יצוה ה' אותך הוצרך מרע"ה לעלות אל ההר ולגשת למקום הכבוד לקבל התורה והמצות. הנה אם כן לכוון על מה שנתרחקו ממעלתם נאמר כאן ויעמוד העם מרחוק ולהבדיל ביניהם ובין משה אמר ומשה נגש אל הערפל וגו' והותרה בזה השאלה הג'. ואמנם מאמר ה' למשה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' ענינו שבעבור שמשה נתן ולמד אליהם שתי תכליות במה שהשמיע השם את קולו אליהם מהנסיון והיראה ראה יתברך שהיה שם עוד תכלית שלישי גדול מהם והוא שכיון שראו כי מן השמים דבר עמהם לא יעשו אתו אלהי כסף ואלהי זהב ואין הכוונה בזה להזהירם שלא יעבדו את הפסילים כמו שפירשו הרמב"ן אלא לצוותם שעם האמנה באלהותו לא ישימו בתפלותיהם אמצעיים בינם לבין אלהיהם ולא יעשו צורות להוריד שפע הככבים להצליח קנינם יען וביען אינם צריכין אליהם לפי שאלהים קרובים אליהם בכל קראם אותו והוא ישמיעם ויענם לא על ידי מלאך ולא על ידי ככב ואמצעי אחר שיבקש עליהם ולזה נסמכה הפרשה הזאת אחרי דבר משה אל העם בתשובת בקשתם ואמר כה תאמר לבני ישראל שיגיד להם התכלית הג' הזה שלא זכרו משה והביא ראיה מהמעמד הנבחר ששמעו מהשם ית' עשרת הדברות מבלי שום אמצעי בינו לבינם ולכן לא יעשו אתו כלומר להיות אמצעיים בינו לבינם אלהי כסף ואלהי זהב והם הטלמסאות שהיו עושים הקדמונים להוריד רוחניות הכוכבים להצלחת הדברים המדומים. ואמר לא תעשון אתי וחזר לומר לא תעשו לכם להגיד שהוא בלתי ראוי מצדו ומצדם. אם מצדו כי הוא מן השמים דבר עמהם בלי אמצעי ואם מצדם שהם מהשגחתו והנהגתו יתברך אינם מהנהגת המערכות השמימיות. ובזה הותרה השאלה הד'. והודיעם עוד שבדבר קל מאד ישיגו השפעתו והצלחתו והוא אמרו מזבח אדמה תעשה לי ואין זו מצוה אלא הגדת העתיד כלומר עתיד אני לצוותך שתבנה מזבח לשמי. ויהיה מעפר האדמה כי רם ה' ושפל יראה לא בזהב וכסף כי אם מאדמה פשוטה כמו שבארתיה. ואמר זה על מזבח העולה לא על מזבח הקטורת ולכך אמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך כי הודיעם בזה שהיה עתיד לצוותם במזבחות והקרבנות לשמו ותכלית המאמר הוא שזו היא העבודה שיצטרכו לעשות כדי שיגיע השפע אלהי וברכתו על צאצאיהם והצלחת קניניהם לא טלמסאות זהב וכסף כדרכי העו"ג האמנם המזבח והקרבנות יהיו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אם בנוב או בגבעון ושילה או בבית עולמים לא בכל מקום אשר תראה אלא בכל מקום אשר אזכיר את שמי ששם אבוא אליך וברכתיך רוצה לומר אשכין שכינתי בתוככם ויתברכו מעשיכם. והותרה בזה השאלה הה'. ובמכילתא אמרו לא תעשו אתי ר' ישמעאל אומר לא תעשון דמות שמשי שמשמשים לפני במרום לא דמות מלאכים ולא דמות כרובים ולא דמות אופנים ר' עקיבא אומר לא תעשון אתי כדרך שאחרים עושים ביראותיהם כשטובה באה עליהם מכבדים אות' שנא' (חבקוק א) על כן יזבח לחרמו וכשפורענות באה עליהם הם מקללים אותם שנא' והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו אבל אתם אם הבאתי עליכם טובה תנו הודאה הבאתי עליכם יסורין תנו הודאה וכן דוד הוא אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא הוי לא תעשון אתי אלהי כסף עד כאן ויפרש אם כן ר' עקיבא הפסוק הזה לא תעשון אתי אלהי כסף אלהים משפיעי זהב כי פעמים ישפיעו יסורין. ואמנם אמרו ואם מזבח אבנים תעשה לי אמרו במכילת' משמיה