א דְּבַר־יְהוָ֣ה ׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־הוֹשֵׁ֙עַ֙ בֶּן־בְּאֵרִ֔י בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֥ה יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבִימֵ֛י יָרָבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ ב תְּחִלַּ֥ת דִּבֶּר־יְהוָ֖ה בְּהוֹשֵׁ֑עַ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הוֹשֵׁ֗עַ לֵ֣ךְ קַח־לְךָ֞ אֵ֤שֶׁת זְנוּנִים֙ וְיַלְדֵ֣י זְנוּנִ֔ים כִּֽי־זָנֹ֤ה תִזְנֶה֙ הָאָ֔רֶץ מֵֽאַחֲרֵ֖י יְהוָֽה׃ ג וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח אֶת־גֹּ֖מֶר בַּת־דִּבְלָ֑יִם וַתַּ֥הַר וַתֵּֽלֶד־ל֖וֹ בֵּֽן׃ ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִזְרְעֶ֑אל כִּי־ע֣וֹד מְעַ֗ט וּפָ֨קַדְתִּ֜י אֶת־דְּמֵ֤י יִזְרְעֶאל֙ עַל־בֵּ֣ית יֵה֔וּא וְהִ֨שְׁבַּתִּ֔י מַמְלְכ֖וּת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְשָֽׁבַרְתִּי֙ אֶת־קֶ֣שֶׁת יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק יִזְרְעֶֽאל׃ ו וַתַּ֤הַר עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בַּ֔ת וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ קְרָ֥א שְׁמָ֖הּ לֹ֣א רֻחָ֑מָה כִּי֩ לֹ֨א אוֹסִ֜יף ע֗וֹד אֲרַחֵם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נָשֹׂ֥א אֶשָּׂ֖א לָהֶֽם׃ ז וְאֶת־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֲרַחֵ֔ם וְהֽוֹשַׁעְתִּ֖ים בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְלֹ֣א אֽוֹשִׁיעֵ֗ם בְּקֶ֤שֶׁת וּבְחֶ֙רֶב֙ וּבְמִלְחָמָ֔ה בְּסוּסִ֖ים וּבְפָרָשִֽׁים׃ ח וַתִּגְמֹ֖ל אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וַתַּ֖הַר וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃ ט וַיֹּ֕אמֶר קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ לֹ֣א עַמִּ֑י כִּ֤י אַתֶּם֙ לֹ֣א עַמִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹֽא־אֶהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
תחלת דבר. רש"י ז"ל, פי' תחלת הדבור היה שה' אמר אל הושע, וכתב רי"א שאין להקשות על זה לא מפאת הוי"ו שהיה לו לומר אמר ה'. ולא ממה שבא הפסקה בין תחלת דבר ה' בהושע ובין ויאמר ה', שמצינו כן פעמים רבות, כמו ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים (ויש שם הפסקה) וידבר ה' אל משה, וכן ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה, אולם הסמיכות אל הפעל קשה, ובהכרח שמלת תחלת טעמו כטעם תחלה, וכבר בארתי בספר התורה והמצוה (ויקרא סי' ג') בהבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור יבא על הדבר הסתמי, ר"ל שדבר עמו דברים, ובמלת ויאמר יציין מה שאמר אליו, ור"ל שתחלה דבר ה' להושע איזה ענין שלא נזכר בכאן, וע"י הדבור הזה נסתבב שאמר ה' אליו קח לך אשת זנונים ובהשקפה זו בא מלת תחלת בסמיכות, ר"ל ע"י תחלת הענין שדבר ה' עמו נסתבב האמירה הזאת, ומבואר אצלי תמיד שדבור שאחריו ב', יבא על דבור שידבר ה' להנביא לצרכו, ר"ל דבור הרוח הקדש ברוח הנביא לצרכו לא לצורך שליחות, כמו רוח ה' דבר בי. בחלום אדבר בו וגם בא על דבור של תלונה או גנאי, כמו כי דברנו בה' ובך, ובא פה על שתי הכוונות כמ"ש בפי':
פסוק ב:
אשת זנונים. יש הבדל בין זנות ובין זנונים ובין תזנות, זנות, הוא הרגיל. זנונים, הוא אשר זנוניה מפורסמים, כמ"ש הנה הרה לזנונים, ותסר זנוניה מפניה. ותזנות, ששופכת זנות ותאוה על אחרים (עי' יחזקאל כ"ג כ"ט):
פסוק ו:
כי נשא אשא להם. ת"י ברם אם יתובון אשבק להון ורש"י פי' אחלק להם מנת כוסם, מענין וישא משאת מאת פניו אליהם, ורד"ק פי' אשא האויב עליהם שיגלם, ורי"א פי' מענין שבועה נשבעתי להגלותם, ולדעתי מלת כי משמש כטעם אשר, לא ארחם אשר אשא ואמחול להם, והנה נשיאת עון בא תמיד סמוך אל עון או חטאת או פשע, וכשבא על האדם או המקום, יכוון לומר שלא יביא את העונש הנגזר עליהם, כמו ונשאתי לכל המקום בעבורם (בראשית י״ח:כ״ו), ואל תשא להם (ישעיהו ב׳:ט׳):