פסוק א:ואשא עיני וארא והנה מגילה עפה וגומר עד ואשוב ואשא עיני וארא והנה ד' מרכבות: עתה יבאר הנביא שלש מראות אחרות שראה אחת מהמגילה עפה והיא שביעית למראותיו אלה, ואחת מהאיפה והאשה שבה והיא המראה השמינית למראותיו אלה, ואחרת משתים נשים יוצאות שהיא המראה התשיעית. וענינם הוא שאחרי שהודיע המלאך לנביא ענין הגאולה העתידה במראת המנורה ראה להודיעו ענין חרבן בית שני וגלות בני יהודה שהיה עתיד להיות שמה, לפי שלא יקשה בעיני הנביא איכה ואיככה תתחבר הגאולה העתידה לבנין בית שני ולמה לא נעשה קבוץ הגליות כולם עתה בתחילת בנין בית שני, לכן הודיעו שבימי בית שני ירבו הפריצים הגנבים והנשבעים בשקר וכאשר יתמלא סאתם יוציא הקב"ה מגילה כתובה פנים ואחור מהפשעים והפושעים כסוחר החנוני שחנותו פתוחה וכל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול והיד כותבת ובעל החנות מוציא מגילה בסוף החדש או השנה מי לקח מחנותו כבר ונפרעין ממנו מדעתו ושלא מדעתו, כן היה ה' שהאריך אפו לאנשי בית שני לראות אם יעשו תשובה על עונותיהם וכיון שלא שבו מוציא מגילה מהחובות שחייבים לו כדי לגבותם מהם בבת אחת. ובעבור שהמראה הזאת מהגלות כבר נתחייבה מכח שאר המראות אשר קדמו אליה כי הגאולה שכבר ראה תחייב הגלות ואם לא נזכר בה (ב) לכן אמר המלאך לנביא מה אתה רואה רוצה לומר מה הנראה לדעתך ובנבואתך שיהיה אחר כך בעם הזה, והוא השיבו שראה מגילה עפה רוצה לומר מגילה שתעוף באויר כאילו היא יורדת מלמעלה על הארץ, ועפה מלשון מעף ביעף (דניאל ט, כא) תרגם יונתן מגילה פרחא. והנה זכר מדתה שהיתה עשרים אמה ארכה ורחבה עשר באמה שהיא מדת הבית אשר בנה שלמה והיא עצמה תחריב בית שני. וכבר זכר יחזקאל שראה המגלה ההיא כתובה פנים ואחור ושהיה כתוב בה קינים והגה והי (יחזקאל ב, י) לפי שהמגילה היא רמז לגזרה האלהית המחרבת את האומה ולכן ראה אותה יחזקאל בבואה להחריב בית ראשון וראה אותה עתה זכריה לענין חרבן בית שני, (ג) וזה שאמר לו המלאך זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ ר"ל זאת היא הקללה והגזרה החרותה שיוצאת מלפני הקב"ה על פני כל א"י ויהודה, והגיד לו שהיה זה בעונותיהם שהיו בהם גנבים וגזלנים ונשבעים לשקר וזהו כי כל הגונב מזה כמוה נקה ר"ל כל הגונב מחברו דבר יכרת בגזרה הזאת כי כמוה ר"ל כמו שנזכר המגלה הזאת כן יכרת וינקה מלשון ונקה לא אנקך (ירמיה ל, יא).
פסוק ד:ואמר לו הוצאתיה נאם ה' ר"ל עם היות שהארכתי אפי אל הפושעים כל ימי הבית הזה הנה עתה בא הקץ ולכן הוצאתיה לגבות את חובי ר"ל הוצאתי אותם מפנקסי לגבותה בירושלם וארץ יהודה, ובאה אל בית הגנב והנשבע לשקר שהוא כל איש יהודה ולנה ר"ל תלנן ותשב בתוך ביתו ותכלה ותפסיד אפילו עציו ואבניו שזה רמז אל החרבן והגלות אשר יעשה במלכות יהודה. והנה זכר בלבד חטא הגניבה והשבועה לשקר להגיד שהקבוץ המדיני בבית שני היה כולו נפסד אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ. ורבותינו פירשו מגילה עפה מגלה כפולה ואמרו שהתורה היתה כתובה בה כדאיתא בעירובין (עירובין כא, א) רוצה לומר שהתורה יצאה לתבוע עלבונה מאנשי בית שני שלא שמרו אותה וגילו בה פנים שלא כהלכה. וכן דרשו בויקרא רבה (ו, ג) זאת האלה היוצאת מהיכן יצאה מפתחו של היכל רצו שבעון הקלונות שעשו להיכל ה' נתחייבו באלה ובקללה ההיא. ואמנם אומרו עוד (ה) ויצא המלאך הדובר בי הוא להגיד שנראה לו כאילו המלאך הדובר בו אחרי שדיבר לו עניני המגילה חלף הלך לו רמז להסתלקות הנבואה מישראל כל ימי הגלות ולכן נראה לו אח"כ כאילו היה יוצא וחוזר ומראה לו ענין האיפה. והנה אמר לו שא נא עיניך וראה מה היוצאת הזאת להודיעו שלא לבד נתחייבו חרבן וגלות על הגניבה והשבועה לשקר כי גם כן היו בהם עוונות אחרים ולזה הראהו החמס שהיו עושים באיפה שהיו מודדים בה בשקר ובתרמית.
פסוק ו:ואמר מה היוצאת הזאת כלומר מהו החוב הזה גם כן שיוצא מלפני אדון כל הארץ לגבות בהם והיא האיפה היוצאת, ואמר זאת עינם בכל הארץ ר"ל כל עינם והסתכלותם מהנשים האלה בכל ארץ יהודה היתה זאת ר"ל איפה זעומה מרוחקת מהיושר והאמת, וכן פרש"י זאת עינם בכל הארץ לגזול ולעשוק ולהקטין איפה ולהגדיל שקל. והראב"ע פירש שהראהו השם האיפה להודיע שישלם להם מדה כנגד מדתם ועל צדוק דינו ומשפטיו הראהו מדת האיפה ושאמר זאת עינם בכל הארץ רוצה לומר שיראו הכל בעונשם.
פסוק ז:ואומרו והנה ככר עופרת נשאת וזאת אשה אחת וגומר רש"י פירש ראיתי שנשאת מעל הארץ לאויר משקל ככר עופרת וראיתי עוד והנה אשה אחת יושבת בתוך האיפה היא מדת הרשע אשר נהגו בה הרשעים והנה עתה נתונים בתוכה ללקות בתוך האיפה על מה שמדדו בה מדה במדה, (ח) וישלך אותה עד עתה היתה יושבת והוא השליכה וחבטה לתוכה רמז לייסורין ולעונשין, וישלך את אבן העופרת אל פיה לשקעה למען לא יגדלו עוד. והרד"ק פירש זה על עשרת השבטים, ודבריו אינם נכונים בעיני כי כבר גלו קודם זה מאתים שנה ומה צורך להראותו עתה, והנראה בענין הזה הוא נסמך לדברי רש"י בצד מה, והוא שאיפה היתה רומזת לרשעת בני יהודה שהיה להם איפת שקר והין מרמה, וכמו שמלכי הארץ ושופטיה כשימצאו מדה משוקרת יצוו לעשות משפט מן האיש או האשה העושה אותה ומוציאים אותה ר"ל החוטא או חוטאת ועמה המדה המשוקרת לרחוב העיר לעשות שם ממנה משפט כדי שכל העם ישמעו ויראו, כן אמר המלאך לזכריה שא נא עיניך וראה מה היוצאת הזאת ר"ל ראה המשפט אשר יוצא מאת אדון כל הארץ לעשותו בפרסום, וראה את האיפה שהיתה יוצאת להודיע שבזה היו מרשיעים וכרוזא קרי בחיל זאת עינם בכל הארץ הביטו וראו כל יושבי ארץ ברשעה הזאת. וזכר שראה ככר עופרת נשאת ר"ל שהיו נושאים שמה סמוך לאיפה ככר עופרת אחת כי ככר יכונה בלשון נקבה, וראה אשה אחת שהיתה יושבת בתוך האיפה כאילו האשה הרעה שהיתה מודדת באיפה השקרנית ההיא וכרוזא קורא בחיל ואומר ראו זאת הרשעה רומז אל האיפה הקטנה, ואז ראה שהיו משליכים אותה האשה לתוך האיפה כי במקום שהיתה עד עתה יושבת בתוכה הנה השליח בית דין השליכה וחבטה לתוכה, ואז השליך את אבן העופרת שהוא הככר אשר זכר אל פיה ר"ל של האשה שנדונה ומתה באותו עופרת רותח שהשליכו אל פיה, או שהשליכוהו אל פיה האיפה כדי שתכבד ותשקע ולא תוכל קום.
