פסוק א:ספר חזון - כי דבק הוא אע"פ שהוא תביר.
פסוק א:משא - נבואה מה שנשא השם על נינוה. לא ידענו דורו של זה הנביא ויתכן היותו האלקושי מתיחס אל שם העיר, או אל שם אחד מאבותיו, נבואתו על מפלת נינוה ביד נבוכדנצר.
פסוק ב:אל - הזכיר אל שיראה כחו.
פסוק ב:וטעם קנא – כמו: ויקנא ה' לעמו, כי מלך אשור השחית ישראל.
פסוק ב:קנוא - שם התאר, כמו: קנא ונוקם שיקח נקמה, ופירוש כי הוא נוקם לצריו, לא לאחרים.
פסוק ב:וטעם: נוקם ה' ובעל חמה – שיהיה נודע בעולם.
פסוק ג:ה' הטעם אמת שהוא ארך אפים וגדל כח. הטעם כפול דרך, משל לאדם שיש לו כח גדול אז ימשול בכעסו וכן הוא כתוב בתורה: ועתה יגדל נא כח ה' וכתוב אחריו: ה' ארך אפים ואע"פ שיאריך לרשעים, לא ינקה אותם.
פסוק ג:וטעם בסופה - משל למהירות ברוח סערה.
פסוק ג:וענן אבק רגליו - דרך משל למרוצת העננים. והטעם: על הגזירות הבאות מהשמים במהרה, שהם למעלה מהעננים.
פסוק ד:גוער ויבשהו - חסר יו"ד שלא להתחברות שנים יודי"ן והוא מהבנין הכבד הדגוש. תיבש גרם, כי כאשר יאמר מן יאבד ויאבדם ככה היה ראוי שיאמר: ויבשהו, רק לא תהיה נאה להתחבר שנים יודי"ן ועתה יספר כח השם בים וביבשה שאין מי שיכול לפניו.
פסוק ד:וטעם אמלל בשן - בעבור וכל הנהרות החריב ודבר זה שהחריב הנהרות בעבור יבשת הגשם מעל הארץ, דבר זה גרם אמלל בשן וכרמל, מכל פרי תבואה.
פסוק ה:הרים - אמר ר' מרינוס: ותשא הארץ מפניו אימה, כמו: נשאתי אימיך אפונה. והנכון בעיני: ותשא משאת שרפה שנשרפה הארץ, וככה: וישאם דוד ואנשיו. והטעם: וישרפם.
פסוק ה:והטעם בעבור שאמר בתחילה ובעל חמה שמשרף הארץ בחמתו, כדרך: וחמתו בערה בו והעד.
פסוק ו:לפני זעמו מי יעמוד - וכל זה יספר חרי אף השם על נינוה.
פסוק ז:טוב - הטעם כל שונאיו ישמיד בחרון אפו כאשר חמתו נתכה, כאשר יתאנף בהם ויביא עליהם צרות וימלטו היראים, וזהו: למעוז, כמו: מגדל עוז.
פסוק ז:וחוסי בו - דבק למעוז והוסיף מלת ויודע, כי הוא לבדו יודע תעלומות לב ומכיר החוסים בו.
פסוק ח:כלה יעשה - לא מעט מעט.
פסוק ח:ואויביו - החשך ירדף עמהם ואחריהם, או שירדפם אל מקום החשך, שלא יראה בבא כלה עליהם.
פסוק ט:מה - אומר לאנשי נינוה לא ידעת מחשבות השם, כי כלה הוא עושה ואין צורך שתקום פעמים צרה עליכם, כי באחת תכרתון.
פסוק י:כי - משל לקש יבש מלא. כי היבשת כמו גמור עם אנשים שכורים יבוא האש ויכלה הכל רגע אחד. והנה סירים קוצים סבוכים מגזרת נאחז בסבך.
פסוק י:ומלת סבואים – תואר כדרך: השכוני באהלים, גם עצום וארוך.
פסוק י:וכסבאם - כאשר הם שותים.
פסוק י:אכלו - יחדיו נשרפו באש כשהיו נסבכים יחד זה בזה, כמו סירים סבוכים ויהו סבוכים בשכרותם, אז יהיו נוחים שישרפו באש יחד, כקש יבש גמור מרוב יבושת הסירים וחמימות השכרות. והנה נתן משל מהמים ומהאש וכל זה בעבור מלך נינוה שהגלה ישראל, וחשב להשחית פליטת יהודה וזהו.
פסוק יא:ממך - וידועים הם דברי רבשקה מפי אדוניו, כמו שאמור בספר מלכים אשר שלחו מלך אשור לחרף שם ה'.
פסוק יב:כה - אם היו אנשי נינוה בשלום עד היום, וכן היו רבים ואלה דברי השם לכנסת ישראל, כך נגוזו מפעלי הכפל, כמו נגולו כספר.
פסוק יב:ועבר - כמו מקרה שעבר ולא ישוב.
פסוק יב:ועניתיך לא אענך עוד - על ידו.
פסוק יג:ועתה - כתוב בימי חזקיהו: אשר ישאר מאשור וממצרים.
פסוק יד:וצוה - עתה ידבר אל מלך נינוה וטעם וצוה גזר.
פסוק יד:לא יזרע - שלא יעמד זרעו הנקרא בשמו.
פסוק יד:אשים קברך - בבית אלהיך, כמו שאומר בספר מלכים ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ושם הכהו בחרב.