פסוק א:כֹּה הִרְאַנִי ה' אֱלוֹהִים, וְהִנֵּה כְּלוּב, סל גדול קָיִץ, תאנים.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר: מָה־אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס? וָאֹמַר: כְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: מראה זה רומז כי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל, לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר, לסלוח לוֹ.
פסוק ג:וְהֵילִילוּ, יהפכו לקולות יללה שִׁירוֹת הֵיכָל, ההמנונות והשירים הממלכתיים בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, רַב הַפֶּגֶר, רבים הם הפגרים. בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס, ישנה דממת מוות.
פסוק ד:שִׁמְעוּ־זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים, השואבים ובולעים או דורכים את האֶבְיוֹן וְהגורמים לַשְׁבִּית, להשבית את עֲנִיֵּי האָרֶץ.
פסוק ה:לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר ראש הַחֹדֶשׁ, שכן בראש החודש נהגו לשבות ממסחר, וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, נבצע מכירות ועסקים, ומתי תעבור הַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר, אוצרות תבואה, שכן הם להוטים לנצל את עניי העיר בדרכי מסחר שאינן הוגנות – לְהַקְטִין במרמה את מידת האֵיפָה, שבה הם מוכרים, וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, יחידת משקל, שבאמצעותה משלמים להם, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה.
פסוק ו:לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף את הדַּלִּים לעבדים וְאֶבְיוֹן, עני בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם, תמורת סכום פעוט, ואת מַפַּל, נפולת, פסולת הבַּר, התבואה נַשְׁבִּיר, נמכור לאחרים.
פסוק ז:נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן, בערכו ובמעלתו או במקדשו של יַעֲקֹב: אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם. אף על פי שהם לכאורה שומרי מצוות, ונמנעים ממסחר בימי השביתה ממלאכה, תודעתם מכוונת לניצול העניים.
פסוק ח:הַעַל התנהגות זֹאת לֹא־תִרְגַּז, תרעד הָאָרֶץ, וְאָבַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ, וְעָלְתָה כָאֹר, כמו ביאור כֻּלָּהּ, היא תיסחף במים, וְנִגְרְשָׁה ממקומה וְנִשְׁקְעָה במים כִּיאוֹר מִצְרָיִם?! יבואו עליה אבדון גמור ושיטפון – שאיננו דווקא של מים, והיא תכלה.
פסוק ט:וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְהֵבֵאתִי, אשקיע את הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם, קודם זמנה, וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר.
פסוק י:וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, וְכָל־שִׁירֵיכֶם – לְקִינָה, וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק כמנהג אבלות, וְעַל־כָּל־רֹאשׁ – קָרְחָה. גם מריטת שערות הראש מבטאת אבל. וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל שמתאבלים על בן יָחִיד, וְאַחֲרִיתָהּ – כְּיוֹם מָר, יום המוות עצמו.
פסוק יא:לאחר דברי הנבואה הקשים הללו מגיעה גם נחמה: הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְהִשְׁלַחְתִּי, אשלח רָעָב בָּאָרֶץ, אבל לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. עוד יבוא זמן שאנשים ישתוקקו לשמוע את דברי ה'.
פסוק יב:וְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד־מִזְרָח, יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־דְּבַר־ה' וְלֹא יִמְצָאוּ.
פסוק יג:בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא. בזמן של מחסור במים דואגים בדרך כלל להשקות את הבחורות הענוגות, אבל אז לא יהיה במה להשקותן. בימי מחסור במים הבחורים הצעירים מצליחים להחזיק מעמד בצמא, אך אז הם יאבדו את הכרתם. אמנם תהיה באותם ימים נהייה עזה אחר דבר ה', אבל לא הכול יעמדו בתנאי הצימאון הקיצוניים שיפקדו את העם.
פסוק יד:הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת, באלילי שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ בשבועה: "חֵי אֱלֹהֶיךָ, דָּן, ששם עמד עגל הזהב עוד מימי ירבעם, וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר־שָׁבַע", גם שם היה מקום פולחן זר – וְנָפְלוּ החוטאים הללו, וְלֹא־יָקוּמוּ עוֹד.