א כִּ֗י הִנֵּ֛ה בַּיָּמִ֥ים הָהֵ֖מָּה וּבָעֵ֣ת הַהִ֑יא אֲשֶׁ֥ר אשוב (אָשִׁ֛יב) אֶת־שְׁב֥וּת יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃ ב וְקִבַּצְתִּי֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וְה֣וֹרַדְתִּ֔ים אֶל־עֵ֖מֶק יְהֽוֹשָׁפָ֑ט וְנִשְׁפַּטְתִּ֨י עִמָּ֜ם שָׁ֗ם עַל־עַמִּ֨י וְנַחֲלָתִ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר פִּזְּר֣וּ בַגּוֹיִ֔ם וְאֶת־אַרְצִ֖י חִלֵּֽקוּ׃ ג וְאֶל־עַמִּ֖י יַדּ֣וּ גוֹרָ֑ל וַיִּתְּנ֤וּ הַיֶּ֙לֶד֙ בַּזּוֹנָ֔ה וְהַיַּלְדָּ֛ה מָכְר֥וּ בַיַּ֖יִן וַיִּשְׁתּֽוּ׃ ד וְ֠גַם מָה־אַתֶּ֥ם לִי֙ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן וְכֹ֖ל גְּלִיל֣וֹת פְּלָ֑שֶׁת הַגְּמ֗וּל אַתֶּם֙ מְשַׁלְּמִ֣ים עָלָ֔י וְאִם־גֹּמְלִ֤ים אַתֶּם֙ עָלַ֔י קַ֣ל מְהֵרָ֔ה אָשִׁ֥יב גְּמֻלְכֶ֖ם בְּרֹאשְׁכֶֽם׃ ה אֲשֶׁר־כַּסְפִּ֥י וּזְהָבִ֖י לְקַחְתֶּ֑ם וּמַֽחֲמַדַּי֙ הַטֹּבִ֔ים הֲבֵאתֶ֖ם לְהֵיכְלֵיכֶֽם׃ ו וּבְנֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְנֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם מְכַרְתֶּ֖ם לִבְנֵ֣י הַיְּוָנִ֑ים לְמַ֥עַן הַרְחִיקָ֖ם מֵעַ֥ל גְּבוּלָֽם׃ ז הִנְנִ֣י מְעִירָ֔ם מִן־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִׁבֹתִ֥י גְמֻלְכֶ֖ם בְּרֹאשְׁכֶֽם׃ ח וּמָכַרְתִּ֞י אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם בְּיַד֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמְכָר֥וּם לִשְׁבָאיִ֖ם אֶל־גּ֣וֹי רָח֑וֹק כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ ט קִרְאוּ־זֹאת֙ בַּגּוֹיִ֔ם קַדְּשׁ֖וּ מִלְחָמָ֑ה הָעִ֙ירוּ֙ הַגִּבּוֹרִ֔ים יִגְּשׁ֣וּ יַֽעֲל֔וּ כֹּ֖ל אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָֽה׃ י כֹּ֤תּוּ אִתֵּיכֶם֙ לַֽחֲרָב֔וֹת וּמַזְמְרֹֽתֵיכֶ֖ם לִרְמָחִ֑ים הַֽחַלָּ֔שׁ יֹאמַ֖ר גִּבּ֥וֹר אָֽנִי׃ יא ע֣וּשׁוּ וָבֹ֧אוּ כָֽל־הַגּוֹיִ֛ם מִסָּבִ֖יב וְנִקְבָּ֑צוּ שָׁ֕מָּה הַֽנְחַ֥ת יְהוָ֖ה גִּבּוֹרֶֽיךָ׃ יב יֵע֙וֹרוּ֙ וְיַעֲל֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֶל־עֵ֖מֶק יְהֽוֹשָׁפָ֑ט כִּ֣י שָׁ֗ם אֵשֵׁ֛ב לִשְׁפֹּ֥ט אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם מִסָּבִֽיב׃ יג שִׁלְח֣וּ מַגָּ֔ל כִּ֥י בָשַׁ֖ל קָצִ֑יר בֹּ֤אֽוּ רְדוּ֙ כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת הֵשִׁ֙יקוּ֙ הַיְקָבִ֔ים כִּ֥י רַבָּ֖ה רָעָתָֽם׃ יד הֲמוֹנִ֣ים הֲמוֹנִ֔ים בְּעֵ֖מֶק הֶֽחָר֑וּץ כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הֶחָרֽוּץ׃ טו שֶׁ֥מֶשׁ וְיָרֵ֖חַ קָדָ֑רוּ וְכוֹכָבִ֖ים אָסְפ֥וּ נָגְהָֽם׃ טז וַיהוָ֞ה מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירוּשָׁלִַ֙ם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ וַֽיהוָה֙ מַֽחֲסֶ֣ה לְעַמּ֔וֹ וּמָע֖וֹז לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם שֹׁכֵ֖ן בְּצִיּ֣וֹן הַר־קָדְשִׁ֑י וְהָיְתָ֤ה יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ קֹ֔דֶשׁ וְזָרִ֥ים לֹא־יַֽעַבְרוּ־בָ֖הּ עֽוֹד׃ יח וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא יִטְּפ֧וּ הֶהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב וְכָל־אֲפִיקֵ֥י יְהוּדָ֖ה יֵ֣לְכוּ מָ֑יִם וּמַעְיָ֗ן מִבֵּ֤ית יְהוָה֙ יֵצֵ֔א וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־נַ֥חַל הַשִּׁטִּֽים׃ יט מִצְרַ֙יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וֶאֱד֕וֹם לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה מֵֽחֲמַס֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁפְכ֥וּ דָם־נָקִ֖יא בְּאַרְצָֽם׃ כ וִיהוּדָ֖ה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וִירוּשָׁלִַ֖ם לְד֥וֹר וָדֽוֹר׃ כא וְנִקֵּ֖יתִי דָּמָ֣ם לֹֽא־נִקֵּ֑יתִי וַֽיהוָ֖ה שֹׁכֵ֥ן בְּצִיּֽוֹן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
אשר אשיב. שאשיב לארצם את בני השבי מיהודה וירושלים ולא זכר שאר השבטים לפי שכל נבואתו היתה רק על יהודה וירושלים לכן לא זכר מהם אבל האמת שגם בני עשרת השבטים ישובו גם המה:
פסוק ב:
וקבצתי. אז אקבץ את כל האומות ואוריד אותם אל עמק יהושפט כן שם המקום שיפלו שם האומות הצובאים על ירושלים:
פסוק ב:
ונשפטתי עמם. אתוכח עמהם על מה שעשו לעמי בימים הקדמונים ר״ל שם אביא עליהם הפורעניות וזה יחשב לויכוח כי בזה יודיע שפשעו:
פסוק ב:
אשר פזרו. שהגלום שמה:
פסוק ב:
חלקו. חלקו ביניהם:
פסוק ג:
ידו גורל. מי מהם למי:
פסוק ג:
בזונה. בשכר זונה באתננה:
פסוק ג:
ביין. במחיר היין:
פסוק ד:
וגם מה אתם לי. ר״ל מה לכם עלי אתם צור וגו׳:
פסוק ד:
הגמול. וכי אתם משלמים לי גמול על מה שהרעותי לכם כאומר הלא לא הרעותי לכם:
פסוק ד:
ואם גומלים. ר״ל ואם לא באה לתשלום גמול רק היא התחלת הרעה דעו שקל מהרה אשלם גמול על ראשיכם כי תפלו עם הנופלים:
פסוק ה:
אשר כספי. עתה יפרש הרעה שעשו לישראל ואמר הנה הכסף והזהב שהשפעתי אני לישראל שללתם מהם ביום בוא האויב עליהם:
פסוק ה:
ומחמדי. דברים חמודים וטובים שנתתי לישראל אתם מחריבי ירושלים בזיתם מהם והבאתם להיכליכם:
פסוק ו:
מכרתם. כי הם היו שכיני ישראל וגנבו קטניהם ומכרום למען ירחקו מגבולם לבל יגולה הדבר:
פסוק ז:
הנני מעירם. אעיר לבם לחזור מן המקום שנמכרו לבוא אל ארצם ר״ל בניהם ישובו הנה ועל ידם אשיב גמוליכם על ראשיכם:
פסוק ח:
ומכרתי. אמסור את בניכם ביד בני יהודה אלו שחזרו לארצם והם ימכרום לאנשי שבא היושבים ממרחק למען לא ישיבו לארצם לרב המרחק:
פסוק ח:
כי ה׳ דבר. כאומר ומי ישוב אמריו:
פסוק ט:
קראו. את זאת האמור למטה הכריזו בין העכו״ם:
פסוק ט:
קדשו מלחמה. היא מלחמת גוג על ירושלים:
פסוק י:
כתו. שברו אתיכם לעשות מהם חרבות ומזמרותיכם לעשות רמחים:
פסוק י:
החלש. אף החלש יתחזק לבא במלחמה:
פסוק יא:
שמה. במקום המלחמה יוריד ה׳ את גבוריך בעמקי השאול:
פסוק יב:
יעורו. כל העכו״ם יתעוררו ויעלו אל עמק יהושפט הוא מקום המלחמה:
פסוק יב:
כי שם אשב. כאומר הנה שם מקום המלחמה יורה על רעתם כי שם אשפט את כל העכו״ם מסביב על מה שהרעו:
פסוק יג:
שלחו מגל. המשיל העכו״ם לתבואה שנגמר בשולה ובא זמן הקציר ואמר שלחו בה המגל כי כבר נתבשלה התבואה ועומדת לקצירה ור״ל הרגו אותה כי בא העת:
פסוק יג:
באו רדו. חזר והמשילם לגת שמלאוה ענבים שיורדים בו הדורכים ר״ל בא העת לכלותם והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק יג:
השיקו היקבים. היין היורד אל היקבים השמיעו הרעשת קול והוא גמר מלאכת היין ר״ל בא תכליתם:
פסוק יג:
כי רבה רעתם. ונתמלאה הסאה:
פסוק יד:
המונים. כתות כתות מהמון רב יפלו בעמק החרוץ הוא עמק יהושפט ויקרא עמק החרוץ כי שם יעשו בהם משפט חרוץ ומתוך:
פסוק יד:
יום ה׳. יום המשפט שיהיה בעמק החרוץ:
פסוק טו:
קדרו. בעבור גדול הצרה ידמה להם כאלו נחשכו המאורות:
פסוק טז:
מציון ישאג. כי יחזיר שכינתו לציון ומשם ישאג לאיים ולהחריד:
פסוק טז:
ומירושלים יתן קולו. כפל הדבר במ״ש:
פסוק טז:
ורעשו שמים וארץ. ר״ל יחרדו שרי מעלה של העכו״ם אשר בשמים ממעל והעכו״ם אשר בארץ מתחת:
פסוק טז:
מחסה לעמו. לבל יהיו נלקים עמהם:
פסוק טז:
ומעוז לבני ישראל. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יז:
וידעתם. אז תדעו אשר אני ה׳ שוכן בציון כי כבר החזרתי שכינתי לתוכה:
פסוק יח:
יטפו ההרים עסיס. ר״ל הרבה ענבים יגדלו בהרים והיין יהיה נוטף מהם והוא ענין גוזמא:
פסוק יח:
תלכנה חלב. שם יהיה מרעה שמן ותתרבה חלב הצאן וכאלו הגבעות מוליכות ומזילות את החלב:
פסוק יח:
וכל אפיקי יהודה. המקומות שביהודה שהיו מדרכם למשוך את המים יחזרו להמשיך כמאז:
פסוק יח:
ומעיין. הוא הנחל האמור בנבואת יחזקאל והוא המקור האמור בנבואת זכריה:
פסוק יח:
והשקה. מי המעיין הזה ישקה את עמק השיטים להיות נמשך כנהר:
פסוק כ:
לעולם תשב. תתקיים לעולם ולא תחרב עוד:
פסוק כ:
וירושלים. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כא:
ונקיתי. ר״ל אף שאנקה את העכו״ם מעון החמס במה שישראל ישובו לקחת מהם כספם וזהבם הנה עון שפיכת דמם לא אנקה בכופר ממון כ״א בדם שופכו:
פסוק כא:
וה׳ שוכן בציון. כאומר אל יפחדו ישראל פן כשידעו העכו״ם שנחרץ משפטם להרג יתחזקו לנקום נקם מישראל בחשבם כאשר יאבדו יאבדו כי ה׳ שוכן בציון ויגן על עמו ולא יהיה לאל ידם: