תנ"ך על הפרק - שמות כ - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות כ

70 / 929
היום

הפרק

מתן תורה ומצוות נוספות

וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַלֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץלֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָכִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ׃וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אנכי ה' אלהיך. הנה באלו עשרת הדברות כלולה כל התורה כולה כמו שסידרוהו הראשונים במספר המצות. ולכן אמרו שיש בעשרת הדברות תרי"ג אותיות כמנין תרי"ג מצות. כי כל אות משמשת במקום מצוה אחת. ולכן אמר הפייט עד אשר לרעך נתנם נחקרים וכולם מגיעים עד אשר לרעך. ולפי שהמפרשים דברו בזה באורך. איני רוצה להאריך בהם. אלא שהש"י רצה להודיע לישראל שמו הגדול שידעו במצרים. כאומרו וידעתם כי אני ה'. לכן אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתים מארץ מצרים בכח שמי הגדול. ולכן לא רצה לומר להם אנכי ה' אשר בראתי שמים וארץ. לפי שבכלל יציאת מצרים הוא חדוש העולם והוא דבר שראו בעיניהם. ורצה להתראות להם פנים בפנים. כמלך שפדה גוי אחד מידי חרב ורוצה להיות מלך עליהם. שראוי שיחבלוהו עליהם. ולפי שידוע דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. על סדר זה הולכים אלו הדברות. מה מצוה המלך לעבדיו בראשונה. שאחר שעשה להם טובות והוציאם מבית השביה. ראוי שימליכוהו עליהם למלך. כן אמר בכאן אנכי ה' אשר הוצאתיך. והוא דבר גדול שהכה בכורי מצרים ובכל אלהי מצרים עשה שפטים. מה מצוה עוד המלך. שלא יקחו מלך אחר עליהם כי תהיה בגידה גדולה במלך. כן צוה בכאן לא יהיה לך אלהים אחרים. אחר שראיתם כי אין עוד מלבדי. מה מצוה עוד המלך. שראוי העם לירוא ממנו ושלא לישבע בשמו. כן צוה בכאן לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכפל ב' פעמים ואמר את אשר ישא את שמו לשוא. שלא להוציא שם שמים לבטלה ושלא לישבע. מה מצוה עוד המלך. שיעשו יום אחד בשנה מיוחד לכבוד המלך כמו שקורים יום המלכים. כן צוה בכאן זכור את יום השבת וכו' לא תעשה כל מלאכה. ויש לך ללמוד ממנו כי ששת ימים עשה ה' וגו'. מה מצוה עוד המלך. שיכבדו הזקנים. בענין שרוב ימים ידברו ויאמרו מעלת המלך וטובותיו לבנים הבאים. כן צוה בכאן כבד את אביך ואת אמך. מה מצוה עוד המלך. שישמרו תורותיו ודיני המלכות שמסדר עליהם בין אדם לחבירו. וכנגד זה אמר ה' דברות אחרונות לא תרצח וכו'. כי בזה נכנסים כל הדינים. והחמשה הראשונים הם רוחניים. והאחרונים הם כמו גופניים. ולכן הם דבקים אלו באלו כמו הגוף והנפש והנפש בגוף. ולכן אמרו שהם מכוונים אלו כנגד אלו. אנכי ה' כנגד לא תרצח. כי הרוצח הוא כאלו ממעט הדמות. וכמו שפירשתי בפסוק שופך דם האדם. לא יהיה לך כנגד לא תנאף. כי האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. כן העוזב אלהים חיים ליקח אלהים זרים. לא תשא כנגד לא תגנוב. כי הגונב סופו לישבע לשקר. זכור את יום השבת כנגד לא תענה ברעך עד שקר. לרמוז שיש לנו להעיד על יום השבת אע"פ שלא ראינוהו בעינינו. והתורה אמרה או ראה או ידע וגומר. אבל מה שלא ראה ולא ידע לא יגיד. אבל בשבת יעיד. שאע"פ שלא דברה תורה אלא כי ששת ימים וגומר. ולכן אמרו כי בליל שבת מלאך טוב אומר וסר עונך וכו'. כבד את אביך כנגד לא תחמוד. ומי שאינו מכבד את אביו ואינו מאכילו ומשקהו הוא מצד החמדה. ובמדרש הנעלם אמרו כי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב פסק הטעם ביניהם. ובאחרים לא פסק הטעם. והטעם שאם לא תרצח היה סמוך. לא היו יכולים ב"ד להרוג הרוצח או החייב מיתה. אבל עכשיו נתן רשות להרוג שאמר לא תרצח. וכן לא תנאף אם היה סמוך היה אסור ליקח אפילו אשת אחיו שלא היה בעולמו. לזה אמר [לא] תנאף שנתן לו רשות. וכן לא תגנוב אם היה סמוך היה אסור לגנוב דעת התלמיד. וכן הדיין היה אסור לגנוב דעת הבריות כשיבואו לדין. לכן אמר