מי גם בכם ויסגור דלתיים
שאלה: לאחרונה חזרתי ב"ה בתשובה. בביתנו נהוג שבליל שבת אמא מדליקה נרות [לפני השבת] ואבא עושה קידוש. לאחר סעודת השבת צופים בטלוויזיה, כשאור הנרות עדיין דולק. אמרתי לאמי: מוטב שלא תדליקי נרות אם את מחללת שבת. והיא ענתה: יש מצווה אחת שאני רוצה לעשות, למה ש"אפסיד" גם אותה? – מי צודק?
נושא נבואת הפרק הראשון בספר מלאכי הוא עבודת הקרבנות. הנביא תוקף בצורה חריפה את עבודת הקרבנות של אנשי זמנו המבזים את ה' בעבודה זו. לכן קורא הנביא לסגור את היכל ה': "מי גם בכם ויסגור דלתיים, ולא תאירו מזבחי חינם, אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאו-ת ומנחה לא ארצה מידכם"(מלאכי א י).
מלאכי, מאחרוני הנביאים, הולך בזה בשיטת נביאים שקדמו לו. שמואל, "רבן של נביאים" ומחדש הנבואה בישראל, אמר לשאול: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים"(שמואל א טו כב). גם ישעיהו מבקר את העם: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'... כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי... חודש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה... גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו"(ישעיהו א יא-טז). מיכה שואל: "במה אקדם ה' איכף לא-להי מרום? האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן? ...הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך"(מיכה ו ח).
מובן שאף אחד מהנביאים אינו יוצא חוצץ כנגד עבודת המקדש ועבודת הקרבנות, הכוללות חלק גדול ממצוות התורה כולה. הרי העם באלפי שנות גלותו מתפלל שלוש פעמים, יום יום, "והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל". הנביאים מתנגדים להקרבת קרבנות בצורה חיצונית ומבזה, המתאימה להשקפת עובדי האלילים שהקרבן הוא "שוחד" לאליל. כנגד גישה זו יצאו הנביאים, וסברו שאם כך מקריבים, מוטב להפסיק את עבודת הקרבנות. לפי תפיסת התורה באים הקרבנות מצד חסד ה' ולא מצד חרון אפו. ישנם מצבים שבהם אדם שחטא חייב מיתה, או שיש בו תשוקה למות מעצם אהבתו ושאיפתו לתת את כל כולו לה', אבל תורתנו היא תורת חיים וכולה נדחית בגלל פיקוח נפש. אין ה' חפץ במות המת, על כן מצד מידת החסד נתן הקב"ה אפשרות לאדם לעבור חוויה של מיתה ובכל זאת להישאר בחיים, וכדברי הרמב"ן (שהובאו במאמר הקודם) שאדם צריך לדמיין במחשבתו שכל הפעולות הנעשות בקרבן נעשות בגופו. מי שחושב שכאשר הוא מקריב הוא נותן לא-ל מתנה, ואינו חושב שהוא מקבל מתנה, על קרבן כזה אומרים הנביאים "למה לי רוב זבחיכם".
המעיין בפסוקים יראה שיש הבדל בין הטעות של מקריבי הקרבנות, שכנגדה דיברו הנביאים שמואל, ישעיהו ומיכה, לטעות שכנגדה מדבר מלאכי בפרקנו. הנביאים האחרים התריעו כשהקרבן עצמו היה קרבן ראוי, רק שהוא הוקרב במחשבה מוטעית של שוחד. המקריבים חשבו שבקיימם את הפולחן של נתינת הקרבן יצאו ידי חובה של עבודת ה', וממילא הרשו לעצמם לחמוד ולגזול ולעשות ככל העולה על לבם לפי תאוותם. קרבן כזה הוא מכשיר למעשה עברות; הוא אינו פסול מצד עצמו אלא מצד מה שהוא גורם. בדרך כלל כשאדם עובר עבירה, אין אומרים לו אל תעשה מצוה. להיפך, גם כשאדם עובר עבירה [ומי מאיתנו אינו עובר] הוא מחוייב במצוות, ואולי דווקא בגלל העבירה כדאי שעכשיו ירבה במצוות; אבל כאן כשאדם עובר על גזל וחושב שהקרבן יתיר לו להמשיך בכך, באים הנביאים וקורעים את המסווה מעל פניו וצווחים: מוטב שלא תקריב! "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה"(ירמיה ז ט-י).
אולם מלאכי מתריע על קרבן פסול מסוג אחר: הקרבן עצמו הוא מבוזה ומבזה. לא מדובר על אנשים מושחתים במצוות שבין אדם לחברו, אלא באנשים שלא מבינים שהקרבן מייצג אותם, שהם היו אמורים למות, ומצד הרחמים הם מקריבים קרבן תמורתם. הם חושבים על מתת לה' כאילו ה' צריך את הקרבן. השגיאה שלהם היא בהבאת קרבנות מאוסים. "מגישים על מזבחי לחם מגואל... וכי תגישון עוור... פסח וחולה אין רע. הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך".
אלו גם אלו מבזים את היכל ה' ואת שולחנו. עלינו לתקן את שתי הטעויות ולהבין שהקרבנות [או התפילות שכנגדם] באים להשפיע עלינו, להעלות אותנו ולתקן את מידותינו והנהגותינו במצוות שבין אדם לחברו. אזי ירצה קרבננו ויהיה גם הוא לכבוד לה אשר נאמר עליו "גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאו-ת"(מלאכי א יא). וכנגד המארה שמבטיח הנביא למקריבי הקרבנות הפסולים תבוא עלינו, מקריבי הקרבן הטהור, ברכה עד בלי די"(מלאכי ג י)
על כן, התשובה לשאלה שהובאה בראש המאמר היא זאת: בדרך כלל חייב אדם להרבות במצוות, בלי קשר לעבירות שהוא עושה. רק במקרים של "מצווה הבאה בעבירה", כגון לולב הגזול, או "טובל ושרץ בידו", אין המצווה נחשבת. אכן במקרים חריגים שבהם ראו הנביאים שמצווה אחת נותנת 'הכשר' לעבירות הרבה, טענו שעדיף לא לקיים את המצווה, כדי שאדם יתעורר לעשות את המצוות האחרות.