פסוק א:אשר היה בנוקדים. ר״ל שהיה הגדול שבנוקדים:
פסוק א:מתקוע. שם עיר בנחלת אשר:
פסוק א:ובימי ירבעם. שמלך בימי עוזיה (ולפי שניבא גם עליו בארצו כי היה מבני עשרת השבטים לכן אמר בימי ירבעם):
פסוק א:לפני הרעש. שהיה כשנכנס עוזיה בהיכל להקטיר וכמ״ש כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה י״ד:ה׳):
פסוק ב:מציון ישאג. ר״ל ממקום שכנו ישאג לאיים ולהחריד:
פסוק ב:ומירושלים וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ב:ואבלו. מקול שאגתו ישחתו מדורי הרועים הם היכלי העכו״ם:
פסוק ב:ראש הכרמל. מיטב הכרמל:
פסוק ג:על שלשה פשעי דמשק. יתכן שהם הפשעים הראשיים בדמשק והחמורים מכולם והם עכו״ם וג ״ע וש״ד הנמצאים בכל אלה הנזכרים פה ור״ל האם מהראוי שעל שלשת הפשעי׳ הראשיים ועל הוספת פשע הרביעי שלא אשיב לו גמולו בראשו בתמיה:
פסוק ג:על דושם. עתה יפרש מהו הפשע הרביעי שישלם עליו הגמול ואמר שהוא על שדשו את אנשי גלעד בכלי ברזל מלא חריצים עשוי לדוש בו התבואה:
פסוק ד:ושלהתי. לכן אשלח אש:
פסוק ד:בבית חזאל. ר״ל אויב חזק יחריב בית חזאל מלך דמשק:
פסוק ד:ארמנות בן הדד. ההיכלות שבנה בן הדד מלך ארם:
פסוק ה:בריח דמשק. ר״ל האויב יבוא בה כאלו נשברו הבריחים ונפתחו השערים:
פסוק ה:ותומך שבט. ר״ל אכרות תומך שבט מבית מדן ועל המושל יאמר שהוא אוחז השבט לרדות בו את המחוייב וכן לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳):
פסוק ה:קירה. אל קיר והוא שם מקום וכן נאמר ויגלם קירה (מ״ב ט״ז):
פסוק ו:על הגלותם וגו׳. כי בזמן חורבן בית השני ע״י טיטוס ברחו קצתם מישראל דרך ארץ פלשתים ותפשום בני עזה ומסרום ביד האויב וז״ש על הגלותם וגו׳ ר״ל על שהגלו את ישראל גלות שלימה איש לא נעדר וזהו במה שתפסום להסגיר לעכו״ם:
פסוק ח:והשיבותי. ר״ל אכה ואשיב ידי להכות עוד:
פסוק ח:ואבדו שארית. ר״ל אף שארית מה לא ישאר מהם:
פסוק ט:על הסגירם. על שהם מסרו לאדום את הבורחים מישראל להיות גלות שלימה כדרך שעשה עזה:
פסוק ט:ולא זכרו. אנשי צור לא זכרו ברית האחוה שהיה להם עם ישראל וחירם מלך צור קרא לשלמה אח כמ״ש מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי (מ״א ט):
פסוק יא:על רדפו בחרב אחיו. כי הלא אח עשו ליעקב ומדוע א״כ רדפו בחרב בזמן חורבן בית השני:
פסוק יא:ושחת רחמיו. ביטל הרחמנות הראוי להיות לו עליו כדרך האח על אחיו:
פסוק יא:ויטרוף לעד אפו. טרף את ישראל בכל עת שהיה היכולת בידו:
פסוק יא:ועברתו. העברה שיש לו על בני ישראל שמורה אצלו לעולם ולא יעזבנה בשום פעם:
פסוק יב:בתימן. היא ארץ אדום הסמוכה לא״י בדרומה ותלקה גם היא:
פסוק יב:בצרה. עיר הבצורה והוא כרך גדול וגו׳:
פסוק יג:על בקעם. על אשר בקעו כרסי הנשים ההרות של גלעד להוציא הולדות למען יוכלו להרחיב את גבולם ממה שגזלו מבני גלעד על כי לא ישאר יורש מה לערער על הגבול:
פסוק יד:בתרועה וגו׳. בעת יריע האויב עליהם ביום המלחמה:
פסוק יד:בסער. בסערת האויב אשר יבוא:
פסוק יד:ביום סופה. הוא יום המלחמה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק טו:מלכם. מלך בני עמון:
