פסוק א:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
פסוק ב:הַחֹדֶשׁ הַזֶּה הנוכחי — ולהלן יתברר שזהו חודש ניסן — יהיה לָכֶם רֹאשׁל חֳדָשִׁים, כלומר רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
פסוק ג:ביתר המצוות עליהם לפנות אל העם — דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר, ביום העשירי לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה, בן צאן צעיר — כבש או עז — לְבֵית אָבֹת, לכל משפחה, כלומר שֶׂה לכל בָּיִת.
פסוק ד:וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, אם המשפחה קטנה מכדי לאכול שה שלם, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ שה משותף, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, בהתאם לסכום הנפשות. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ, תימנו, תקבעו את המכסה עַל הַשֶּׂה. כיוון שהשה הוא קרבן שייאכל, מכסת הנפשות נקבעת לפי האפשרות המעשית לאכלו. משום כך לא ייחשבו במניין הסועדים תינוקות קטנים, זקנים המוגבלים באכילתם או חולים שאינם מסוגלים לאכול.
פסוק ה:שֶׂה תָמִים, בלא מום, זָכָר בֶּן שָׁנָה, בתוך שנתו הראשונה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ.
פסוק ו:לאחר שתקחו אותו ביום העשירי לחודש — וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ לקרבן כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אחר הצהריים.
פסוק ז:וְלָקְחוּ מִן הַדָּם של השה הנשחט וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, דפנות הסף של הבית מימין ומשמאל, וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, הקורה העליונה שמעל למזוזות, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. אם שתי משפחות או יותר יתכנסו בבית אחד לאכילת השה או יאכלו אותו כחבורות נפרדות בשני בתים, יש להזות את דמו בבתים שבהם הוא ייאכל.
פסוק ח:וְאָכְלוּ כל ישראל אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, בשר צלוי וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים עם עלים או קלחים מרים — יֹאכְלֻהוּ.
פסוק ט:אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, צלוי למחצה, וגם לא בָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ — רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. השה ייצלה כולו בבת אחת.
פסוק י:וְלֹא תוֹתִירוּ, תשאירו מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. עליכם לסיים את אכילתו בלילה. וְהַנֹּתָר, אם בכל זאת יישאר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר — בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
פסוק יא:למרות שהאכילה תיעשה כדרכם של בני חורין — וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם. אנשים רבים, במיוחד עובדי אדמה פשוטים, נהגו ללכת יחפים. נעילת הנעליים העידה על כוונה לצאת לדרך. וּמַקֶּלְכֶם לצורך ההליכה יהיה בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'.
פסוק יב:וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם — מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, עונשים גדולים. אֲנִי ה'.
פסוק יג:וְהָיָה הַדָּם שתשימו על הפתחים לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, לסימן שאתם שוהים בהם באותה שעה. וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי, אדלג. או: אחוס עֲלֵכֶם שלא תוכו. וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, לפגוע בְּהַכֹּתִי, בזמן שאכֶּה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק יד:וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
פסוק טו:הימים הללו יצוינו מדי שנה באופן הבא: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, וכאן לא ניתן הסבר לציווי זה. אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ, עליכם לבער, לכלות שְּׂאֹר, מחמצת מִבָּתֵּיכֶם. כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי של החג, כולל שני הימים הללו.
פסוק טז:וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מימי החג שייחגג בשנים הבאות, מִקְרָא קֹדֶשׁ, התכנסות לצורך עיסוק שבקדושה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. ומעבר לכך, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. ואף על פי שאין עושים בימים אלו מלאכה, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ — הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. מותר לעשות את המלאכות לצורך התקנת האוכל — השחיטה, הבישול, האפייה וכיוצא בהן.
פסוק יז:וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת שלא יחמיצו כלל, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שבו יחול החג הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, מַחנותיכם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. עניינו של האירוע הזה ילווה אתכם גם בעתיד.
פסוק יח:בּחודש הרִאשֹׁן, חודש ניסן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בלילה תֹּאכְלוּ מַצֹּת עם הקרבן שנשחט באותו יום בין הערביים, כאמור. עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
פסוק יט:באותם שִׁבְעַת יָמִים, לא רק שתאכלו מצות ולא תאכלו חמץ, אלא גם שְׂאֹר, החלק המוחמץ ביותר בבצק, שבו משתמשים כדי לגרום לעיסה אחרת להחמיץ, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, שאור, המחמיץ את הבצק — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, בין שהיא בַּגֵּר וּבין בְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
פסוק כ:כָּל מַחְמֶצֶת, שם עצם מופשט המציין כל דבר המכיל חמץ לֹא תֹאכֵלוּ. בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת בימי חג הפסח.
פסוק כא:וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עליכם להתכונן. מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.
פסוק כב:וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת צרור של צמח האֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, כלי לאיסוף. וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף. באמצעות אגודת האזוב תביאו למגעו של הדם במשקוף ובשתי המזוזות. וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, משום שבלילה הזה מרחפת גזרת השמדה על מצרים —
פסוק כג:וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח שלכם, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.
פסוק כד:וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. יש מפרטי הדינים שנזכרו כאן, כגון חגירת המתניים ונעילת הנעליים, שהתייחסו רק ליום הפסח הראשון, שבו יצאו ממצרים, אבל עצם ציון חג הפסח נשאר לדורות.
פסוק כה:וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, כפי שהבטיח, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, הקפידו לקיימה גם הלאה.
פסוק כו:וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לשם מה הפולחן והמעשים המורכבים שאתם עושים?
פסוק כז:וַאֲמַרְתֶּם: "זֶבַח, קרבן פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ, כאשר הכה אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". מאז ועד היום אנחנו חוגגים את הצלתנו באמצעות קרבן זה. וַיִּקֹּד הָעָם כאשר שמע את הדברים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, ובכך ביטאו הן את הסכמתם לציית להוראות ולבצען, הן את תודתם על בשורת השחרור, שהרי עד כה לא שמעו תאריך מדויק שבו הם עתידים לצאת בפועל ממקום עבדותם.
פסוק כח:וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ את כל פרטי המצווה ודקדוקיה.
פסוק כט:וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, הנסיך, המכובד ביותר, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי, בכור המשפחה השבויה אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, בבית הסוהר, המבוזה ביותר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
פסוק ל:וַיָּקָם פַּרְעֹה בלַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, הזעקות עטפו את כל המדינה אף על פי שמצרים הוכתה באמצע הלילה, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
פסוק לא:וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן באמצע הלַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ, צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם, כפי שביקשתם.
פסוק לב:גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם — וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. אינני יכול אלא לבקש שבתוך תפילותיכם תתפללו גם עלי.
פסוק לג:וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ. המצרים הבינו שהמכה באה עליהם משום שכבלו את ישראל לארצם. עתה, תחת אימת המוות, הם דחקו בישראל בכוח שיעזבו מיד את ארצם. כִּי אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ מֵתִים. כנראה לא הבחינו שהמכה פוגעת בבכורות בלבד משום שלא תמיד הבכור ניכר. מן הסתם היו בתים שחיו בהם בכורות אחדים: בין שאף האב בכור, ובין שמדובר בבכורותיהן של אמהות אחדות, ואולי מתו גם הבכורות לאבותיהם שאינם פטרי רחם או גם כל שהיה החשוב ביותר באותו בית.
פסוק לד:מחמת החיפזון — וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם, הכלים שבהם הכינו את הבצק, צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. הם לא יכלו להשאיר אותן להתפחה, ומכיוון שהכילו בצק אי אפשר היה לארוז אותן עם שאר הכלים. על כן החזיקו אותן בצרור על השֶכם.
פסוק לה:עוד קודם לכן — וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, ובגדים.
פסוק לו:וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. ישראל הוציאו ממצרים כל מה שיכלו.
פסוק לז:וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, מקום ריכוזם של ישראל, שבו בנו המצרים את הערים הגדולות, סֻכֹּתָה, אל המקום הקרוי סוכות. ישראל מנו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. מספר זה לא כלל את הילדים הקטנים, את הנשים ואת הזקנים.
פסוק לח:וְגַם עֵרֶב רַב, תערובת גדולה של אנשים עָלָה אִתָּם. כיוון ששערי מצרים נפתחו, הגבולות התרופפו והחוקים בוטלו, הצטרפו לישראל אנשים נוספים שביקשו לנצל את ההזדמנות. וְצֹאן וּבָקָר היה ברשותם, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.
פסוק לט:וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, ועשו ממנו עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, החמיץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, להתעכב עד להחמצת הבצק. אף על פי שידעו על כך מראש, ההתרחשויות היו פתאומיות. יתר על כן, עמד לרשותם זמן קצוב, שבו אף היו צריכים להכין את הבשר ואת המצות לאכילה באותו לילה. ובמגבלות השעה גַם צֵדָה הנדרשת למסע ארוך לֹא עָשׂוּ לָהֶם.
פסוק מ:וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם היה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
פסוק מא:וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שנזכר קודם — היום הראשון של חג הפסח — יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יוצאי מצרים לא היו קבוצה סתמית. העם המתהווה כאן הוא צבאו של ה'. רעיון זה יתברר ויתפרט יותר בסיפור מתן תורה.
פסוק מב:לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה', ללילה הזה ה' המתין כדי לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'. לא היה זה רק ליל הצלתם של ישראל, ה' ייעד אותו מראש והמתין לו שכן משמעותו חורגת ממה שנראה לעין. לאחר ההתרחשות הזאת יהפוך הלילה גם שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ישראל יזכרו ויחוגו את אשר אירע בו וינחילו את הזיכרון הזה לְדֹרֹתָם. אך אולי גם הפסוקים העוסקים בשאר העדות הללו נאמרו קודם לכן. ייתכן שהופעתן של הפרשיות ההלכתיות הנוגעות לדורות כאן, אף שנצטוו עליהן קודם לכן, באה למנוע את עיכובו של סיפור העלילה.
פסוק מג:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: זֹאת חֻקַּת, דין קרבן הַפָּסַח. מעבר להדרכות המעשיות שהוזכרו לעיל, שרבות מהן יפות לשעתן בלבד, כאן באות הוראות כלליות הנוגעות לדורות: כָּל בֶּן נֵכָר, בן עם זר לֹא יֹאכַל בּוֹ, למרות שעִם ישראל יצאו, כאמור, גם ערב רב שאינם מבני ישראל.
פסוק מד:וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף, עבד שנקנה בכסף, וּמַלְתָּה, ומלת אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. רק מי שנימול יוכל לאכול את קרבן הפסח.
פסוק מה:תּוֹשָׁב נכרי שיחיה בקרבכם, אך איננו אזרח, וְשָׂכִיר נכרי, שנשכר לעבודה לֹא יֹאכַל בּוֹ אף על פי שהוא קשור לבית ונחשב כחלק מבני הבית.
פסוק מו:בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל הפסח. לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה. כולו קדוש כקרבן ואינו נאכל אלא בתחום מסוים. וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ כדרך אכילת רווחה של מלכים.
פסוק מז:כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
פסוק מח:וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, שאיננו תושב ושכיר, אלא אדם שהגיע ממקום אחר אך מעוניין להתגייר ולהתאחות עם עם ישראל ולעבוד את ה', וְעָשָׂה פֶסַח לַה' — הִמּוֹל לוֹ תחילה כָל זָכָר. אחת מדרישות הסף מן הגר היא הכניסה בברית המילה של בני ביתו הזכרים, וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, את קרבן הפסח, וְהָיָה, אז ייחשב כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, כולל מי שנולד לישראל אך לא נימול.
פסוק מט:בעניין זה תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.
פסוק נ:וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, כֵּן בדיוק עָשׂוּ בליל אכילת הפסח.
פסוק נא:וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שלאחר אותו הלילה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.