דר' ישמעאל כל אם שבמקר' רשות חוץ משלשה כגון ואם תקריב מנחת בכורים והוא חובה. ואם כסף תלוה את עמי והוא חובה שנא' העבט תעביטנו. ואם מזבח אבנים תעשה לי או אינו אלא רשות ת"ל אבנים שלמות תבנה עד כאן. וכבר נוכל להשיב לר' ישמעאל ברשות קדושת תורתו שגם אותם השלשה שזכר הם רשות ולא חובה כי הנה ואם תקריב מנחת בכורים אינה חובה לפי שהחיוב הוא להבי' ראשית בכורים. אבל הרוצה להבי' מנחה מבכורים יביא נדבה וכמו שכתב הראב"ע על אותו פסוק וכן אם כסף תלוה את עמי אין החיוב שילוה לו אלא שיתן לו די מחסורו ויעביטהו. אבל אם לא ירצה לתת לו אלא בדרך הלואה ילוהו ולא יהיה לו כנושה ולא ישים עליו נשך וככה אם מזבח אבנים תעשה לי הוא רשות רוצה לומר אם לא תרצה לעשות מזבח אדמה אלא מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית כי לא חייבה תורה שיבנו מזבח אבנים אלא שיבנו מזבח הרשות והרשות ביד' לבנותו מאדמה אבל אם לכבוד ולתפארת ירצו לבנותו מאבנים לא יהיו אבני גזית והם החקוקות כמ"ש ואבן משכית. ואמר חרבך הנפת עליה ותחלליה להגיד שבמקום שרצה לכבד המזבח יחלל אותו באותן המלאכות שיעשה באבנים. וחרבך רומז למקבות והגרזן כי לפי שהם מחריבים את האבן מתמונתו הטבעית יקראו בשם חרב. והנה היו הצורות ההן המפותחות באבני המזבח חלול לפי שיסירו המזבח מכוונתו הקדושה ובעבור זה צוה אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך לא תניף עליהן ברזל. וכבר כתב הרמב"ן שבכתובים יקרא המקבות והגרזן בשם חרב כמ"ש (שופטים ו') ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות ונאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו ואחרים פירשו חרבך כפשוטו כי היה מנהג עובדי עו"ג בבנותם המזבח להחגודד עליו כמשפטם ברמחים ובחרבות. ועל זה אמר כי חרבך הנפת עליה ותחלליה שהחלול הוא בשפוך דם אנשים עליה וטעם המצוה הזאת לדעת הרב המורה הוא כדי שלא יבואו לעשות באבנים צורות ע"א מפותחות וחקוקות בהן כמו שהיו עושים עובדי ע"א במזבחותיהם ונקרא זה בתורה אבן משכית והוא דעת אמתי והראב"ע כתב כדי שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות וקצתו בנוי במזבח השם והוא חלל כבודו. והרמב"ן כתב שהיה טעם המצוה בעבור היות הברזל לחרב והוא מחריב את העולם ולכן נקרא כן. ועשו אשר שנא השם ירש החרב שנא' על חרבך תחיה והחרב הוא כמו בשמים ובארץ כי במאדים ובמזלות הדם יצליחו בניו ולפיכך לא יובא בית ה' ואבן כספי בהתפלספותו זכר בזה טעם אחר. והוא שרצה הקדוש ברוך הוא שיהיה המזבח מאבנים שלמות שהם בתמונתם הטבעית ולא יתנו בהן צורה המלאכותיי' כי הטבע נכבד מהמלאכה ולכן הונח על זה לשון פסול כי כשנבדל מהנוצר הטבעי דבר משלמותו נקרא פסול ולכן אמר בלוחות האחרונות ויפסול שני לוחות אבנים לפי שפסל אותם משה במלאכה והיו בזה הפך הראשונות שהיו בתמונתם הטבעית. ולכן צוה שאם נעשה מזבח אבנים שנניחם בתמונות שנתן בהם הטבע החכם כי כל הדברים הטבעיים הם לחכמה ידועה בהכרח אצל השם. והטעמים האלה כלם הם טובים ונכוחים. ואמנם אמרו עוד ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. פרש"י כפי פשוטו שכאשר יבנו המזבח יבנו לו כבש משופע בו יעלה הכהן להקריב במזבח אבל לא יעשה אותו מעלות אלא שיהיה חלק ומשופע כדי שהכהן בעלותו בו לא יצטרך להרחיב הפסיעה ותגלה ערותו כי הנה אע"פ שהיה אחד מבגדיו מכנסי בד לכסות בשר ערוה מ"מ הרחב' הפסיעה במעלות היה קרוב לגלוי הערוה וכ"ז צוה ליראת המקדש כי הוא כבודו יתברך והנה צוה במקום הזה על דיני המזבח ובנינו ושלא יעלה במעלת קודם שיצוה במשכן וכליו. לפי שבא ענין המזבח אגב גררה להודיע שבאמצעותו תבוא עליהם ברכת ה' והשפעתו ואינם צריכים לטלמסאות זהב וכסף כמו שפרשתי ונראה לי לפרש שלא נאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי להזהיר על הכבש שבו יעלה הכהן להקריב. כי למה זה יצוה עתה בדין הזה מכל שאר דיני המזבח והכהנים ובגדיהם אף כי צואת ולא תעלה במעלת היא לכל ישראל לא לכהנים בלבד אבל ענינו שמפני שאמר מזבח אדמה תעשה לי ואמר שאם ירצה להעלות בנינו לעשותו מאבנים יהיו כמות שהן מבלי חקיקה ולא יפוי אחר מלאכותיי. הזהיר בכלל לישראל ולא תעלה במעלות על מזבחי שלא יעשו במזבח העולה דבר מעולה מזה לא זהב ולא כסף ולא אבן גזית שהם כלם מעלות ויפויים יותר מהאבנים התמימות כי מזבח העולה כמו שיתבאר במקומו היה רומז אל החומ' הטבעית ולכן היה נבוב לוחות והיה מעפר הארץ או מאבנים אשר בעפר יסודם. ואין שלטון ביום המות ועל זה נאמר באמת ולא תעלה במעלות על מזבחי כלומר לא תרחיב המזבח בהבנותו יותר מזה ולא תשים כסף וזהב אבנים טובות ומרגליו' שהם מעלות בעיני בני אדם על מזבחי. וכמו שאמרתי לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב כי אם תעשה מאותן המעלות במזבחי תגלה ערותך עליו כלומר שאתה נוטה לדרכי עובדי עו"ג ואין ערוה גדולה מזו. כי על כן אסר אבן משכית. וזה הוא פירוש נכון ומתישב בפסוקים. תם: ראיתי חכמינו הקדושים מפרשי התורה בדעות חלוקות אם יש סדור למשפטים ולדינים התוריים שנזכרו בתורה אם לא ורובם חשבו שאין להם סדר כל עיקר. עד שמהקדמונים אמרו שלא דרשינן סמוכים וקצתם אמרו שאין סדר למשנה. ולכן לא הקפידו לתת טעם בקדימת המשפטים האלה זה לזה ואותם שהשתדלו לתת בזה טעם וסברה מה היו כמתנבאים איש כל הישר בעיניו ידבר בדמות דרש וטענו' דמיוניות יוכל המעיין להאמין בם או להכחישם כרצונו. האמנם למה שראוי שתשפוט בזה הסברא הישרה הוא שיש סדר למשנה ומוקדם בלמוד התוריי כי אין ראוי ליחס לו יתברך השופט כל הארץ בתורותיו דופי וגנאי מהבלתי סדור שאין ראוי ליחסו לקטן שבחכמים. המחברים ספרים וגם אותם הקדמונים שאמרו אין מוקדם ומאוח' בתורה ושאין סדר במשנה לא אמרו כן בענין אחד בעצמו שלא יקדם בלמוד הקודם בסדר אלא בקדימות הזמניותי אמנם בקדימ' הדברים לפי גדריהם ועצמם. הנה זה ממה שראוי שנשגיח בו מאד. והואיל ונתנה רשות לכל אדם לדרוש סמוכים אענה גם אני חלקי. וכיון שנתבא' הפלגת הסדור בספורי התורה אשר פרשתי עד פה בשלם שבאופנים כן ראוי שנשער בדינים ובמשפטים האלהיים האלה שלא נפלו במקר' ולא נזכרו כפי ההזדמן ולכן אבחר דרכי בסדורם וקשורם: ואומר כי הנה בסוג המצות התורייות נמצאו מיני' מתחלפי' כי יש מהן שנקראים עדות והם המצו' המעידות על האמונות האמתיות ונפלאות השם כשבת ומצות הפסח והמצה וחג הסוכות והדומים להן שטעמן ידוע שהם לזכרון מעשי השם הנוראים. ויש מהמצות מין אחר נקרא חוקים שטעמם וסבתם נעלמים ממנו ולא ידענום ולכן אמרנו שהם חוקי המלך וגזרותיו ושני המינים האלה מבואר בהם החלוף וההבדל שיש במצות האלהיות מדתות בני כנען ותורותיהם כי הם שמו אותותם אותות ושקר המה מעשה תעתועים אמנם האלהיות עדות ה' נאמנה. אבל המין הג' מהמצות והוא במשפטים ובדינים שבין אדם לחבירו כבר יחשוב חושב שאין יתרון למשפטים האלהיים על המשפטים האנושיים ההסכמיים שמניחים בני אדם בקבוציהם ויקשה אם כן מאמר המשורר מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שאין קבוץ בבני אדם שלא יהיה ביניהם משפטים. ובאלה שמות רבה אמרו מאי דכתיב ועוז מלך משפט אהב אמר משה לישראל הרי נתן לכם הקדוש ברוך הוא את תורתו אם אין אתם מקבלים את הדינים הרי הוא נוטלה מכם. למה שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינים שנאמר ועוז מלך משפט אהב ואין יתכן זה בענין המשפטים משור עד חמור עד שה עד שלמה ועסקי בני אדם שעליהם נאמר אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. ומה המעלה הזאת למשפטי ה' אמת על מה שהיה במצות בני נח ומשפטי שאר האומות שעליהם נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כאלו היתה ידיעה העליונה נתנה האלהים להם לבדם. ואמרו חז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות ומה שראוי שיאמר בתשובת זה הוא שהמשפטים האלהיים יובדלו משאר המשפטים של בני נח ושל שאר האומות בשני הבדלים עצומים. האחד מצד טבע המשפטים עצמם שהאלהיים כוללים דברים אחדים מה שלא ימצאו במשפטי האומות. והשני מצד הגמול והשכר הנתן לשומר המשפטים האלהיים מאדון הכל יתברך שמו מה שאין כן במשפטים ההסכמיים מבני אדם כי אין בהם זולת תקון המדינה והקבוץ ואין בהם שכר ולא גמול ניתן מהאלוה יתברך על שמירתם זולת תועלת עצמם. והנה הקדוש ברוך הוא השמיע לעמו עשרת הדברות מאמרים קצרים וכאשר ישראל לא רצו לשמוע עוד מפי הגבורה התולדות ותולדות התולדות מהדבורים ההם ולא השכר שיגיעם בשמירתם הוצרך יתברך לצוות את משה שישים לפניהם אלה המשפטים ולא יחשוב אדם שהם מצות מחודשות שלא נאמרו עד הנה כי הם באמת צוויים נכללים בעשרת הדברות ולזה אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם בוא"ו העטוף כלומר שים לפניהם הדברים שנכללו בדברות אשר שמעו ולזה אמרו ולא לפני הדיוטות שחושבים שאין בדבור לא תרצח אלא שלא יהרג את חבירו כי הנה החכם ידע כי כל המשפטים האלה נכללו בדברות ההם ויותר מהמה גם כן אבל הספיק בזכרון אלה שיבאו בפרשה לביאור כוונתו והוא הבין למצות אחרות שיזכור אחר זה שהם גם כן נכללות בהם ובסוף המשפטים זכר השכר שיזכו בו בעבורם בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך כמו שיתבאר. והנה התחיל ממאי דסמיך ליה והם החמשה דברות אחרונים שבין אדם לחבירו כי בהם יתבאר הדבר יותר. וזכר עשרה משפטים נכללים באותו דבור לא תרצח. והם מן כי תקנה עבד עברי עד וכי יפתח איש בור. האחד משפט העבד העברי. השני משפט האמה העבריה ששניהם נכללים בלא תרצח מפני שהם כוללים לכל הגוף לחיי העבד וכאלו בא להגיד שאם ככה לא יעשה להם הרי הוא כרוצח אותם בעודם בחיים. והשלישי מכה איש ומת שהיא הריגת הנפש. וביאר בזה חלוקה אם היה בשוגג או במזיד. והד' ומכה אביו ואמו שגם שלא יהרגם אם יכה אותם ויעשה בהם פצע וחבורה ומכה טריה יהיה המכה חייב מיתה ונכלל בלא תרצח גם שלא יקללם בדבור לבד שגם הוא לו רציחה. והה' שלא יגנוב אחד מאחיו וימכרהו בבטחו על אביו ועל אמו שיעלימו עליו כי גם זה רציחה לאב הזקן. והו' אם יכה אדם את חבירו שגם הוא נקרא רוצח אפי' שלא יהרגהו. והז' כי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו שגם הוא בכלל לא תרצח. והח' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה כי גם זה בכלל לא תרצח. והט' וכי יכה איש את עין עבדו וגומר כי גם זה נכלל בלא תרצח. הי' וכי יגח שור את איש או אשה והוא שבא על ידו הרציחה כי הנה כל אלה המשפטים ביאר שנכללו בלא תרצח ולא היה דבר מזה אצל בני נח אלא שלא יהרגו איש את אחיו. ולכן אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי לפניהם ששמעו הדברות יוכללו לא לפני בני נח ולא לשאר האומות. ואחרי שביאר הנכלל בלא תרצח ביאר מיד הנכלל בלא תגנוב והוא מתחיל מן כי יפתח איש בור וגו' עד וכי יפתה איש בתולה. וזכר בזה שמנה משפטים כלם נכללים בהפסד ממון חבירו ובדבור לא תגנוב. הא' וכי יפתח איש בור ונפל שמה שור או חמור וביאר מה ישלם. הב' וכי יגוף שור איש את שור רעהו וגו' וביאר תשלומיו. הג' כי יגנוב איש שור או שה. הד' כי יבער איש שדה וגומר. הה' כי תצא אש ומצאה קוצים. הו' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. הז' כי יתן איש אל רעהו חמור או שה. הח' כי ישאל איש מעם רעהו וגו'. כי החלוקות האלה כלם נכללו בלא תגנוב ולא היה דבר מזה אצל בני נח אלא שהיו מוזהרים עלהגזל. ואחר זה ביאר הנכלל בלא תנאף כי הנה עם היות שבשמיעת הדברות שמעו לא תנאף סמוך ללא תרצח היה זה מהסבה שזכרתי שם. אבל עתה זכרם כפי חומריהם ומפני השתוף שיש ללא תגנוב עם לא תרצח כמו שיתבאר. וזכר חמשה משפטים שנכללו בלא תנאף הא' וכי יפתה איש בתולה. הב' אם מאן ימאן אביה. הג' מכשפה לא תחיה כי היא המפתה את הבתולה לשכב עם איש. הד' כל שוכב עם בהמה. הה' זובח לאלהים יחרם כי הע"א גם כן תקרא נאוף. ואח"ז זכר מה שנכלל בלא תענה והם שתי מצות. הא' וגר לא תונה. ואחז"ל שזו הונאת דברים כלומר שאע"פ שהוא גר לא יענה בו עד שקר בדבור שלא כהוגן. והב' כל אלמנה ויתום לא תענון שאע"פ שאין להם גואל לא יענה שקר בהם כי גואלם חזק. והנני מוכיח בביאור פסוקי המצות האלה שעל זה נאמרו. ואח"ז זכר המצות הנכללות בלא תחמוד והם ד'. הא' אם כסף תלוה את עמי לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך כי זה נכלל בלא תחמוד שלא יחמוד מעותיו ללקחם ברבית. הב' אם חבול תחבול שלמת רעך שלא יחמוד את כליו. הג' אלהים לא תקלל לפי שצוה במשפטים האלה ונשיא מעמך לא תאור את ב"ד השופט כן. הד' מלאתך ודמעך לא תאחר כי גם בזה לא ירע עינו ולא יחמוד במתנות הכהנים וכן אמר המשורר הגדול הבן גבירול באזהרותיו ולא תאחר בבצעך מלאתך ודמעך מורה שנכלל בלא תחמוד וכאשר השלים לבאר כמה מהאזהרות נכללות בחמשת הדברות האלה האחרונים חתם דבריו באומרו ואנשי קדש תהיון לי רוצה לומר ובזה הדרך יהיו המשפטים האלה האלהיים מביאים אתכם להיות קדושים לי עד שמפני זה כדי שלא תבואו למדות רעות הנמשכות מאכילת השקצים אצוה אתכם באסורי המאכלות ועליו אמר כאן בדרך כלל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ואחרי שהשלים לפרש כללי חמשת הדברות האחרונים הסמוכים חזר לדבר מהחמשה הראשונים ולא הוזקק לדבר דבר מדבור אנכי ה' אלהיך כי הוא היה הודעת מי היה המדבר כמו שביארתי וגם שאין כדומה לו בהבלי כנען ואמונותיהם וגם לא יהיה לך לפי שבני נח נצטוו בו כבר וכבר נכללה צואתם במצות זובח לאלהים יחרם. אבל זכר מדבור לא תשא שלא יחשוב אדם שגם שאר האומות נזהרים בזה ע"כ הביא עשרה מצות הנכללות בדבור ההוא. הא' לא תשא שמע שוא. הב' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. הג' לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה וגו'. הד' ודל לא תהדר בריבו כי כל זה בכלל שקר וכזב. והה' כי תפגע שור אויבך השב תשיבנו לו. כי אם לא תעשה כן הרי אתה רודף אחרי השקר. הו' כי תראה חמור שונאך. כי להיות יסוד הדבור ההוא לא תשא שצדק צדק ירדוף כל הסותר אליו הוא נכלל בלאו הזה. הז' לא תטה משפט אביונך בריבו. והח' מדבר שקר תרחק. הט' ושוחד לא תקח. הי' וגר לא תלחץ כי זה יביאך לישא שם ה' אשר בטח בו לשוא. וכן הביא המצות שהיו נכללות בדבור זכור את יום השבת וזכר מהם השמיטה כי גם היא העבודה בשש שנים והשביתה בשביעי בששת הימים וזה הוא שש שנים תזרע את ארצך. וזכר גם כן מצות השבת ששת ימים תעשה מעשיך וגו'. ואמנם בדבור כבד לא זכר דבר לפי שכבר יורה במה שאמר למעלה ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו. ולפי שמלבד כל המשפטים האלה שזכר שהיו נכללים בדברות עוד היה בהם הפשט הנראה מהם בתחלת הדעת לכן אמר עליהם כלם ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהוא פשט הדבורים ומשמעותם וכנגד דבור לא יהיה לך אמר שנכלל בו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך. והנה אמר שלש רגלים תחוג לי בשנה אם לבאר שגם המועדים האלה נכללו בדבור זכור את יום השבת. ואם לחייבם שכדי שידעו אמתת המשפטים האלה כלם יעלו לירושלם שלש פעמים בשנה ונתן משפט אחד בכל אחד מהחגים. אם בפסח לא תזבח על חמץ דם זבחי. ואם בסכות ראשית בכורי אדמתך וגו' ואם בחג השבועות לא תבשל גדי כמו שיתבאר אחר זה. הנה ביארתי קשור המצות והמשפטים האלה על פי הדברות ששמעו. ובזה נתגלה שהם משפטים אלהיים ולא כמשפטי העמים ונימוסיהם ואמנם ההבדל הב' שהוא מפאת הגמול הנתן בעד שמירתם יש ממנו כללי לעם ישראל. ויש ממנו פרטי לשומר מצוה. והכללי ביארו בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. ואולי שרמז בזה על השכר הנפשיי שישלח מלאכו וידריכם ויביאם אליו וכך אמר על דור המדבר כי ילך מלאכי לפניך. וכן במשנה תורה הוא אומר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. ולפי שהיה זה בזכות שמירת המשפטים אמר דוד ע"ה (תהלים י"ח ) י') משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא השכר הנפשיי. ועל השכר הגופני נאמר כאן וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. ונתתי את כל אויביך אליך עורף ושלחתי את הצרעה וגו' ושתי את גבולך וגו' שהם כלם מיני שכר וגמול גופניים יתן השם על שמירת המשפטים האלה ואחרי אשר נתתי קשור נאה והגון בכל פסוקי הסדר הזה ומשפטיו אשוב לבאר אותם אחד לאחד ולא אטה ימין ושמאל ממה שבא בקבלה האמתית בביאור המצות האלה כי הוא האמת והכל מורה ומוכיח על היותם משפטים אלהיים שלכן צוה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כותיים כי לא עשה כן לכל גוי ולא לפני הדיוטות:
