פסוק א:וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ כנראה מחברון, מקום מגוריו, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע, שהיתה בדרכו דרומה, למצרים. כנראה ביקש לחזור אל ציון הדרך הזה – מזבחם של אבותיו, אברהם ויצחק, כמו ביציאתו הראשונה, לחרן. וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, בחלום או בחיזיון דמוי חלום, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.
פסוק ג:כיוון שיעקב לא ראה דמות אלא שמע קול שמקורו נסתר ממנו, ה׳ גילה לו מפורשות שהוא הדובר אליו. וַיֹּאמֶר לו אלוקים: אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. הבטחה זו, שבמצרים תהפוך משפחת יעקב לעם בפני עצמו, מכוונת כנגד החשש שמא תיטמע משפחתו בקרב תושבי הארץ הזרה.
פסוק ד:אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, ואסייע לך, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה ממצרים, אם כי לאו דווקא בחייך. אתה תזכה לראות את בנך החביב עליך, ולא זו בלבד – וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, הוא שידאג לטפל בך במותך. הנחת יד הבן על עיני האב היא כנראה חלק מטקס הכנה לקבורה. מגעו האחרון של הבן באביו הוא בעצימת עיניו, ויש בכך ביטוי לקִרבה ולכבוד.
פסוק ה:וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. מן הסתם הוקל לו לאחר שאלוקים אישר את יציאתו מן הארץ והבטיח שימשיך ללוותו בנכר. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. בניו היו רכובים, אך ליעקב הזקן, שכבר נתקשה לרכב, ניתן מקום בעגלות יחד עם הילדים והנשים.
פסוק ו:וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם, עיקר רכושם כרועי צאן, וְאֶת רְכוּשָׁם המיטלטל אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה, יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ:
פסוק ז:בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו באו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו, בתו ונשות בניו, שהרי עד כה סופר שליעקב היתה רק בת אחת, דינה, וּבְנוֹת בָּנָיו, נכדתו ונשות נכדיו, שכן ברשימת נכדותיו שבפסוקים הבאים תיזכר רק בת אחת, שרח, וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.
פסוק ח:וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בניו של יעקב, שהפכו אחר כך ראשי משפחות בעם ישראל, הַבָּאִים מִצְרַיְמָה. יַעֲקֹב וּבָנָיו. בְּכֹר יַעֲקֹב – רְאוּבֵן.
פסוק ט:וּבְנֵי רְאוּבֵן: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי.
פסוק י:וּבְנֵי שִׁמְעוֹן: יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית. ייתכן שכינוי מיוחד זה בא לרמז ששאר הילדים לא היו בניהן של כנעניות.
פסוק יא:וּבְנֵי לֵוִי: גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.
פסוק יב:וּבְנֵי יְהוּדָה: עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שנולדו לו מבת שוע, וָפֶרֶץ וָזָרַח, מתמר. וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ, שלמרות שהיה צעיר מאוד, נשא כבר אשה, ועוד קודם הירידה למצרים נולדו לו – חֶצְרוֹן וְחָמוּל.
פסוק יג:וּבְנֵי יִשָׂשכָר: תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן.
פסוק יד:וּבְנֵי זְבוּלֻן: סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל.
פסוק טו:אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ. כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו – שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.
פסוק טז:וּבְנֵי גָד: צִפְיוֹן וְחַגִּי, שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן, עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי.
פסוק יז:וּבְנֵי אָשֵׁר: יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם. ייתכן שנכדה זו של יעקב נזכרה, משום שהיתה הנכדה היחידה במשפחת יעקב שנולדה בכנען. לחלופין, ייתכן שהיו נכדות נוספות שלא נזכרו. הזכרת דמותה של שרח רומזת לדמותה המיוחדת. חכמים מספרים שהיא היתה קרובה במיוחד ליעקב, ושזכתה לברכות מרובות ולאריכות ימים מופלגת. וּבְנֵי בְרִיעָה: חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.
פסוק יח:אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. בני זלפה הם הקבוצה השנייה בגודלה – כמחצית בני לאה.
פסוק יט:בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. אמנם יוסף לא הגיע עם אחיו למצרים, אבל הוא נכלל בבני ישראל הנמצאים שם.
פסוק כ:וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם. הרי כאן שלושה נוספים לבית יעקב, שישובו ויימנו לבדם בסוף מניין בני יעקב.
פסוק כא:וּבְנֵי בִנְיָמִן: בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל, גֵּרָא וְנַעֲמָן, אֵחִי וָרֹאשׁ, מֻפִּים וְחֻפִּים וְאָרְדְּ.
פסוק כב:אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ ילדיה של רחל, כולל יוסף ושני בניו – אַרְבָּעָה עָשָׂר.
פסוק כג:וּבְנֵי דָן: חֻשִׁים. אף על פי שחושים, שנקרא גם שוחם, היה בנו היחידי של דן, הוא מופיע כאן כבְנֵי דָן, כנראה בשל הצאצאים הרבים שהעמיד, משפחת השוחמי.
פסוק כד:וּבְנֵי נַפְתָּלִי: יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.
פסוק כה:אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ – שִׁבְעָה. שוב, מספר צאצאי בלהה מחצית מצאצאי רחל.
פסוק כו:כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ – שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.
פסוק כז:וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם – נֶפֶשׁ שְׁנָיִם. ואם מצרפים אותם – כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה – שִׁבְעִים. אם מונים עמם את יעקב, את יוסף ואת שני בניו – הרי שבעים נפש כל בית יעקב.
פסוק כח:וְאֶת יְהוּדָה, שנעשה נציג האחים כלפי יוסף, שָׁלַח יעקב לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה, לארץ גושן. יהודה הוא שיורה להם כיצד בדיוק יגיעו לגושן, הארץ שבה הם אמורים לגור, לפי דברי יוסף. וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן.
פסוק כט:וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא יוסף אֵלָיו, ליעקב, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, יוסף חיבק את אביו, וַיֵּבְךְּ בהתרגשות עַל צַוָּארָיו עוֹד.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם, עכשיו אני יכול למות בשלום, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי. נסעתי לכאן כדי לראות את פניך, ועתה, משנפגשנו, זכיתי לקבל את כל משאלות לבי, ולא חסר לי עוד דבר בחיי.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו: אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה, עלי לעלות לעיר הבירה ולדווח לפרעה על החדשות. וְאֹמְרָה אֵלָיו: ״אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי.
פסוק לב:וְהָאֲנָשִׁים הללו הם רֹעֵי צֹאן, כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ. זהו עיסוקם מעולם. וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ״.
פסוק לג:עלי לספר זאת לפרעה, כי ייתכן שפרעה ירצה לפגוש אתכם אישית – וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה, וְאָמַר ״מַה מַּעֲשֵׂיכֶם?״
פסוק לד:וַאֲמַרְתֶּם: ״אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה, גַּם אֲנַחְנוּ וגַּם אֲבֹתֵינוּ״, בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן. המצרים תיעבו את רעיית הצאן, משום שהיתה כרוכה בהריגת הבהמות, מעשה שנגד את דתם ופגע במאמיניה.