לא תגנוב. אבל לא תענה סמוך שאסור להעיד שקר בשום ענין. וכן לא תחמוד על זה הדרך. ואם תאמר א"כ אסור לחמוד התורה דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז. והיה לו להפסיק. אמר שאינו כן כי בכל הדברות הראשונות אמר סתם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה. אבל בכאן פרט ואמר לא תחמוד אשת רעך ועבדו וכל אשר לרעך כלל. אבל חמדת התורה אינה נכנסת בכאן. ועוד שאינם בכלל וכל אשר לרעך ע"כ: וכל העם רואים את הקולות. בדרך נס ויראה. עם מראה השכינה שהיא אש אכלה היא אש התורה. וינועו ויעמדו מרחוק. להורות ענותנותם. והוא ע"ד ויסתר משה פניו. ולפי שנתרחקו מההשגה נתקרבו והשיגו יותר. וזה ויעמוד העם מרחוק. ע"ד מרחוק ה' נראה לי. ואמר וינועו. להורות שנתנענעו להתבודד ולהשיג. כמו המכוין בתפלתו שמתנועע. וזאת היא א' מג' שאלות ששאל אותו מין לר' שמעון. האחת מה טעם ישראל מתנועעים בקריאתם יותר משאר אומות והב' מה טעם אתם אומרים שאתם דבקים לשם. ואתם בעלי מכות וייסורים מכל האומות. והדבקים למלך אין ראוי להיות כן. והג' אתם מקוים הבית הג' והתורה אמרה גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון יותר מן הראשון. ראשון ושני מצינו. ושלישי לא מצינו. א"ל סבא סבא לא תאמר לי דבר. נתן עיניו בו ונעשה גל עצמות אח"כ אלו השאלות ששאל אותו רשע כבר נשאל למעלה. ובענין הנענוע יורה על מעלת ישראל. כי הם באו מכח האש וכתיב נר אלהים נשמת אדם. ואור הנר לעולם היא מתנועעת ועולה. וכן ישראל מכח האש מתנועעים. כדכתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם. וכתיב אלהים אל דמי לך. אבל העו"ג הם דועכים ודוממים כמו העצם שהוא באש. שעומד ואינו מתנועע. וזה נשאר לישראל ממתן תורה דכתיב וירא העם וינועו. ומה שאמר שאנו קרובים אל המלך ואנו מוכים ומעונים. כן האמת לפי שאנו כמו הלב שהוא באמצע הגוף. והוא מרגיש הדבר בטרם בואו. לפי שהוא דק וזך מאד. וכמו שאמר מכל משמר נצור לבך. כי ממנו תוצאות חיים. ולכן ישראל לפי שנמשלו ללב הם מרגישים כל צער וכל כאב יותר מהכנענים. לפי שהם נמשלים לגוף. ומ"ש מבית ראשון ושני. אם לא חטאו ישראל לא היה להם אלא בית ראשון. לפי שהיתה ראויה ליעשות ע"י הקב"ה. כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך. ולפי שחטאו גרמו לעשות ע"י אדם בית ראשון ושני. ולכן לא היה להם קיום כלל כאומרו שוא עמלו בוניו בו. ולכן עתיד הקב"ה לבנות ירושלים הוא בעצמו ולקיים מקדש ה' כוננו ידיך. וכתיב ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ועל זה כתב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ולא אמר השני מן הראשון ע"כ: ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות וכו'. הרצון בזה אל תיראו כי לבעבור גדל אתכם בא האלהים במ"ת להראות שכינתו ומוראו אליכם. בענין שתהיה יראתו על פניכם. כשתבואו לעבור על לא תרצח או על זכור את יום השבת. תהיה יראתו על פניכם. ותאמרו מי שזכה לראות פני שכינה בכל דיבור ודיבור. אין ראוי שיחטא. או יאמר לבעבור נסות אתכם. להרגיל אתכם בתורתו ובמצותיו. והוא כמו לא נסתה כף רגלה. וכן לא נסיתי. וכן רצה להרגיל אתכם בעשרת דיברות שהם כלל כל המצות. כדי שתהיו מורגלים בהם. ובזה תהיה יראתו על פניכם פעמים רבות לבלתי תחטאו. ומזה הטעם בעצמו נ"ל שהוא מענין נסיון. שרצה הש"י לנסותם היוכלו לעמוד במצות רבות: ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. נראה שזאת הפרשה מיותרת. אבל הרצון בזה אצלי כי בא זה להורות על מעלת ישראל שהשיגו במ"ת. כי קודם מ"ת בישר להם בטובות זמניות. ואמר להם אתם ראיתם אשר עשית למצרים. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. אבל עכשיו אחר מתן תורה בישר להם בטוב האמיתי הצפון לצדיקים להתענג בזיוו. וזה הדבר נישג אחר המות. ועכשיו השיגוהו בחיים חייתם. ואחר שזה כן לא תעשון אתי אלהי כסף. כי אחר שאני נראתי לכם פנים בפנים. מי יבא להכחיש אתכם. שאם יאמרו שתעבדו ע"ז או שלא תאמינו בי. תאמרו להם אין לנו להאמין לשום נביא. אחר שהוא בעצמו אמר אנכי ולא יהיה לך. וזהו בעבור תהיה יראתו על פניכם. שראיתם אותו פנים בפנים ולא תחטאו. כי תאמרו אם לא יבא הוא להראות לנו כמו בראשונה לא נאמין לכם. וזהו כי מן השמים וכו'. ואם כן לא תעשון אתי אלהי כסף. או שיאמר אעפ"י שמן השמים דברתי עמכם עשרת הדברות. כל עצמי לא טרחתי אלא בשביל דיבור זה של ע"ז. שהוא לא תעשון אתי אלהי כסף. או שיאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. אע"פ שלא היה ראוי. ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף. וזהו כעין מה שאמר ר' יצחק שומעין לשוטה מה שהוא אומר. אלא לפי שגלוי לפני הקב"ה שעתידין לעשות העגל לסוף מ' יום. ואם לא הראה להם הקב"ה דמות כבודו. היו אומרים אנו בקשנו מאת הקב"ה שיראה לנו דמותו ולא רצה לפיכך עשינו העגל. לפיכך הראה להם דמותו. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. והרצון עוד אצלי שיאמר אתם ראיתם וכו'. בלי אמצעי אלא פנים בפנים. ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף. להיות אמצעיים ביני וביניכם. וזהו לא תעשון לכם. וא"ת מי יהיה אמצעי בינינו לבין אלהינו. כי אין אנו ראויים לפי שפלותינו ולפי מעלתו. לזה אמר מזבח אדמה תעשה לי. כלומר אני אתן לכם תיקון לזה שתעשו מזבח אדמה. להורות כי מקומו מרום וקדוש ישכון. וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. לכפר על חטאתיך. ולהיות פרקליט ואמצעי ביניך לבין אלהיך. כאומרו בקרבנות לרצון לכם. ואם לא יהיה לך מזבח ולא מקדש. בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. כמו שראית שבאתי אליך ומן השמים דברתי עמך. ואמר אזכיר ולא תזכיר. הרצון אצלי כי הש"י הוא המזכיר את ה' ולא הכהן. כי אע"פ שהכהן היה מזכיר את ה' במקדש. השם היה מזכיר ומוריד שפע האותיות ונותנם בפיו של כהן גדול. ואז היה הכ"ג גומר ומזכיר. ולא באופן אחר. וז"ש בירושלמי מאי בקול רם בקולו של רם. מלמד שהיה הקב"ה משתף שמו עם הכהנים. כלומר שהיה משים הדברים בפיהם. כענין מה שאמר במשה והאלהים יעננו בקול ונותן הקול בפיו. וזה תמצא מפורש בתפלת יוה"כ שאמר. והכהנים והעם כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כ"ג. לא אמר מוצא אלא יוצא. כאלו הוא מעצמו יצא בלי מוצא. ויותר ברור באומרו אף הוא היה מתכווין לגמור את ה' כנגד המברכים. לא אמר להזכיר או לומר את ה'. אלא לגמור. כי ה' היה משים הדברים בפיו. והוא היה גומר. כי השפע היה נשפע מהשם בפיו של כ"ג בהזכירו את השם וכשהכהו רואה את הדברים בפיו היה גומר להוציא את ה'. ולכן אמר בכאן בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי אני הוא המזכיר את שמי ונותנו בפיו של כהן גדול לגומרו. וזהו בקול רם בקולו של רם. וזהו לגמור את ה'. וכן מצאתי בזוהר בפרשת אחרי מות כי השם היה מסדר השם בפיו של כ"ג ביום הכפורים יעויין שם וזהו כפתור ופרח: ואם מזבח אבנים תעשה לי. אמרו בזוהר כי מזבח אדמה הוא מדבר בברית מילה שחשוב ככל הקרבנות. ואם מזבח אבנים תעשה לי זה מדבר כנגד מילת הגרים שהם חשובים כאבן. לא תבנה אתהן גזית. כי אין מועיל בהם. אלא הם כמו האבנים. שאף ע"פ שפוסלין וכורתין אותן נשארו אבנים. כן הגרים לא תועיל בהם אלא החרב והסכין הוא שהנפת והפסדת. והוא נשאר כאבן. ואולי זה רמז על מה שאמרו קשים גרים לישראל כספחת שנאמר ונספחו על בית יעקב. לומר שהם קשים כאבן ולכן קשה חבורם לישראל. ואע"פ שיש מהן שעושין רע לישראל. אחר שהם מעם אחר ובאו לחסות תחת כנפי השכינה ועמי לא ידע ישראל לא יתבונן. הפי' הראשון נכון ומסכים לפי' הזוהר. ולא תעלה במעלות על מזבחי לפי שאין גבהות לפני המקום. ולכן אמר אע"פ שמרום וקדוש. אשכון את דכא ושפל רוח. אשר לא תגלה ערותך עליו. כי הגאוה היא כמו ערוה. וכן רמז על מדת הענוה. וכתיב והצנע לכת עם אלהיך:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך