פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר, שנולד בפתיחה הראשונה של כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, לִי הוּא. קידושו יבטא את השתייכותו לי.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים, מן המקום שהיה מקום עבדות. ולא יצאתם משם כבורחים, כִּי, אלא בְּחֹזֶק יָד, בתוקף, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ בזמן יציאת מצרים ובזמנים שבהם יציינו את זכרה בדורות הבאים.
פסוק ד:הַיּוֹם, בתקופה זו אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. אין בכך רק הסבת תשומת לבם לתקופת השנה, אלא קביעה נורמטיבית, מעין הקביעות ההלכתיות שנאמרו לפניה ולאחריה, המרמזת שלעולם יחול חג הפסח בחודש האביב.
פסוק ה:לא רק כאן ועכשיו תחגגו את חג הפסח. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, שהיא אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ — וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, עבודת קרבן הפסח שעשית אותה במצרים, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה— חודש האביב.
פסוק ו:שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — חַג לַה'.
פסוק ז:מַצּוֹת, ולא חמץ יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, אינך חייב לאכול מצות בכל שבעת הימים, כפי שאפשר היה ללמוד מן הפסוק הקודם, אלא את המצות בלבד תוכל לאכול, ואילו החמץ אסור באכילה באותם ימים. יתר על כן, לא רק אכילת חמץ אסורה, אפילו — וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ.
פסוק ח:וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא, שבו תציין את היציאה ממצרים, לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה— כדי שאשמור את הזיכרון ואקיים את המעשים, עָשָׂה ה' לִי את כל אותם המופתים בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
פסוק ט:וְהָיָה לְךָ סיפור יציאת מצרים לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ. כתוב את הסיפור על חפץ שאותו תצמיד לידיך ובין עיניך לשם זכירת הסיפור. לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, וכדי לזכור כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.
פסוק י:מעבר לתזכורות הנהוגות במשך השנה כולה, לגבי הפסח — וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ בזמנה מִיָּמִים יָמִימָה, שנה אחר שנה.
פסוק יא:לאחר שמשה הרחיב לגבי המעשים שנועדו להזכיר את יציאת מצרים — ציון הימים באכילת מצות ולא חמץ, קביעתם בחודש האביב, ההוראות להשבית בו חמץ ולספר בו את סיפור האירועים על פה, ונוסף לכך, מצוות הנחתם של אות וזיכרון כתובים על היד ועל הראש — הוא חוזר לגופו של הציווי שה' הורה לו להודיע לישראל: וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ, וּנְתָנָהּ לָךְ,
פסוק יב:וְהַעֲבַרְתָּ, הפרש כָל פֶּטֶר רֶחֶם, הראשון שיצא מן הרחם לַה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, ראשוני הוולדות המשוגרים מגוף הבהמה החוצה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ, הַזְּכָרִים יהיו קודש לַה'.
פסוק יג:וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה. אף בכור החמור קדוש, אך אין להקדישו או להשתמש בו כמו שהוא; יש להמיר אותו בשה — שאותו ייתנו לכהני ה', כפי שיתפרש לאחר זמן. וְאִם לֹא תִפְדֶּה את פטר החמור — וַעֲרַפְתּוֹ. לא ברור מדוע יסרב אדם לפדות את חמורו; ייתכן שהוא כועס על הכהן שבקרבתו, אולי אינו רוצה או אינו יכול לפדות אותו בשה מסיבות אחרות. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, שאף הוא אינו קרב על המזבח — תִּפְדֶּה.
פסוק יד:וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: "מַה זֹּאת?" מדוע אתם עושים כך בפטר הבהמה, בפטר החמור או בבכור האדם? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "בְּחֹזֶק יָד, בכוח ובתוקף הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
פסוק טו:וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, ורק זו היתה הדרך שבה הסכים פרעה לשלחנו. כיוון שכך, ה' לקח לרשותו את כל הבכורות. עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. את הבכורות שלקח ה' לעצמו, אני נותן לו".
פסוק טז:וְהָיָה גם נושא זה לְאוֹת עַל יָדְכָה, ידך, וּלְטוֹטָפֹת, מלה עמומה, שאולי מקורה לועזי. לפי המסורת שבעל־פה אלו התפילין. בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, משום שאנו בחיריו ובנו הוא רוצה. עניין זה ייזכר הן על ידי מתן הבכורות, הן באמצעות הנחת התפילין, המסמלים את הקשר בינינו ובין ה'.
פסוק יז:וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם, הנחה אותם אֱלֹהִים ללכת דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, לאורך חוף הים התיכון, שם ישבו הפלשתים, אף כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם, יתחרט הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, אמנם הפלשתים לא היו עם גדול, אך הם היו מלומדי מלחמה ותקיפים. אילו עברו ישראל בארצם, היתה עלולה לפרוץ מלחמה קשה, ונוכח אתגרים קשים אלו — וְשָׁבוּ ישראל מִצְרָיְמָה.
פסוק יח:לפיכך — וַיַּסֵּב, סובב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, דרך יַם סוּף. במקום לפנות צפונה, לאורך דרך הים, הוא כיוון אותם לדרום־מזרח. ואמנם חֲמֻשִׁים, מצוידים בנשק עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ישראל הניחו שייאלצו להילחם, אך אלוקים חשב כי העם עדיין אינו מסוגל לעמוד בקרב ממשי בשלב זה. לכן התווה להם מסלול שיעקוף את פלשתים.
פסוק יט:וַיִּקַּח מֹשֶׁה בדרכו אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ יוסף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בניו של יעקב, או: כלל צאצאיו, בני הקבוצה המכונה 'ישראל', לֵאמֹר: כאשר פָּקֹד יִפְקֹד יזכור ויגאל אֱלֹהִים אֶתְכֶם, הריני מבקש מכם: וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה, ממצרים אִתְּכֶם.
פסוק כ:וַיִּסְעוּ ישראל מִסֻּכֹּת, שם פרטי של מקום, או: מקום שבו היו סוכות, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, שם מקום שהיה בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. עד כה צעדו במקומות פוריים שעדיין השתייכו למצרים או לגושן. עתה הגיעו לתחילת האזור השומם.
פסוק כא:כדי להתמצא במדבר — ומלאך ה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, לפני בני ישראל יוֹמָם, ביום בְּעַמּוּד עָנָן, בענן שצורתו כעמוד, לַנְחֹתָם, להנחותם את הַדֶּרֶךְ. הם צעדו בעקבות הענן, המסמל באופן כלשהו את כבוד ה'. ובלַיְלָה הוא הולך אתם בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לא ברור אם בפועל נסעו ממקומם בלילה. על כל פנים, לאפשרות של צעידה לילית יועדה האש העומדת כעמוד לפני העם.
פסוק כב:לֹא יָמִישׁ, יזוז עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם. בני ישראל לא ידעו לאן הם הולכים, ושני העמודים הללו ייצגו את הדרכתו של ה' בדרכם במדבר.
