הקריבהו נא לפחתך

במאמר זה נעסוק בגוף הנבואה שעיקרה תוכחה על עבודת הקרבנות. הנביא מלאכי מאשים את הכהנים בביזיון המקדש וקודשיו "מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל... וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע"(מלאכי א ז-ח) מלאכי פונה בשאלה רטורית לכהנים "הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ [=לשליט שלך] הֲיִּרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ?"(מלאכי א ח).

מפסוק זה למדה הגמרא ש"היין והמים מגולין (=שאינם מכוסים) פסולין לגבי מזבח"(סוכה מח: לפי תוספות שם). וכן פסק הרמב"ם לגבי טריפות: "בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח. הרי הוא אומר 'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך' "(משנה תורה הלכות איסורי מזבח ב י, ועיין בכסף משנה). מתברר שבנוסף לאיסור המפורש בתורה "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם"(ויקרא כב כ), מוסיף הנביא מלאכי איסור גם למומים שאין בהם ממש, אלא שהם מאוסים ולא מקובל לתת אותם במתנה לאדם חשוב. "איסור זה אינו מן התורה, ומכל מקום כתבו אחרונים שהוא חמור יותר מאיסור דרבנן וקרוב לדברי תורה, שהרי נלמד מכתוב בנביא שהוא דברי קבלה. ויש שכתבו שאיסורו מכח סברה, שמאחר שאם תקריבהו לפחתך לא ירצך - דין הוא שלא ירצה לה', ולכן איסורו מן התורה"(אנציקלופדיה תלמודית כרך י עמ' תקנא).

האיסור הזה מתרץ שאלה בפרשת בראשית "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה"(בראשית ד ג-ה). ולמרות דברי רש"י בשם מדרש תנחומא "מפרי האדמה - מן הגרוע... דבר אחר מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר", אנו תמהים: קין השיג מדעתו שצריך להביא קרבן לה'; נכון שקרבנו לא היה מושלם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא חידש את רעיון הקרבנות. אכן הבל שיפר את ה'המצאה' של קין בהביאו "מבכורות צאנו ומחלביהן", שהרי התורה כותבת בפירוש שהבל חיקה את קין – "והבל הביא גם הוא", ומבלעדי קרבן קין גם הבל לא היה מביא כלום. אם כן הוא, מדוע הועדף הבל על קין? (ראה תשובת הרב קוק באורות עמ' לב תחילת אות טו)

יתכן שבהעדיפו את קרבן הבל רצה הקב"ה ללמד אותנו שקרבן שאינו תמים ושאינו מובחר אינו 'קרבן עם ריעותא (=חסרון)' אלא אינו קרבן כלל, כי הוא ביזיון. "הקריבהו נא לפחתך" אינו פסול צדדי בקרבן, אלא עוקר שם קרבן מהדבר המוקרב. כיוון שקין הביא דבר גרוע, או אפילו דבר שאינו מובחר, הוא אינו נחשב לאדם שחידש את תורת הקרבנות אלא עשה משהו אחר לגמרי שלא ראוי לאור פני ה'. על כן מדגישה התורה פעמים רבות שעל הקרבן להיות "תמים" - כל מום לא יהיה בו"(ויקרא כב כא).

וכל כך למה? עובדי האלילים תפסו שהקרבן הוא שוחד הניתן לאליל על מנת למנוע את הרע ולשכך את מידת הדין ואת כעסה על המקריב. לכן קרבן תמים אינו חשוב כל כך, ויותר רצוי קרבן שמן וגדול. קרבנות התורה אינם באים מצד מידת הדין אלא מצד מידת הרחמים. לפי פירוש הרמב"ן מסמל הקרבן ומייצג את האדם שהיה אמור למות, וחסד ה' הוא להמיר אותו בבהמה שתהא חליפתו, כפרתו: "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי אדם נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה, ציווה ה' יתברך כי כאשר יחטא... וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו"(ויקרא א ט). חשיבות יתרה ישנה לקרבן תמים על קרבן גדול בעל ערך כספי רב, כי הקרבן אינו עבור ה' חס וחלילה, אלא עבור האדם המקריב בעצם את עצמו.

על כן אמר רבי שמעון בן עזאי "בוא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהן לא 'א-ל' ולא 'א-להים' [שהם מידת הדין] אלא ה' [מידת הרחמים] שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק"(מנחות קי.). ואכן בכל הקשור לקרבנות בספר ויקרא מופיע רק הכינוי ה', כי הקרבן בא מצד מידת הרחמים [ועיין מלבי"ם על פרשת העקידה]. מכאן החשיבות של קרבן תמים, כי אם הפחה השליט לא היה מקבלו למרות שאצלו הקרבן הוא שוחד, קל וחומר שאין להקריבו על מזבח ה' מלך מלכי המלכים.