פסוק ז:הנה אם כן יש לנו במראה הזאת שלשה דברים איפה ואשה ועופרת, האשה היא אצלי רמז למלכות יהודה כי כן כנוה הנביאים בכנוי אשה וכמו שיתבאר אחר זה, והאיפה היא רמז לחטאה ופשעה שהיה לה אבן ואבן איפה ואיפה במרמה ושקר, גם רמז באיפה אל העונש הבא עליה שהיה מדה במדה, והעופרת הוא רמז לאורך הגלות וכבדותו, (ט) ולכן ראה אחר זה שתים נשים יוצאות. ורש"י פירשם על בבל וכשדים שבאו והחריבו בית ראשון בעונם שמדדו בסאת עברות ורשע ולכן הגלו אותם מדה כנגד מדה והגלום לשנער. ואינו נכון בעיני כי למה יראה המלאך אל הנביא עתה מה שכבר היה זה שבעים שנה. והרב רבי אברהם בן עזרא פירש השתי נשים על שני שרי ארתחשסתא שהיה מלך בבל שיעשו חמס למשפחות ישראל העומדים בבבל שלא רצו לבוא בבית שני, ושגזר עליהם השם מדה כנגד מדה שיעכבום שם על כורחם תחת שלא רצו לעלות לירושלם, ושהוא אומרו לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם. ולא ידעתי מאין זה לו או אם עשה זה הספור לרצונו כדי לפועל פי דרכו את המראה הזאת. והרד"ק פירש המראה על דרך רש"י אלא שאמר שהשתי נשים היו יהודה ובנימין שגלו לארץ שנער והניחו שם את האיפה שבעים שנה. וכבר זכרתי מה שיתחייב לרש"י מן הספק, ועוד יתחייב אליו שפירש על כל עשרת השבטים אשה אחת ועל יהודה ובנימין פירש שתי נשים, וכתב הרב רבי דוד קמחי שהרב המורה פירש שתים נשים מלאכים פני שאמרו חז"ל בבראשית רבה (כא, ט) על להט החרב מתהפכת שהמלאכים הם מתהפכים פעמים אנשים פעמים נשים, וכבר חשב הרב דוד קמחי לתת הסבה בזה באומרו שראה אותם כן מפני שתשש בזמנו כח הנבואה. וחוץ מכבוד תורתו אין הדבר כן כמו שחשב ולא ירד החכם לכוונת הרב ודעתו, כי כוונת הרב היא ששם מלאך נאמר על הכח ושהכח המדמה נקרא בדבריהם זכרונם לברכה מלאך כמו שהוכיח מאמרם (ויק"ר לב, ב, קה"ר י, כ) בשעה שהאדם ישן נפשו אומרת למלאך, ולכן כל דבר מדומה בשעת הנבואה להיותו דבר שלוח ומושפע מהאל יתברך ומשפיע בנבדל יאמר שהוא מלאך בין שיהיה סוס או אשה או משל אחר ממשלי הנבואה, ולכן אמר הרב שהשתים נשים שראה זכריה לא היו בפעל נשים אבל היו מלאכים כלומר דברים מדומים. והנה הרב המורה בהקדמת ספרו פירש הכרובים ולהט החרב המתהפכת על הכח המדמה והשכלי לא על שכלים נבדלים, האמנם למה ראה זכריה המראה הזאת אותן והנשים לא יכחיש הרב שהוא משל לענין אותה נבואה ולא היה זה מפני שתשש כח הנבואה כי גם בדורו של משה אילו היה מנבא זכריהו על הדבר הזה היה רואה כן.
פסוק ז:והנראה לי בענין המראה התשיעית הזאת ששתים נשים שראה זכריה היו מלכות ישראל ומלכות יהודה, ותיאר אותם בשם נשים לפי שכן קראום הנביאים כמו שאמר ביחזקאל (יחזקאל כג, ב ד) שתים נשים בנות אם אחת היו וגומר אהלה ואהליבה. והענין בנבואה הזאת ראה הנביא חרבן וגלות בית שני במראת האיפה והעופרת הראהו השם בנבואתו אורך גלות שתי המלכיות כאילו אמר לו ראה אם כן שיהיו שוים מלכות יהודה ומלכות ישראל באורך הגלות כי לא יהיה לבד ישראל בגלות ארוך כי גם יהודה יהיה כן והוא אומרו והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם רוצה לומר שיצאו מעל אדמתם ורוח בכנפיהם לעוף בדרך מרחקים, ולכן אמר ולהנה כנפים ככנפי החסידה שהן ארוכות ורחבות והיא העוף המעופף למרחוק, כי לא המשילן בנשר המעופף למעלה לפי שעופפותם טלטולם וגלותם לא היה למעלה כי אם למטה ולשפלות אבל בחסידה שתעוף מהלך רחוק מאד, וראה שתשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים כלומר שביושר מדד להם הקדוש ברוך הוא הגלות כמדתם תחת מעשיהם הרעים ולכן היו בין הארץ ובין השמים שיקבלו על הארץ כפי מה שנגזר עליהם מלמעלה.
פסוק יא:והנביא שאל אל המלאך הדובר בו אנה המה מוליכות את האיפה ולא שאל כן על האיפה שראה במראה שלמעלה לפי שאותה איפה ראה שהוציאוה לעשות משפט בה לעיני הכל וששקעו אותה בגלות, אבל בנבואה הזאת ראה שלא נטבעה האיפה במצולות כמו אבן אבל שהיו מוליכות אותה בין הארץ ובין השמים והוא משל על תקות החזרה, ולכן שאל אנה הם מוליכות את האיפה רוצה לומר אנה יקבלו עונשם ובאיזה מחוז וארץ ישבו בגלותם, והוא השיבו לבנות לה בית בארץ שנער ושנער היא מלשון וינערו רשעים ממנה (איוב לח, יג) רוצה לומר שהמה בגלותם יבנו בית וישבו שם ימים אבל לא יתמידו בשום מחוז כי תמיד יגורשו מפה אל פה ומממלכה אל עם אחר, וכמו שאמר (דברים כח, סה) ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. וכבר זכר הרב המורה בפרמ"ג חלק שלישי שכבר יראו הנביאים דברים הנרצה בהם מה שיעיר עליו שם הדבר ההוא הנראה מצד הגזרה או השתוף בשם וכאילו פעל הכח המדמה הוא להראות דבר יש לו שם משותף תלקח ראיה מאחד משמושיו על ענין אחד שזה ג"כ מין מן ההמשל, כמו מקל שקד מלשון כי שוקד אני (ירמיה א, יא - יב), וכלו כקיץ הוא מלשון בא הקץ, וכן הוא הענין בשם שנער שזכר אותו להורות על הטלטול מארץ אל ארץ שזהו מה שראה ושמע הנביא כאן. ואמנם אומרו והוכן והניחה שם על מכונתה הוא רמז לאורך הגלות שבגלותם יהיו מונחים ונעזבים במכונתם ימים רבים ועם כל זה תמיד יהיו בארץ שנער וטלטול שינערו ויגורשו מפה אל פה בית יבנו ולא ישבו בו:
