פסוק א:שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
פסוק ב:היא נָפְלָה ולֹא־תוֹסִיף לקוּם, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, נִטְּשָׁה, נעזבה עַל־אַדְמָתָהּ ונפלה שם, אֵין מְקִימָהּ.
פסוק ג:כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הָעִיר הַיֹּצֵאת, שמוציאה מתוכה, כלומר שיש בה אֶלֶף תושבים – תַּשְׁאִיר מֵאָה בלבד, וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה איש תַּשְׁאִיר רק עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל.
פסוק ד:כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל: יש לכם רק עצה אחת – דִּרְשׁוּנִי, חפשו ובקשו אותי, וִחְיוּ, ואז תוכלו לחיות.
פסוק ה:וְאַל־תִּדְרְשׁוּ בֵּית־אֵל, מקום הפולחן המרכזי של ממלכת ישראל, שבו עמדו עגלי הזהב, וְאל הַגִּלְגָּל, שגם הוא מקום פולחן, לֹא תָבֹאוּ, וּבְאֵר שֶׁבַע, שכנראה גם בה התקיימה עבודה זרה, לֹא תַעֲבֹרוּ. כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה – לשון נופל על לשון – וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן, רִיק, הבל. הנביאים כינו את בית-אל בית אוֶן, הן במשמעות של חטא, שכן הייתה מרכז לפולחן זר, הן בגלל החורבן והשממה העתידה לבוא עליו כעונש על חטאת תושביו.
פסוק ו:דִּרְשׁוּ אֶת־ה' וִחְיוּ, פֶּן־יִצְלַח, יבער כָּאֵשׁ, באש בֵּית יוֹסֵף, וְאָכְלָה האש וְאֵין־מְכַבֶּה לְבֵית־אֵל.
פסוק ז:הפורענויות הללו יבואו על אנשים הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, לצמח מר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ, על הארץ הִנִּיחוּ. הם אדישים לערכה של הצדקה.
פסוק ח:הרי ה' הוא העֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל, מערכות כוכבים, וְהוא ההֹפֵךְ מי שמסוגל להפוך לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, עלטה, וְיוֹם כמו לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ, הוא הַקּוֹרֵא לְמֵי־הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ, ה' שְׁמוֹ.
פסוק ט:הַמַּבְלִיג, המחזק ומגביר שֹׁד, שדוד, מי שנתון במצב שפל וכנוע עַל־עָז וחזק, וְשֹׁד, אותו שדוד עַל־מִבְצָר יָבוֹא ויצליח להרסו. אלוקים יכול להפוך סדרי עולם.
פסוק י:הפורענות תבוא על מי ששָׂנְאוּ את מי שבַשַּׁעַר מוֹכִיחַ, הנביא או חשובי העיר היושבים בשער, וְדֹבֵר תָּמִים וישר הם יְתָעֵבוּ.
פסוק יא:לָכֵן יַעַן, בגלל בּוֹשַׁסְכֶם, השיסוי, השוד והרמיסה שלכם עַל־דָּל, וּמכיוון שמַשְׂאַת־בַּר, את משא התבואה שהעני עמל בו, תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ – בָּתֵּי גָזִית, בתים נאים מאבנים מסותתות בְּנִיתֶם מן הרווחים שנשאו מעשי העושק שעשיתם, וְלֹא־תֵשְׁבוּ, לא תזכו לשבת בָם. כַּרְמֵי־חֶמֶד, כרמים נחמדים נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת־יֵינָם.
פסוק יב:כִּי יָדַעְתִּי שרַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם, שהרי אתם צֹרְרֵי, שונאי צַדִּיק, לֹקְחֵי כֹפֶר, שוחד, במקום למצות את עומק הדין עם עושי העוול. וְאת דין האֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר, מקום המשפט הִטּוּ. השופטים מושחתים.
פסוק יג:לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל, מי שמבחין במציאות מושחתת זו, והיה עשוי להוכיח בעת אחרת, בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, ישתוק כדי שלא להזיק לעצמו, כִּי עֵת רָעָה הִיא.
פסוק יד:דִּרְשׁוּ־טוֹב וְאַל־רָע לְמַעַן תִּחְיוּ, וִיהִי־כֵן – ה' אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר, כפי שאֲמַרְתֶּם. הרי אתם מאמינים בה' ורוצים ללכת אחריו; הרי שליטיכם מבני משפחת יהוא, והם איבדו מן הארץ את הפולחנים הזרים; והרי עובדי עגלי הזהב שבכם טוענים שהם הולכים עם ה'. אם כך, עשו מה שאלוקיכם אומר לכם לעשות:
פסוק טו:שִׂנְאוּ־רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט. אוּלַי יֶחֱנַן, יתן חנינה, ירחם ה' אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת על שְׁאֵרִית יוֹסֵף.
פסוק טז:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי: בְּכָל־רְחֹבוֹת יהיה מִסְפֵּד, וּבְכָל־חוּצוֹת יֹאמְרוּ: "הוֹ־הוֹ", אוי אוי. ולא רק ברחובות ובחוצות העיר אלא גם בשדות – וְקָרְאוּ לאִכָּר אֶל־אֵבֶל, וּלשם מִסְפֵּד יקראו אֶל־יוֹדְעֵי נֶהִי, היודעים לקונן.
פסוק יז:ואף בְכָל־כְּרָמִים, שהם בדרך כלל מקומות שמחים הנקשרים במחשבה על יין, יהיה מִסְפֵּד, כִּי־אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ להענישכם. אָמַר ה'.
פסוק יח:הוֹי, הַמִּתְאַוִּים אֶת־יוֹם ה'. בממלכת ישראל היו אנשים שייחלו ליום ה', שכן בו עתיד העולם להיגאל. לָמָּה־זֶּה לָכֶם יוֹם ה'?! הוא יבוא, אבל הוּא־חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר. לפחות בתחילתו יהיה זה זמן נורא של משפט.
פסוק יט:מצבכם יהיה כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ, כמו איש שיברח מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא, וכשיימלט מן היער אל הַבַּיִת נרגש ותשוש, וְסָמַךְ, הוא ישעין את יָדוֹ עַל־הַקִּיר – וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ שנמצא בתוך קירות הבית.
פסוק כ:הֲלֹא־חֹשֶׁךְ יוֹם ה' וְלֹא־אוֹר, וְאָפֵל וְלֹא־נֹגַהּ לוֹ, אין בו הילה של אור. בראש ובראשונה יהיה יום זה יום דין כואב. אל תצפו למפלט ולנחמה ביום זה.
פסוק כא:שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ את הקרבנות שאתם מביאים בְּעַצְּרֹתֵיכֶם, בימי אספותיכם.
פסוק כב:כִּי אִם־תַּעֲלוּ־לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם – לֹא אֶרְצֶה בהן, ובשֶׁלֶם, קרבנות השלמים, או: בתשלומים שאתם משלמים לקניית מְרִיאֵיכֶם, הבקר המפוטם שאתם מביאים, לֹא אַבִּיט.
פסוק כג:הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן, המיית, או: ריבוי שִׁרֶיךָ, שירת הקודש שלך, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. אינני מעוניין בנגינתכם למעני.
פסוק כד:וְתחת זאת אני רוצה שיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, המשפט יהיה גלוי כמו המים המתפשטים בכל מקום, וּצְדָקָה תזרום בארץ כְּנַחַל אֵיתָן, שהמים זורמים בו בקביעות.
פסוק כה:הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם־לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, בֵּית יִשְׂרָאֵל?! במרבית השנים שהיו ישראל במדבר הוקרבו מעט קרבנות במשכן, ולא בהם היה תלוי הקשר שלי עם אבותיכם. לפיכך, על מה מבוססת הנחתכם שקרבנותיכם יוכלו לכפר ולתקן את כל מה שקלקלתם?!
פסוק כו:אלוהי הנכר שעבדתם לא יעזרו לכם. המוצאות אתכם ימצאו גם אותם: וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם, וכן את כּוֹכַב – שלושת אלה הם שמות אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם.
פסוק כז:וְהִגְלֵתִי אֶתְכֶם, עם אליליכם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק, צפונה לדמשק. אָמַר ה' אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
