פסוק א:הנבואה הראשונה תחלתה דברי עמוס וגומר עד שמעו הדבר הזה פרות הבשן. ויש בה י"א פרשיות: האחד, דברי עמוס. השנית, כה אמר יי' על שלשה פשעי דמשק. השלישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה. הרביעית, כה אמר ה' על שלשה פשעי צור. החמישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום. השישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי עמון. השביעית, כה אמר ה' על ג' פשעי מואב. השמינית, כה אמר ה' על ג' פשעי יהודה. התשיעית, כה אמר השם על שלשה פשעי ישראל. הי', שמעו את הדבר הזה. הי"א, לכן כה אמר השם. וראיתי לשאול בנבואה הזאת שש השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה מה ענין אומרו אשר היה בנוקדים מתקוע, והנה לא מצאנו בשאר הנביאים שיספר הכתוב מה היה אומנותם ופועל ידיהם אבל יסתפק בזכירת שמו ופעם בייחוסו אל אבותיו או לארצו ולמה אם כן בעמוס מלבד שזכר ארצו שהיא מתקוע זכר עוד אומנותו שהיה מהנוקדים רוצה לומר שהיה רועה מקנה ומה ענין זה לענין נבואתו:
פסוק א:השאלה השנית באומרו אשר חזה על ישראל כאלו לא חזה על יהודה ולא על שום אומה אחרת, ואין הדבר כן כי הוא ניבא גם כן על יהודה כמ"ש ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ואמר על שלשה פשעי יהודה ואמר הוי השאננים בציון ואמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ועל אומות אחרות ניבא ג"כ:
פסוק א:השאלה השלישית בנבואות דמשק ועזה צר ואדום עמון ומואב אשר זכר, כי מה לו להקב"ה להודיע לנביא משפטי שאר האומות וחטאתיהם כ"ש שסיפר לו ענין ו' האומות האלה והשמיט אומות אחרות שהכעיסו יותר את ה' כאלו תאמר אשור שהגלה י' השבטים ובבל שהחריב את ירושלם וכן מצרים ורומי שהחריבו בית שני ויון ופרס ומדי ובכלל שאין לך אומה שלא עשתה עול וחמס לאומה אחרת בזמן מהזמנים ולמה א"כ ייחד ו' האומות האלו מבין השאר בספור משפטיהם:
פסוק א:השאלה הרביעית במה שזכר ראשונה כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ואחר כך אמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל, וידוע שחרבן יהודה וירושלם ע"י נבוכד נצר היה אחרי שגלו השבטים יותר מק"ל שנה ולמה אם כן נזכר האחרון יהודה הראשון וישראל באחרונה:
פסוק א:השאלה החמישית מה זה שאמר בכל שמונת הנבואות האלה על שלשה פשעי כלומר ועל ארבעה לא אשיבנו האם כולם נשתוו במספר הפשעים של כל אחת מהן כי היו לה ג' פשעים והאריך להם הקב"ה עד הרביעי, ומה שאמרו במסכת יומא פרק יום הכפורים ונמשכו אח"ז המפרשים כמו שאבאר בפירוש הפסוקים הנה הוא באמת דבר קשה שיסבול הדעת שלא היו בדמשק ובעזה ובשאר האומות מלבד אלה שזכר כי אם ג' פשעים, ועוד שהעיקר חסר מן הספר שהיה לו לומר על שלשה פשעי פלוני אסלח או סלחתי וכיוצא בלשון זה ואיך בכל שמנה אלה נשמט מלזוכרו, אף כי אומרו לא אשיבנו לא יורה על העונש והיה לו לומר לא אעבירנו או לא אכפרנו או לא אקבלנו בתשובה, כ"ש שהדבר קשה שנאמר שינעול דרכי התשובה משום אדם, ונינוה יוכיח אם כן המאמר הזה הנאמר בנבואה הזאת ח' פעמים על שלשה פשעי פלוני ועל ארבעה לא אשיבנו בשוה תמיד הוא זר מאד, ובביאור הכתובים אזכור לך עוד דעות המפרשים וחולשתם:
פסוק א:השאלה השישית שאתה תמצא שבכל האומות והמלכיות האלה אמר בענשם ושלחתי אש בפלו' ואכלה ארמנותיה או והצתי אש ואכלה ארמנותיה וכן ביהודה אמר ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם אלא בישראל שלא אמר שליחות האש ואכילת הארמונות, וכבר כתבו המפרשים שהאש הנזכר בכל הנבואות האלה הוא חרב האויב שיחריב כולם כאש השורפת ולמה אם כן לא נזכר בישראל לענין האויב גם כן ושלחתי אש בישראל ואכלה ארמנו' שמרון: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולן:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שעמוס עם היותו בלתי מלומד בחכמה כי הוא היה בנוקדים אשר בתקוע נחה עליו רוח השם והשפעתו מציון אשר שם היה ארון האלקים מקור השפע והנבואה לנביאים כולם כדי שינבא על מלכות ישראל ועשרת השבטים מה שהיה עתיד לבוא עליהם אם מן הצרות והרעות בארצותם ואם מהחרבן והגלות והרעות והגלות, ולכן עשה טענתו מאשר האל יתברך על דמשק ועל עזה על צור ועל אדום על עמון ועל מואב בסבת מה שהרעו לישראל ויהודה הכביד הקדוש ברוך הוא ענשם יותר מעל כל שאר הפשעים שעשו בימיהם, וכן על בני יהודה וירושלם לפי שמאסו את תורת ה' וחוקו לא שמרו היה עתיד לשלוח אש ביהודה ולאכול ארמנות ירושלם עם היות ששם ביתו ומעון שכינתו וקדושת עבודתו ואם לכל אלה האומות ככה איך לא יעשה כזה בישראל שנמצאו בהם אותם השלשה פשעים שנמצאו בשאר האומות, ועוד נתוספו בהם לא לבד פשע רביעי אבל פשעים רבים ועצומים כמו שיזכר בפ' ולכן ביאר ענשו לא בכלל כמ"ש באחרים ושלחתי אש ואכלה ארמנות אבל יספר אותו בפרט בנבואה הזאת וביתר הנבואות הנמשכות אחריה, וכמו שיתבאר כל זה בפרט בפירוש הכתובים:
פסוק א:דברי עמוס וגומר, כבר כתבתי בהקדמה שלדעת המפרשים עמוס זה היה מבני אשר כי הוא היה מעיר תקוע שהיתה לדעתם מנחלת בני אשר, ורחוק הוא אצלי שתהיה נבואתו בימי מנשה בן חזקיהו מלך יהודה כי הכתוב פירש שנביא בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש, וכדי שתדע ענינו צריך אני להודיעך פה ענין הנבואה ובריש מלין אומר, הנה הרב המורה בפל"ב בח"ב מספרו כשהתחיל לדבר בנבואה עשה בה יסוד מוסד שהנבואה לא תמצא בשום צד ולא תחול כ"א באדם המוכן לקבלה אם בהכנה טבעית כפי מזג גופו בכלל ומזג מוחו בפרט וכח דמיונו ואם בלמוד החכמות והמדות בהשתלמותו בהם, וכאשר עם כל ההכנה תשוטט מחשבת הנביא ויתעסק דמיונו בדבר מה ירד עליו השפע מהנבדל וינבאהו, ומפני זה גזר הרב שא"א שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא, והיה כל זה אצל הרב לפי שהוא יקבל מהפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין הפרש בין דעת הרב בנבואה לדעת הפלוספים אלא בענין הרצון שהוא חדש וגם הרצון ההוא אין דעת הרב שיצטרך ויהיה תנאי הכרחי במציאות הנבואה אלא שכבר תמנע הנבואה מהמוכן ברצון השם, והדעת הזה מהרב בצורך ההכנות ובהיות הנבואה דבר טבעי אינו דעת תורתנו ולא יסוד דתנו כמו שהוא חשב כי כפי התורה אין הנבואה דבר טבעי ואין ההכנות הטבעיות והלמודיות צריכות אליה בהכרח וכבר יורה ע"ז טבע המציאות אחרי שלא מצאנו הנבואה כי אם באומת ישראל בלבד וגם באותה אומה לא תחול הנבואה כי אם בהיותה בארץ הנבחרת לא בגלות כמו שנאמר גם נביאיה לא מצאו חזון מיי (איכה ב, ט), ולא היה זה מפני עצבון כמו שכתב הרב כי אותם שכבר נולדו בגלות הם ואבותיהם ואבות אבותיהם בכמה מהשנים בהיותם שלוים ושקטים ומצליחים בעניניהם למה יתעצבו אל לבם עד שתמנע מפני זה הנבואה מהם.
פסוק א:אבל היתה אמתת הדבר כמו שזכר בעל ספר הכוזר בספרו מעלת ארץ ישראל שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה, והוא ממה שיוכיח שאין הנבואה דבר טבעי אחר שלא נמצאה בשום אדם משאר האומות והארצות ולא בזמן מהזמנים בהיות ביניהם כמה מהחכמים והפלוסופים וא"א שלא יולדו בהם אנשים מתחלפי המזגים ומאותו מזג שהיה צריך כפי דעת הרב להכנת הנבואה ולהיות הנבואה, דבר נסיי נאמר למשה במראת הסנה (שמות ג, יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך לפני ששליחותו ונבואתו היה נס נפלא היותר גדול שאפשר וכמו שנאמר במתן תורה (דברים ה, כז) היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, כי כל כח משיג יש לו יחס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו ונפש האדם אין לה ייחס ולא ערך עם הסדור האלקי לשתקבלהו בדרך טבעי אם לא יהיה בדרך נס, ובהיות הנבואה מכלל הנפלאות לא יתחייב צורך הכנות במציאותה כדעת הפילוסופים והרב המורה שנמשך אחריהם כי מעשה הנסים הם תלויים ברצון האלקי ולא בהכנת הדברים המשתנים בדרך נס והראיות שהביא הרב לאמת דעתו שמאמרם זכרונם לברכה (שבת צב, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר כבר כתבתי אני בפירוש הפרשה ההוא שאין המאמר ההוא בסגנון שהביאו הרב ולא כוונו זכרונם לברכה לדבר מזה שעלה בדעתו, והוכחתי דעתי בראיות ברורות מהכתובים ומדבריהם ואין זה הדרוש מזה המקום ודי עתה בשנדע שההכנות הטבעיות מהמזג והאברים אינם תנאי הכרחי בנבואה וכ"ש שאין תנאי הכרחי בהם למוד החכמות המחקריות והתפלספותם כי השם ישלח מי שירצה ואין מעצור לפניו מפאת המזג ולא מפני חסרון הידיעות המחקריות טבעיות ואלקיות בנביא לבד בזה יצטרך הנביא שיהיה איש ירא את השם במצותיו חפץ מאד מרוחק מהפחיתיות והתאוות המותריות ואמיץ לבו בגבורים להוכיח את העם ולספר שם ה', ולכן היה שעמוס בהיותו בנוקדים אשר בעיר תקוע עם היותו בלתי מלומד בחכמה חלה בו הנבואה וכמ"ש על עצמו (להלן ז, יד) לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי רוצה לומר שלא היה מוכן לנבואה מפאת התלמדותו וגם לא היה מוכן אליה מצד טבעו ומפאת אביו כי בוקר אנכי כלומר רועה בקר ובזה היה התעסקותו ולא בלמוד החכמה, וגם שלא היה מהרועים הגדולים העשירים כ"א בולס שקמים רוצה לומר לוקט שקמים למאכל בקריו, וזה ממה שיורה שלא היה עמוס חכם כי רועה הוא, ואולי שלא היה רועה מקנה שלו כי לכן לא אמר נוקד בנוקדים כי נוקד הוא בעל הצאן או הבקר כמו ומישע מלך בני עמון היה נוקד (מלכים ב ג, ד), אבל אמר אשר היה בנוקדים להגיד שהיה רועה מקום אדם אחר או היה משרת לרועים כי זהו מה שכיוון באמרו אשר היה בנוקדים לא כמו שכתב הרד"ק שהיה גדול הרועים כפי תרגום יונתן, ובזה עצמו נאמר במשה אדוננו ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג, א), להגיד שבהיותו עמוס השפל והרש שברועים שלא למד חכמה ודעת קדושים חלה עליו הנבואה וחזה על ישראל שאליו היתה עיקר נבואתו הנבואות שיספר בספר הזה, כי הנה נבואות דמשק ועזה ושאר האומות וגם נבואות יהודה אשר זכר לא באו מכוונות מפאת עצמן כ"א לעשות מהם טענה לענין ישראל.
פסוק א:וזכר שהיתה נבואתו בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש שמלכו בזמן א' וכבר בא בדבריהם (ויקרא רבה י, ב) אמר ר' פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וכן אמרו שהיו קורין אותו פסילותא רוצה לומר קטיע לישנא, ואמנם אמרו שנתים לפני הרעש אפשר לפרש שהוא להגביל התחלת נבואתו שהיה אז לפי שהרעש היה בימי עוזיהו ודבר גדול היה כמו שנאמר לעתיד ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה וגומר, ולזה החשבון עצמו אמר ישעיהו (ז, ח) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהיה מספר השנים ההוא לנבואת עמוס כדברי חז"ל, ור' אברהם בן עזרא כתב שזכר הרעש להודיע שעמוס ניבא עליו קודם בואו כמו שנאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ, ואינו נכון כי הפסוק ההוא יותר נכון לפרשו כפי פשט הפרשה על חרבן שמרון מעל הרעש שהיה בימי עוזיה מלך יהודה על כן אמרתי שאין פי' שנתים לפני הרעש כי אם הגבלת כל זמן נבואתו והתמדתה שאותם שתי שנים קודם הרעש ניבא עמוס ולא עוד בכל ימיו ולכן אמר אשר חזה וגומר שנתים לפני הרעש כי אותם שנתים חזה לא עוד.
פסוק ב:ואמנם אמרו השם ומציון ישאג וגומר, הפסוק הזה מוכיח שיואל נביא קודם עמוס ולכן הונח ספרו קודם ספר עמוס כי הנה יואל (ד, טז) אמר הכתוב הזה עצמו ויי מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ועמוס לקח דבריו אלה ועשה מהם התחלת נבואתו, ורש"י פירש מציון ישאג מבית קדשי הקדשים הדבור יוצא, רצה הרב בזה שזה הפסוק הוא הקדמה לנבואות עמוס שיבאו בזה הספר ושרצה לומר הנביא שעם היותו בתוך עם טמא שפתים מלכות ישראל הנה השם מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ונבואתו לנביאים בכל מקום שהם, והענין שבהיות שמה השכינה וארון ברית השם משם היתה יוצאת הנבואה לכל הנביאים ומגיע השפע בקלות באמצעות הארון, וכמו שכתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה, ואמר זה להגיד שאף על פי שהוא היה בלתי ראוי לנבואה מצד מעלתה וכבודה הנה השם יתברך ישאג כארי עליו ואם ה' אלקים דבר מי לא ינבא. ורבי אברהם בן עזרא פירש רעש גדול שיהיה ואז ימנע הגשם ויהיה להם חסרון לחם ומים, ושעליו אמר ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל רוצה לומר מעצירת הגשמים וכן פירשו הרב רבי דוד קמחי, ואינו נכון כי חסרון המים לא יחייב הרעם בהכרח, גם שלא יקרא הרעם שאגת השם כי אם הנבואה כמו שאמר זה הנביא עצמו אריה שאג מי לא יירא (לקמן ג, ח) ופי' מה היא השאגה באמרו ה' אלקים דבר מי לא ינבא ולי נראה שמ"ם מציון ומירושלם אינה מ"ם המקום אבל היא מ"ם הסבה כמו שפירשתי למעלה, ושהמאמר הזה הקדים הנביא לנבואות אשר יזכור להגיד שהשם יתברך מסבת מה שעשו האומות בישראל ישאג להענישם כי ציון הוא ראש ישראל וגם כן מפני הרעות שנעשו בירושלם וכל ארץ ישראל שירושלם הוא ראש כל המלכות יתן קולו לאבד את בני יהודה וישראל, ולכן אמר כנגד האומות ואבלו נאות הרועים שהם האומות אשר הלכו לרעות בארץ הקדושה ולאוכלה ולהחריבה יאכלו ויחרבו הם גם כן כמו שיזכור מדמשק ועזה צור ואדום עמון ומואב שיהיה חרבנם מפאת מה שעשו כנגד ישראל שה' מציון ישאג עליהם, ולזה נטה יונתן במה שתרגם ויצדון מדורי מלכיא, וכנגד מה שינבא על יהודה וישראל אמר ויבש ראש הכרמל שהוא ירושלם וכל ארץ ישראל ר"ל כמו שיפקוד וישאג השם להעניש לכת האומות המרשיעות לישראל ככה ישאג על ישראל עצמו לפקוד עליהם חטאתם. ואם על כל פנים נרצה לפרש מ"ם מציון ומירושלם שהיא מ"ם המקום יהיה ענין הכתוב שמפני שהיתה השכינה בציון וירושלם לכן יחס שמה קנאת השם והתעוררות הנקמה על כל מה שעשו האומות בכל ארץ ישראל בכלל ועל יהודה וישראל גם כן החטאים בנפשותם, והותרו עם מה שפירשתי בפסוקים האלה שתי השאלות הראשונות שזכרתי:
פסוק ג:כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק וגומר. עמוס הנביא ניבא כאן על שש מלכיות האומות דמשק שהוא ראש מלכות ארם ועזה שהיא ראש מלכות פלשתים וצור ואדום ועמון ומואב. ואמנם למה לא זכר שאר האומות שהחריבו את ישראל נראה לי בסבתו א' מב' טעמים. הא' שעמוס ראה דברי יואל ונסמכה נבואתו לנבואת יואל וכבר פירשתי שיואל ניבא על חרבן המחריבים את א"י וירושלם אם בחרבן ראשון ואם בחרבן שני כמ"ש וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת עמי חלקו (יואל ד, ב), ואמר ג"כ מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, שכמש"ש אמר מצרים על אומת הישמעאלים שנתהוו מהבבליים שעשו חרבן ראשון ואמר אדום על רומי שהחריבה בית שני ולכן לא הוצרך עמוס להנבא עליהם וניבא על שאר האומות שלא ניבא יואל, האמנם זכר יואל צור וצידון וחזר עמוס וזכר צור לפי שצור נחרבה ב' פעמים כמ"ש בפי' ספר ישעיהו האחד ע"י נבוכדנצר שכבש את צור ועשה בה טבח גדול והב' ע"י אלכסנדר"וס מוקדון שאז החריב צור חיל וחומה יחדו אומללו והשמימה בהחלט מאין יושב עוד עליה עד היום הזה, ויואל דיבר מזאת החרבן הגדול והאחרון ועמוס דיבר מהאחד שעשה נבוכדנצר, וכן ניבא יואל על אדום ואדום למדבר שממה וחזר עמוס וניבא על אדום אבל יואל ניבא על מלכות רומי כמ"ש ועמוס זכר פשעי אדום הסמוך לירושלם ושריפת תימן וכמו שאבאר. והטעם הב' הוא שהביא הנביא ראיה וטענה לישראל משכניהם הרעים שעם היותם אומות בלתי מיוחדת להנהגת הש"י והשגחתו ובגוים אין תורה הנה הענישם הש"י על הפשעים שבהם ואיך לא יעניש ג"כ את ישראל עמו ונחלתו, ושקבלו תורתו בהיותם נלכדים באותם הפשעים עצמם יותר מאותם האומות ולכן לא הביא להם ראיה מהאיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעם כי אם משכניהם הקרובים לא"י. והנה אבאר בפי' פרשת ישראל איך הפשעים שייחס לאומות האלה ולבני יהודה כולם יחד נמצאו בישראל באופן יותר חמור ממה שהיו באומות ולכן לא זכר פשעים אחרים שלא היו מתיחסים לישראל.
פסוק ג:ואמנם מה הם הג' פשעים שזכר אותם בכל האומות בשוה חז"ל בפ' יום הכפורים (יומא פו, ב) כמו שזכרתי אמרו אמר רבי יהודה בר' יוסי עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שנייה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והנה רש"י בשלימות דעתו וזכות שכלו לא יכול לסבול שהיו המספרים האלה מהפשעים בכל האומות בשוה, ולכן כתב זכרונו לברכה ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט ועל ארבעה לא אשיבנו על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו מקחת גמולו מאתי וכל שכן אם בידם פשעים הרבה ע"כ, ואם היה בכתוב כל מה שאמר הרב היה היתר השאלה השלישית שזכרתי ממה שיקל אבל עיקר פירושו חסר מן הספר, ורבי אברהם בן עזרא כתב והטעם כי יזהירנו ואם לא ישמע יענישנו בפעם הרביעית, ויפה אמר על הדור הרביעי אם היו כל הדורות רשעים ואתה רואה גם כן שאין כאן התראה באומות וגם לא עברו דורות. ולכן נראה לי לפרש שלא אמר בנבואות האלה על שלשה פשעי כי אם על שלשה הפשעים החמורים מכל הפשעים שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ששלשתם נמצאו מסתמא בכל אומה ואומה אחרי שאין להם התורה האלקית שתרחיקם מהם, כי הנה עם היותם נכללים בשבע מצות בני נח כבר סרו האומות משמירתם וכמו שדרשו חכמינו ז"ל על ראה ויתר גוים, ויאמר כאן שכל אומה מאלה היתה חייבת להשם יתברך בשלשת הפשעים האלה כפי שטיפתם במעשים המגונים וכשיתוסף עליהם פשע רביעי תתמלא סאתם ויקבל מיד עונש כולם ולכן אמר כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק שהיא ראש ארם שהם העבודה זרה והגלוי עריות והשפיכות דמים אשר בקרבם, ועל ארבעה שהוא פשע אחר שעשו כנגד ישראל כמו שיזכור לא אשיב גמולם, ויהיה אם כן אמרו לא אשיבנו בתמיהה כלומר האם ראוי שעל שלשה פשעי דמשק ועל הרביעי לא אשיב לו גמולו באמת ראוי הוא שאשיב גמולם בראשם ומלת אשיבנו הוא מלשון וחרפתו ישיב לו אדניו (הושע יב, טו), ישוב עמלו בראשו (תהלים ז, יז) תשיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, וביאר הפשע הרביעי שעשה דמשק באמרו על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד והוא מה שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן ועד הגלעד (מלכים ב י, לג), רוצה לומר שהיו עושים דרך נקמה ובזיון ליושבי הגלעד שהיו מעבירים חרוצות ברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה, וכבר עשה דוד ככה בבני עמון וישם במגרה ובחרוצי הברזל (שמואל ב יב, לא), וכאשר על שלשה פשעיהם החמורים עשו זה נתמלא סאתם, (ד) ויצא דבר מלכות מלפניו ית' לשלח אש בבית חזאל כלומר במלכים הבאים מזרעו והאש הוא רמז אל האויב אשר יבא ויחריב ביתו, וירמוז כאן באש אל מלך אשור שכבש דמשק והמית את רצין שהיה מזרעו, ולפי שארמון בית המלך אשר בדמשק בנאו בן הדד מלך ארם לכן אמר ואכלה ארמונות בן הדד, וחכמי הנוצרים כתבו שהאש אשר יעדו הנביאים ענינו חרון אף ה' שלא ישוב ממנו בשום צד ואין זה רחוק ממה שפירשתי.
פסוק ה:ואחר שזכר חרבן המלכים ואמונותיהם זכר חרבן ארצם באמרו ושברתי בריח דמשק ר"ל כי אם היותה גדולה וחזקה דלתים ובריח ישברם השם, והענין שלא יצילוה דלתותיה ובריחיה ולא תעמוד לפני האויב, ואומרו והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן חשבו המפרשים שבקעת און היה עיר גדולה בארם וכן בית עדן, אבל אני אגידך אמתת הדבר הזה מפי השמועה ועדות אמת בקעת און היא הבקעה הסמוכה לדמשק שהיא הבקעה היותר דשנה ומשובחת מכל בקעות העולם בכל מיני פירות ותבואות משובחים לאין תכלית ובאותה בקעה בכל כרם ובכל פרדס ושדה אשר שם יש בית ומגדל ושם מתישבין אוכלוסין רבים מאנשי דמשק, ועל אותה בקעה אמר כאן באמת והכרתי יושב מבקעת און שבבוא האויב נחרבה הבקעה מפני שברחו היושבים משם ולרשעת אנשי דמשק קראו בקעת און, ואמנם בית עדן הוא עצמו דמשק שלהיותה עיר מעודנת ומעונגת לאין תכלית נקראת בית עדן עד שאומרים הישמעאלים שהנביא אשר להם מחמ"ד בא לדמשק וקודם שנכנס בה ראה הבקעה והעיר מהר אחר ואמר לא אבא הנה בשום צד לפי שהיא גן עדן ומי שיכנס בעדן הזה לא יכנס בעדן של מעלה כי אין אדם זוכה לשני גני עדן ושהלך משם ולא נכנס בדמשק, ולפי שמלך אשור בא עליה והמית כל זרע המלוכה והחריב העיר והבקעה לכן אמר פה הנביא ותומך שבט מבית עדן כי המלך והשוטר או מושל הוא תומך השבט בידו לרדות העם ואמר שזה יכרת כולו ממנה בבוא האויב, ואחרי שזכר הרג המלכים וחרבן הארץ זכר גלות העם באומרו וגלו עם ארם קירה שקירה הוא שם עיר בארץ אשור וכ"כ בספר מלכים (מלכים ב טז, ט) ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית, הנה ביאר שהפשע אשר עליו נתמלאה סאתה של דמשק היה בעבור הרעה שעשה לישראל רוצה לומר ליושבי גלעד בדרך בזיון והכנעה:
פסוק ו:כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה וגומר. סיפר גם כן שכן אמר השם על עזה ראש מלכות פלשתים הסמוכה לירושלם שלהיות בין הפלשתים ההם שלשת הפשעים עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ועוד נתוסף עליהם פשע אחר ממה שעשו לישראל האם היה ראוי שלא ישיבנו רוצה לומר לעם עזה ברעתו כי באמת ראוי היה שישיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, והנה הפשע הד' אשר עשה היה כנגד ישראל והוא אמרו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, ורש"י פירש גלות שלמה גלות ישראל שתהא שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשים הנמלטים מישראל ומסגירים אותם וכך עשו אנשי צור, ויותר נכון הוא מה שכתב הרד"ק שהפלטים מהמלחמה מארץ ישראל היו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה להם לפי שהיו בשלום עמהם ופלשתים היו לוקחים ומסגירים אותם ביד אדום, ויהיה לפ"ז שיעור הכתוב על הגלותם את ישראל גלות בהיותם בשלום עמהם כדי להסגירם לאדום, ואם אמר זה על חרבן בית שני יהיה אדום חיל הרומיים שבאו עם מלכי ישראל והיה ענינו שבני אדום ישבו מבנ"י שבי כי כן דרך המלחמות שפעם ינצח זה ופעם ינצח זה ובהיותם שבויים בארץ אדום יברחו משם בנ"י השבויים ויבאו לפלשתים שהיו בשלום עמהם ובטחו בהם והפלשתים ברשעתם היו מסגירים אותם ביד אדום הפך מה שאמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג, יז), ועז"א על הגלותם גלות שלימה להסגיר לאדום שהיו מגלים לבני ישראל היושבים שלמים עמהם ומחזיקים אותם באונס בהסגירם לאדום.
פסוק ז:ולכן גזר השם לשלוח אש האויב בחומת עזה שתאכל ותשרוף הארמנות היפים שלהם, (ח) וכן יכרית העם היושב באשדוד ותומך שבט מאשקלון שהם כולם ערים מפלשתים עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון, ולא זכר גת כי למלכי יהודה היתה, וממ"ש ואבדו שארית פלשתים יראה אמתת מה שזכרתי שהיתה נבואת עמוס אחר נבואת יואל בזמן ומפני שעמוס ראה נבואות יואל על חרבן צור וצידון וגלילות פלשת לכן לא ניבא עליהם וניבא על שאר הערים ואמר מפני זה ואבדו שארית פלשתים.
פסוק ט:וכן זכר בפשע הזה בעצמו על צור באמרו על הסגירם גלות שלמה לאדום שהיו מסגירים פליטי ישראל בהיותם בשלום עמהם לאדום, ולא זכרו ברית אחים שהיה ברית ושלום בין ישראל וצור, וכן היתה מקדם בין חירם ובין שלמה כמו שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה, כו), והיו קוראים זה לזה אחים כמו שנאמר מה הערים אשר נתת לי אחי, (י) ולכן גזר השם לשלוח אש בחומת צור שהוא רמז לנבוכדנצר שבא והחריב את צור וארמנותיהם, הנה התבאר שעזה וצור השתתפו ונשתוו בפשע הד' כמו שנשתוו בשלשת הפשעים של שאר האומות.
פסוק יא:ואחר כך גזר גזרת אדום, וכבר פירשתי אני במשמיע ישועה על שלשה פשעי אדום שהיה הראשון מהם בימי עשו שרדף אחרי יעקב אחיו, והשני בימי משה כשעברו ישראל בגבול אדום שלא נתנו עבור בגבולו שנאמר פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ, יח), והשלישי בחרבן בית ראשון וכמו שנאמר זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו (תהלים קלז, י), והד' הוא מה שעשו האדומיים שנתישבו ברומי שהחריבו את בית שני ושפכו בני יהודה כמים סביבות ירושלם ושעל זה אמר עמוס על שלשה פשעי ישראל וגומר, וביאורם כי באמרו על רדפו בחרב אחיו רמז אל הראשון שעשו רדף אחר יעקב להרע כי עם היות שלא עשאו בפעל כבר היתה כוונתו רצויה, ועל הב' אמר ושחת רחמיו, ועל הג' אמר ויטרוף לעד אפו שהוא החרבן ראשון, ואולי אמר לעד מלשון בבקר יאכל עד (בראשית מט, כח), עד שבאו אז בני אדום לירושלים לשלול שלל, ועל חרבן בית שני והגלות הארוך הזה והרעות שסבלנו בו מאומת אדום אמר ועברתו שמרה נצח שמפני אורך זה הגלות אמר בו לשון נצח, האמנם כפי מה שפירשתי בפרשיות האלה כולם יותר נכון לפרש שאמר השם שעל שלשת הפשעים החמורים שיש להם לאדום שהם עבודה זרה וג"ע וש"ד ועל הד' שהוסיף עליהם כנגד ישראל האם ראוי שלא ישיבהו כמעשיו הנה באמת ראוי הוא שיקח ענשו, והפשע הרביעית שעשה אדום כנגד ישראל הוא אמרו על רדפו בחרב אחיו והוא שכאשר עברו ישראל על אדום במדבר אמר ויצא אדום לקראתו עם היות שמשה שלח אליו דברי שלום ואמת וקראו באמרו כה אמר אחיך ישראל והוא באכזריותו שחת רחמיו והקורבה והיחס שהיה ביניהם ורדפו בחרב כמ"ש פן בחרב אצא לקראתך, ואותו אף ועברה שהיה לו עם ישראל שמרה נצח כי אחרי שישבו ישראל בארצם תמיד אדום היה להם כאויב. ולכן היתה גזרת השם עליו מדה כנגד מדה הוא שמר עברתו לנצח גם השם ישמור להם עברתו לנצח אם באותה ארץ אדום הסמוכה לירושלם שעליה אמר, (יב) ושלחתי אש בתימן שהיא בארץ אדום הקרובה לארץ ישראל, וגם ישמור הש"י עברתו עד שבאחרית הימים תאכל ארמנות בצרה שהיא העיר הגדולה, וכבר פירשתי בפי' ספר ישעיה בפרשת קרבו גוים לשמוע שעם היות רומי מארץ יון הנה יוחסה לאדום לפי שבני אדום נתישבו בה ומלכו בה המלכים הראשונים מבני אדום, ושם כתבתי ראיות ברורות על זה מספורי דברי הימים אשר לשרים, ובארתי גם כן שעם היות שהיתה במואב עיר אחת ששמה בצרה הנה נקראת רומי גם כן באותו שם לפי שענין בצרה הוא בצורה, ולהיות רומי עיר בצורה גדולה וחזקה מאד נקראת כן, וכבר כתבתי למעלה שניבא עמוס כאן על חרבן ארץ אדום הסמוכה לירושלם ועם זה ניבא גם כן על חרבן רומי העיר הגדולה לבני אדום בפרט, אמנם יואל ניבא על כל מלכות אדום שהוא שם נאמר על כללות.
פסוק יג:וזכר גם כן גזרה אחרת שגזר השם יתברך בבני עמון באומרו האם ראוי שעל שלשה הפשעים עבודה זרה וג"ע וש"ד שיש בבני עמון ועל הד' שעשו כנגד ישראל על כולם לא אשיבנו באמת אשיב להם גמול כמעשה ידיהם, והפשע הד' הוא על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם והרות הוא מלשון הרים אם לא שהרים הוא שם הרבים לזכרים והרות הוא שם רבים לנקבות וכולם מגזרת הר הם, והענין שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים שהיו סמוכים לארץ הגלעד להרחיב בהם גבולם והיו מסיגים גבול הגלעד וארור מסיג גבול רעהו, וכן אמר ירמיהו (מט, א) לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, וזכר גד והוא הדין לארץ הגלעד כי בו עבר הירדן למזרח היה גם כן, ורש"י פירש הרות כמשמעו הנשים ההרות והוא רמז למיעוט החמלה וכדי שלא ישאר שריד בישראל ושלכן אמר הנביא הבנים אין לישראל אם יורש אין לו, (יד) ואמר שלכן יהיה עונש עמון שיבא אש האויב בחומת רבה שהיא רבת בני עמון העיר הגדולה שלהם, ויאכל ארמנותיה בתרועה ביום מלחמה שילחם עמהם האויב, וזכר שתבא פתע פתאום רעתו ומפלתו במהרה ועל זה אמר כסוער ביום סופה על דרך מה שאמר שלמה (משלי א, כז) בבא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה, (טו) ואמר שלא לבד הארץ תלכד אבל גם מלכם ושריהם יחדיו ילכו בגולה כי נחתם גזר דינם על הגזל ואכזריות ההרות שעשו: