פסוק א:וכדי לאמת לו זה יספר לו מראה רביעית שראה והוא אומרו כה הראני ה' אלקים והנה כלוב קיץ ר"ל סל מלא מפירות הקיץ. ולפי שהיתה המראה במשל שאלני השם יתברך, (ב) מה אתה רואה עמוס ואמרתי כלוב קיץ וביאר לו השם יתברך שהיתה המראה להעיר על שתוף הש"י שבא הקץ אל עמי ישראל כלומר, שאין המראה הזאת כמראה השלישית מהאנך כי היא עם היות שתורה על גלות היה גלות פרטי לקצת השבטים ולכן נאמר בו בקרב עמי ישראל ע"ד מ"ש למעלה הפכתי בכם כלומר במקצתכם, אבל הנבואה הזאת היא כוללת ולכן היה קץ ותכלית אל עם ישראל שיגלו כולם ולא אוסיף עוד עבור לו על פשעו. ורש"י כתב כלוב קיץ סל מלא סופי תאנים שאינן טובות ורצה בזה שקיץ נאמר על התאנים היבשות כ"ש והלחם והקיץ לאכול לנערים (שמואל ב טז, ג), וראה הרב שהיה מנהג בני אדם בהתחלת התאנים למכור אותם במספר או במשקל אבל לעת קצם שהם רבות וכבר אינם טובות ימכרו בשוק הסל מלא מהם, ושעל הדרך הזה ראה הנביא כלוב קיץ שהוא משל לישראל שנמשלו לתאנים ובא קצם והתאנים רעות מאד לא תאכלנה מרוע שימכרם הש"י בידי אויביהם לא מעט מעט במספר בגלויות פרטיות כי אם בסלו כולו יחד שהוא רמז אל הגלות הכללי.
פסוק ג:ועליו אמר והלילו שירות היכל ופירשו בו המפרשים שיהפכו ליללה על השירות והזמירות שהיו מזמרים בהיכליהם, ויותר נ"ל לפרש שבעבור שהיו משוררים בהיכל שהיו עובדים לעגל בבית אל שלכן ביום הגלות יילילו השירות והזמירות שהיו אומרים בהיכל ההוא כי יראו בעיניהם שעליו בא גלותם וביום ההוא אמר הש"י שרבים פגרים בכל מקום השליך ר"ל שלא גזר הש"י שיהיה החרב וההריגה במקום זולת מקום כמו שהיה עד הנה בגלויות הפרטיים כי הש"י אמר ודיבר לנביא שביום ההוא רב הפגר כלומר חללים רבים בכל מקום מארצות השבטים השליך ונתן השם הנזכר. ואמנם אומרו אחר זה הס רש"י פירשו כפי' יונתן שיאמרו השליכו מכאן הפגרים האלה, והראב"ע פי' שבכל מקום שישיליך רוב הפגרים המתים יאמר אדם לחברו מן המשליכים הס ושתוק ולא נצעק כדי שלא ירך לבב העם. ולפי דעתי מלת השליך חוזרת למעלה להש"י והוא כמו השליך משמים ארץ (איכה ב, א), ומלת הס אמר הנביא כנגד אמציה שעמו היו הדברים כאומר הס ושתוק אמציה ואל תדבר עוד כדברים האלה שדברת אלי כי עת רעה היא ואתה תראה בעיניך היקרך דברי אם לא.
