פסוק א:החזון שרואה הנביא נמשך בתמונות מתחלפות. הוא רואה צורות וסמלים שלא תמיד הוא יודע את פשרם. וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה, מתעופפת.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה, גדולה מאוד – אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים מידות בּמידת האַמָּה, וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר אֵלַי: זֹאת היא הָאָלָה הַיּוֹצֵאת, הקללות המיועדות לעבור עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, ולכן היא גדולה כל כך. כִּי עד כה, כָל־הַגֹּנֵב דבר – מִזֶּה כָּמוֹהָ, ונדמה לו שמכפי הכתוב בה נִקָּה, הוא חושב שהוא יימלט מהקללה המופיעה במגילה. וְכָל־הַנִּשְׁבָּע לשקר – מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה.
פסוק ד:אך הוֹצֵאתִיהָ – את מגילת האלות על פני הארץ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְלָנֶה, תלון, תתגורר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. היא מלווה את כל המעשים הרעים ומגיעה לכל מקום שראוי להענישו, וְכִלַּתּוּ, היא מכלה ומשמידה אותו וְאֶת־עֵצָיו וְאֶת־אֲבָנָיו. זוהי אזהרה גדולה. יש שנראה שמעשים חמורים נעשים בעולם והם עוברים בלי עונש ובלי אחריות, אך יש לדעת שמגילת הקללות מעופפת בעולם, והיא תגיע לכל מקום שיש בו מעשה רע.
פסוק ה:וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי שוב, וַיֹּאמֶר אֵלַי: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת, המופיעה לנגד עיניך.
פסוק ו:וָאֹמַר: מַה־הִיא? וַיֹּאמֶר: זֹאת הָאֵיפָה – כלי מדידה גדול, הַיּוֹצֵאת. וַיֹּאמֶר המלאך: זֹאת עֵינָם, העין החושפת, מראה הבריות שנחשף, חימוד עינם או: עוונם בְּכָל־הָאָרֶץ.
פסוק ז:וְהִנֵּה אני רואה כִּכַּר, גוש מעוגל של עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת, מוגבהת באוויר, וְעוד זֹאת ראיתי – אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר המלאך: זֹאת האשה שבתוך האיפה היא הָרִשְׁעָה בעצמה. וַיַּשְׁלֵךְ, השליכו אֹתָהּ אֶל־תּוֹךְ הָאֵיפָה פנימה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל־פִּיהָ כדי שהרשעה תיכלא במקומה.
פסוק ט:וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם, שתי נָשִׁים יוֹצְאוֹת, וְרוּחַ נושבת בְּכַנְפֵיהֶם. אולי הנשים המכונפות הן מלאכים או יצורים ממין אחר. וְלָהֵנָּה, להן יש כְנָפַיִם שצורתן כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה, וַתִּשֶּׂנָה, נשאו אֶת־הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. הנשים המעופפות הללו לוקחות את האיפה שהאשה בתוכה, ומרימות אותה בין השמים ובין הארץ.
פסוק י:וָאֹמַר אֶל־הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: אָנָה, לאן הֵמָּה, הן מוֹלִכוֹת אֶת־הָאֵיפָה?
פסוק יא:וַיֹּאמֶר אֵלַי: לִבְנוֹת־לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, בבל, וְהוּכַן הבית, וְהֻנִּיחָה, היא תונח שָּׁם עַל־מְכֻנָתָהּ, מקומה, בסיסה. האשה שבתוך האיפה מבטאת את הרֶשע ואת הקללה שיוצאים בכל הארץ – גסות הרוח, שנאת הבריות וכיוצא באלה. הנחתה בתוך כלי מידה היא ביטוי לכך שבגלל כלים כאלה באות המחלוקות והשנאה לעולם. יציאת הקללה מארץ ישראל לבבל, שבה היו יהודים באותה תקופה, משמעה שארץ ישראל אינה מקוללת עוד, והקללה עברה לשכון בבבל.