פסוק ג:הנה התבאר מזה הסבה למה באה המראה הרביעית הזאת בזה המקום ולא נסמכה לשאר המראות שזכר למעלה, שהיה זה מפני שצורך תשובת הנביא לאמציה הביאו לגלות עתה המראה הזאת אשר ראה, והתבאר גם כן שהנבואה הזאת אין כחה כח הנבואה השלישית כי שם ראה הגלויות הפרטיים וכאן ראה גלות שומרון הכולל והותרה בזה השאלה החמישית: ואתה דע לך שמראה הזאת מכלוב הקיץ אשר ראה עמוס בה גלות שומרון נתפרסמה מאד בכל ישראל ויהודה עד שישעיהו שכבר היה לפי דעתי נביא קודם עמוס כמו שכתבתי בהקדמת פירושו שמע אותה ועשה ממנה יסוד למוסד לנבואותיו, וכן אמרו בסדר עולם כתיב בעוד בחמש וס' שנה יחת אפרים מעם אפשר לומר כן והוא אמרה לאחז אלא מלמד שהיתה גזורה כן בימי עמוס שנתים לפני הרעש שנ' וישראל גלה יגלה מעל אדמתו:
פסוק ד:שמעו זאת השואפים אביון וגו' עד ראיתי את ה' נצב על המזבח. בעבור שהפסיק הנביא בתוכחתו ונבואותיו לישראל מפני דברי אמציה לכן אחר שהשלים תשובתו אליו חזר לתוכחתו ואמר שמעו זאת השואפים אביון כלומר שמעו את הדבר הזה אשר אנכי דובר באזנכם אתם השואפים ברוחכם ובולעים את האביונים, ואומרו ולשבית שהוא כמו ולהשבית שהיו גוזלים לעניים ולאביונים ועושים בהם אונאות רבות כאלו היו משביתים אותם מן העולם, (ה) והיו אומרים מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר ואמר זה כנגד מוכרי התבואות כי בחדש אסיפתם היו העניים מתפרנסים מהלקט והשכחה והפיאה וכן בשנת השמטה היו מתפרנסים מתבואת הארץ ולכן מוכרי התבואות לא היו יכולין בחדש הקציר ולא בשנת השמיטה למכור לעניים ולהכביד עולם, ומפני זה היו אומרים מתי יעבר החדש כלומר חודש הקציר באופן שלא ימצאו העניים לאכול ויבואו לקנות שבר ממנו כי מוכר החטה יקרא המשביר כמו שאמר הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מב, ו), אוכל בכסף תשבירני (דברים ב, כט), כן אמרו ונשבירה רוצה לומר ונמכור התבואה אשר באוצרותינו, וכן אומרים מתי יעבור השבת שהוא שנת השמיטה שנקרא בתורה שבת הארץ, ויהיה אם כן אומרו בתחילת הכתוב מתי יעבור מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר מתי יעבור החדש ונשבירה שבר ומתי יעבור השבת ונפתחה בר רוצה לומר שלא יהיה אז לעניים לאכול ונפתח האוצר למכור את הבר וגם לא נמכור אותו הבר באמת ובאמונה כי אם להקטין האיפה שנמכר בה ולהגדיל השקל שנלקח הכסף בו וגם לעות המאזנים לשקול שאר הדברים שיתנו לנו תמורת הבר באופן שנשקול אותם במרמה, והענין שיונו את האביונים במה שיתנו להם ובמה שיקחו מהם, (ו) ואם אין לעני כסף לתת בעד התבואה היה מרשעתם לקנות בכסף דלים ר"ל לקנות שדותיהם וכרמיהם או לקנות עצמם לעבודה בדמים קלים לרוב דוחקם והוא אומרו לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים שהוא דבר מועט, ועוד היו אומרים ומפל בר נשביר ר"ל הנופל מהכברה כשבוררין החטה שהוא הפסולת שלה ולא יאכלוהו בני אדם גם כן נשביר אותו בתוך החטה כי מתוך הדוחק יקבלו הכל.
פסוק ז:ולכן נשבע ה' בגאון יעקב שהוא בית המקדש או בשם הנכבד שלא ידעו רק יעקב, אם אשכח לנצח כל מעשיהם כלומר, שאם יום או יומים יעמודו מבלי עונש על כל פנים יבא עליהם כי לא אשכחה לנצח לפי שזאת רעה רבה היא, (ח) האם ראוי שלא תרגז הארץ ממקומה ואכל וישחית כל יושב בה ועלתה כאור כולה כלומר, שימטיר עליה הש"י מטר משחית עד שתהיה כולה כיאור וברוב הגשמים נגרשה ונשקעה הארץ כי יכסוה המים כיאור מצרים המכסה פעמים את הארץ, ויהיה אם כן מלת כאור כמו כיאור והכתוב מורה שכן הוא האמת כי בסוף זאת הנבואה אמר זה הנביא עצמו ועלתה כיאור כולה ושקעה כיאור מצרים, והיה הדמוי הזה רוצה לומר שיעלו המים הזדונים על הארץ לסנחריב ולעמו שיבאו על הארץ לכובשה וכן ת"י ויסק עלה מלך במשריין הסגיאין כמי נהרא ויפרונה כולה, אבל רש"י כתב שקשה בעיניו לפרש כאור כמו כיאור ויש לפרשו כמו יפיץ ענן אורו על כפים כסה אור (איוב לו, לב) ששם אור נאמר שם על הענן, ויאמר ועלתה בענן גשם כלה אפלה וחשוכה ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים ונילוס עולה אחת לארבעים שנה ומשקה את הארץ וכשהוא עולה מעלת רפש וטיט על שפתו וכשגמר מלהשקות חוזר על גדותיו ומימיו מצטללים והוא קרוי שקוע שהטיט העובר את מימיו נשקע ונגרשה כמו ויגרשו מימיו רפש וטיט (ישעי' נז, כ) אף הארץ תקיא הרשעים שבתוכה ואחר תנוח עד כאן וגם נכון הוא:
פסוק ט:עוד זכר שבזמן ההוא אשר זכר מהחרבן שאז יפקדו עליהם כל מעשיהם הרעים ותהיה עת צרה ומצוקה רבה עליהם כאילו יבא עליהם השמש בצהרים שבאמצע היום אשר הוא בגבורתו ידמה להם כאלו בא השמש והוא אומרו והחשכתי לארץ, ואמר שלא יהיה זה מפני היותו יום המעונן אלא שביום אור בהיר הוא כשחקים יהיה להם חשך ולא אור לרוב צרתם על דרך וקדר עליהם היום (מיכה ג, ו), (י) ואז אהפוך חגיכם אשר אתם חוגגים לבעלים לאבל וכל שיריכם שאתם מתערנים בהם יהפכו לקינה לפי שאעלה על כל מתנים שק כדרך העבדים שיפשיטום בגדיהם וילבישו שקים, ואתם תקרחו ראשיכם ושמתי את הארץ ההיא כאבל יחיד רוצה לומר כאדם המתאבל על בנו יחידו שהוא אבל גדול וכבד, ואחריתה יהיה לה יום מר והוא יום גלותה שלא היה מר כמוהו, ורש"י פי' והבאתי את השמש בצהרים שבהיותם בשלום גדול תבא עליהם המפלה פתאום ואמרו חכמים זה שמו של יאשיהו שמלכות בית דוד נמשלה לשמש שנאמר וכסאו כשמש נגדי, והפכתי חגיכם לאבל כענין וכל יהודה וירושלים מתאבלים על יאשיהו וכל שיריכם לקינה כענין שנאמר ויקונן ירמיהו על יאשיהו (דברי הימים ב לה, כו) ונאמר ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיכם עד כאן, וכפי הדרשה הזאת נאמר פרשת והיה ביום ההוא והבאתי את השמש בצהרים על מלכות יהודה ואולי שלזה אמר ושמתיה לאבל יחיד שהוא יאשיהו ואחריתה כיום מר שהוא חרבן ירושלים.
פסוק יא:ובעבור שבדבר הש"י מאסו ולא אבו לשמוע לנביאיו אמר שבזמן ההוא ישלח הש"י רעב בארץ ר"ל בארץ עשרת השבטים או בארץ יהודה או בשתיהן יחד שתסתלק הנבואה מביניהם, (יב) והודיעם עם זה שלא תהיה נבואה גם כן בכל העולם כי הם ינועו מים עד ים וכתב הראב"ע מים סוף שהוא דרומי לארץ ישראל עד הים הגדול מבוא השמש ומצפון ועד מזרח והם ארבע פנות העולם שישוטטו בהם בני ישראל בגלותם ותמיד יבקשו דבר השם יתברך ונבואתו ולא ימצאו לפי שהנבואה לא תמצא כי אם בארץ ישראל, ובהיות שנסתלקה ממנה היו מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'.
פסוק יג:ואמנם אומרו עוד ביום ההוא תתעלפנה הבתולות אפשר לפרש על דבר ה' אשר זכר שתתעלפנה ותצא רוחם רוצה לומר אפילו של הבתולות היפות והבחורים שדרכם להתעסק בתענוגי העולם יצמאו ויכספו אל דבר ה' לשומעו לאורך הימים שפסק מהם, וי"ת הבתולות היפות והבחורים על כנסת ישראל, וכפי דרכו יתכן לפרש בתולות על מלכות ישראל ומלכות יהודה שכל אחת מהן נקראת בתולת ישראל ובתולת יהודה והבחורים על כל השבטים שכולם יתעלפו בגלותם בצמאון דבר ה' ונבואתו שנעדרה מהם, (יד) ולכן אמר אחריו הנשבעים באשמת שמרון כלומר, הנה כללתי בייעוד הזה את בני יהודה ג"כ לפי שהן ג"כ היו נשבעים באשמת שמרון כלומר שמאסו את דבר ה' והיו נשבעים בעגל בית אל שהיא היתה אשמת שמרון וחטאתה, ולא לבד בבית אל היו נשבעים כי ג"כ היו נשבעים חי אלקיך דן מפני העגל אשר שם וחי דרך באר שבע לפי שמאותו דרך היו הולכים לדן, ומפני זה אלו ואלו בני ישראל ובני יהודה יפלו בגלותם ולא יקומו עוד ר"ל בכחם וזרועם מידי האויב. ואפשר עוד לפרש הנשבעים באשמת שמרון שהיו בני יהודה נשבעים שיצילם הש"י מאשמת שמרון שהוא לעבוד העגל אשר בבית אל כי לא היו הולכים שמה אבל עם כל זה היו אומרים חי אלקיך דן ולכן יפלו ולא יקומו כי עבודת העגל אשר בדן רעה כעבודה שבבית אל:
