פסוק א:אל בבל אל ארץ כשדים. על בבל ועל ארץ כשדים:
פסוק ב:הגידו. אתם המבשרים חדשות הגידו בין עכו״ם בשורה זו מחורבן בבל כי לשמחה יחשב להם על כי הם החריבו עמים רבים:
פסוק ב:ושאו נס. למען יאספו כולם וישמעו:
פסוק ב:אל תכחדו. אל תעלימו דבר מה מגודל החורבן:
פסוק ב:הוביש בל. הפסל בל נתבייש ומרודך נשבר ולא יוכלו להציל את עמם:
פסוק ב:הובישו וכו׳. כל הפסילים נתביישו ונשברו:
פסוק ג:גוי מצפון. הם מדי ופרס השוכנים בפאת צפון במקצוע צפונית מזרחית:
פסוק ג:נדו הלכו. נדו משם והלכו בגולה:
פסוק ד:בני ישראל. הם הנשארים בארץ אחרי גלות עשרת השבטים ונטפלו עם בני יהודה ובנימין וגלו עמהם לבבל:
פסוק ד:המה וכו׳. ר״ל בני ישראל ובני יהודה יבואו יחד:
פסוק ד:הלוך ובכו ילכו. בתשובה ובתחנונים ילכו ואת ה׳ יבקשו לשאול ממנו עזר ודרך מצלחת:
פסוק ה:ציון ישאלו. את הדרך ההולך לציון ויסבו פניהם דרך פה:
פסוק ה:בואו. ר״ל אמרו אלו לאלו באו והתחברו אל ה׳ בברית המתקיים עד עולם ולא תשכח עוד:
פסוק ו:צאן אובדות. הוא מאמר הנביא בשם ה׳ שאמר הנה עד הנה היו עמי כצאן האבוד מן העדר כי גדוליהם הנהיגום בדרך תועה ועזבום ללכת בדרכי לבם לעלות בהרים ר״ל פנו מדרך ה׳ וגדוליהם התעום ללכת בדרך רע:
פסוק ו:מהר. ולכן הלכו מהר אל גבעה ושכחו מקום רבצם ורצה לומר לכן הלכו בגולה על ההרים ונגרשו מארצם:
פסוק ז:כל מוצאיהם. ר״ל והיו כצאן התועה ומופקר שכל המוצא אותם יאכלם:
פסוק ז:וצריהם. האויבים אמרו לא יהיה לנו אשמה על מה שאנו אוכלים אותם בעבור אשר חטאו לה׳ שהוא נוה ומקוה הצדק כולו והוא תוחלת אבותיהם והוא מילא תקותם ושמו הוא ה׳ המורה שהוא מושל בכל והואיל וחטאו לו ראוים המה לאבדון ולא נאשם בהם:
פסוק ח:נודו. ומעתה נודו מתוך בבל:
פסוק ח:כעתודים. מהרו ללכת משם כמו העתודים ההולכים לפני שאר הצאן ר״ל אף אם רבים ישארו בבבל אתם השבים מהרו ללכת:
פסוק ט:מארץ צפון. הם מדי ופרס:
פסוק ט:וערכו לה. יערכו עליה מלחמה ומשם ממקום שיערכו עליה משם תלכד ולא יצטרכו ללכת ממקום אל מקום:
פסוק ט:חציו. של הקהל ההוא יהיו כגבור המשכיל והורג אנשים שלא ישוב ריקם מבלי להמית את מי כן יהיו כל חצי הקהל ההוא:
פסוק י:ישבעו. ר״ל הרבה שלל ישללו בה:
פסוק יא:כי תשמחו. אשר תשמחו עד הנה אתם השוסים את נחלתי:
פסוק יא:כי תפושו. כי אז הייתם פשים ורבים בטוב ארצי כעגלה הדשה ואוכלת מדישה:
פסוק יא:ותצהלו כאבירים. הרימו קול גדול של שמחה כמו הסוסים החזקים המרימים קול שמחה:
פסוק יב:בושה אמכם. אבל מעתה בושה אמכם בבל אשר ילדה בנים לבהלה:
פסוק יב:חפרה יולדתכם. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יב:הנה אחרית גוים. ר״ל הבושה תהיה על כי הנה אחרית הכשדים בניה תהיה חסר מטובה כמדבר ציה וערבה וכפל המלות בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב):
פסוק יג:מקצף ה׳. על כי ה׳ קצף על בבל לכן לא תהיה עוד מיושבת וכל העובר עליה יתמה וישרוק:
פסוק יד:ערכו על בבל. מכל סביבה ערכו מלחמה על בבל:
פסוק יד:ידו אליה. השליכו חצים אליה:
פסוק יד:אל תחמלו. לא תחוסו על החץ לאמר אולי לא יכה אדם וילך לבטלה:
פסוק יד:כי לה׳ חטאה. ולכן תצלחו בה וכל החצים שתשליכו שמה יהרגו אנשים:
פסוק טו:הריעו. להבהיל את העם הריעו עליה מסביב:
פסוק טו:נתנה ידה. כדרך אדם הנופל המושיט יד למי שאצלו לעזור לו ולהקימו וכן מצרים נתנו יד (איכה ה):
פסוק טו:נפלו אשיותיה. נפלו יסודות חומות העיר:
פסוק טו:כי נקמת. על כי היא נקמת ה׳ לכן הנקמו בה וכאשר עשתה לישראל כן עשו לה:
פסוק טז:כרתו. ר״ל לא ימצא עוד בבבל זורע שדות ואוחז מגל בעת הקציר כי תהיה שממה ולא יזרע שמה:
פסוק טז:מפני חרב היונה. מפני חרב האויב המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון יפנו משם השכירים עובדי האדמה וינוסו כ״א לעמו ולארצו אשר באו משם:
פסוק יז:שה פזורה ישראל. הנה ישראל היה כשה פזורה ופרודה מן העדר אשר אריות הדיחו אותה והבריחוה מעדרה כי כן הדיחו אותו מארצו:
פסוק יז:הראשון. המדיח הראשון אכל בשרו והוא מלך אשור שגלה עשרת השבטים:
פסוק יז:וזה האחרון. זה המדיח האחרון שבר עצמותיו והוא נ״נ מלך בבל שגלה יהודה ובנימין:
פסוק יח:הנני פוקד. אשגיח להביא גמול על בבל וכו׳:
פסוק יט:ושובבתי. ר״ל עוד יבא זמן בימי המשיח שאשיב אותו אל נוהו וירעה במרעה הכרמל והבשן שהמה מקום מרעה שמן ולפי שהמשילם לשה אמר לשון הנופל בשה:
פסוק יט:תשבע נפשו. מרוב המרעה המצוי שם:
פסוק כ:יבוקש. אף אם יבוקש לא יהיה:
פסוק כ:לאשר אשאיר. לאלו שאשאיר מהם אסלח לעונם כי יהיו נמרקים בקושי השעבוד וילכו להם:
פסוק כא:על הארץ מרתים. חזר לדבריו הראשונים אמר אל מול המחריב את בבל עלה למלחמה על הארץ שמרדה ופשעה בכל העובדי כוכבים והיא בבל:
פסוק כא:ואל יושבי פקוד. שם עיר מערי בבל כמ״ש פקוד ושוע וקוע (יחזקאל כ״ג:כ״ג) או על בבל יאמר וקראה כן לפי שבא עת לפקוד ולזכור עוונה:
פסוק כא:חרוב. תחרב אותה והנסים רדוף אחריהם והחרימם:
פסוק כא:ועשה וכו׳. חזר לזרזו:
פסוק כב:בארץ. נשמע בארץ בבל:
פסוק כג:איך נגדע. איך נכרת בבל שהיה משבר ומפוצץ כל הארץ, כפטיש המפוצץ סלע:
פסוק כג:לשמה. לתמהון היתה בין העובדי כוכבים כולם יתמהו על חורבנה:
פסוק כד:יקושתי. הכנתי לך מוקש וגם נלכדת בה ולא ידעת להשמר ממנה כי פתאום באה:
פסוק כד:התגרית. עם ה׳ עשית תגר ומלחמה כי עמו טבחת ולא חמלת:
פסוק כה:את כלי זעמו. הם פרס ומדי ור״ל המקום העיר לבם לבוא על בבל להשחיתה:
פסוק כה:כי מלאכה היא לאד׳. השחתת ארץ כשדים היא דבר שליחות של ה׳:
פסוק כו:בואו לה מקץ. מקצה המדינה בואו להלחם בה פתאום עד לא יכונו למלחמה:
פסוק כו:פתחו מאבוסיה. לקחת התבואות האצורים שמה:
פסוק כו:סלוה. רמסו אנשיה כמו שרומסים על אגודות שבלים לדושם להוציא התבואה:
פסוק כו:והחרימוה. אבדו וכלו אנשיה:
פסוק כז:כל פריה. הם השרים:
פסוק כז:ירדו לטבח. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כז:הוי עליהם. אוי להם כי בא יום גמולם עת זכרון עוונם:
פסוק כח:קול נסים. הנה נשמע קול מאנשי ישראל הנסים מבבל ובאים להגיד בציון את נקמת ה׳ וחוזר ומפרש את נקמת היכלו שלקח נקם מיד בבל:
פסוק כט:השמיעו. התאספו אל בבל רובי חצים כל דורכי קשת חנו עליה מסביב למען לא יהיה לה פליטה לבל יוכל מי לברוח:
פסוק כט:ככל אשר עשתה. לישראל כן עשו לה:
פסוק כט:זדה. הרשיעה אל ה׳:
פסוק ל:לכן. הואיל וזדה אל ה׳ לכן יפלו וכו׳:
פסוק לא:הנני אליך זדון. אתה בלשצר איש זדון הנה אני אלחם עליך כי בא יום תשלום גמולך עת זכרון עוונך:
פסוק לב:וכשל זדון. בלשצר יהרג:
פסוק לב:ואין לו מקום. ר״ל לא ימלוך מי מזרעו בבבל:
פסוק לב:סביבותיו. סביבות עריו:
פסוק לג:עשוקים וכו׳: יחדיו. ר״ל כמו שנעשקו עשרת השבטים על ידי אשור כן נעשקו בני יהודה על ידי מלך בבל:
פסוק לג:וכל שוביהם. כמו אשור כן בבל החזיקה בהם וממאנים לשלחם חפשי:
פסוק לד:גאלם חזק. אם כי אינם משלחים מרצונם הנה גאלם חזק והוא יריב את ריבם ויאבד את בבל ויצאו הגולים חפשי:
פסוק לד:למען הרגיע. למען יהיה מרגוע בכל הארץ יביא רוגז וחרדה על יושבי בבל ולא יוסיפו למשול בעמים:
פסוק לה:חרב על כשדים. חרב תבוא על הכשדים:
פסוק לו:אל הבדים. אל הקוסמים שבודים דברים מלבם:
פסוק לו:ונאלו. יסכלו בעצתם ולא ידעו במה ינצלו:
פסוק לז:ואל רכבו. קבוצת אנשי הרכב:
פסוק לז:ואל כל הערב. תערובות האומות שהיו יושבים בבבל:
פסוק לז:והיו לנשים. יהיו תשושי כח כנשים:
פסוק לז:חרב אל אוצרותיה. אנשי חרב יבואו אל אוצרותיה ויבוזו אותה:
פסוק לח:חורב. לפי שנהר פרת היה עובר בבבל והיה משקה שדותם כנילוס במצרים לכן אמר שיבוא חורב אל מימיה ויבשו:
פסוק לח:כי ארץ פסילים היא. הרבה פסילים עשו לעבודת כוכבים:
פסוק לח:ובאימים יתהוללו. משתטים ומשתגעים עם העבודת כוכבים שלהם ויקרא העבודת כוכבים אימים כי מביאים אימה על עובדיהם וכאשר יקרא מפלצת כמ״ש אשר עשתה מפלצת לאשרה (מ״א ט״ו):
פסוק לט:לכן. הואיל והיו כ״כ דבוקים בעבודת הצורות לכן תהיה לחרבה ושם ישבו ציים עם איים שדרכם לשכון בחרבות:
פסוק לט:ולא תשב. לא תהיה עוד מיושבת עד עולם:
פסוק לט:עד דור ודור. עד שיכלו כל ימי הדורות וכפל הדבר במ״ש:
פסוק מ:כמהפכת. תהיה כמו ההפכה אשר הפך אלהים את סדום ואת עמורה ואת שכניה:
פסוק מ:ולא יגור. אף דרך עראי:
פסוק מא:מצפון. מדי ופרס המה מצפון בבל במקצוע צפונית מזרחית:
פסוק מא:רבים. רצה לומר גדולים כמו ורבי המלך (לעיל מא):
פסוק מא:מירכתי ארץ. מסוף הארץ ר״ל ממרחק:
פסוק מב:כים יהמה. כמו הים כשיהמה בעת יסוער הרוח:
פסוק מב:ערוך כאיש. ערוך בכלי זיין כאיש גבור שיורד במלחמה:
פסוק מב:עליך. ר״ל ועליך יבואו:
פסוק מג:את שמעם. את שמע גבורתם:
פסוק מג:ורפו ידיו. ידיו נעשו רפויים מלהלחם למולם החזיקתהו. הצרה אחזה אותו והיה לו חיל כיולדה:
פסוק מד:הנה כאריה. האויב הבא עליה יעלה בחזקה רבה כמו שיעלה האריה מגאון הירדן ממקום רבצו אל נוה איתן ר״ל אל מדור הרועה המחוזק בבשר כי זהו איתנו וטובו:
פסוק מד:כי ארגיעה. כי חפצי להשקיט ולהרגיע את ישראל ואריץ אותם מעל ארץ בבל לשוב לארצם ולכן אצוה עליה להשחיתם את מי שאבחר בו:
פסוק מד:כי מי כמוני. שיוכל למחות בידי:
פסוק מד:ומי יועידני. מי יקבע עמדי זמן מיועד להלחם בי:
פסוק מד:ומי זה רועה. מי הוא הרועה אשר יעמוד לפני להציל צאנו מידי ר״ל מי הוא הרועה שיציל עמו מידי וכפל הדבר במ״ש:
פסוק מה:לכן. הואיל ואין מי ימחה בידו וכן תקום לכן שמעו וכו׳:
פסוק מה:אם לא. הוא ענין שבועה ור״ל העצה היא בשבועה אשר צעירי הצאן יגררום מארצם והוא פרס שהוא הצעיר בבני יפת כי ארז״ל תירס הוא פרס (יומא י):
פסוק מה:אם לא ישים. בשבועה אשר יעשה את כל נוה ונוה שממה:
פסוק מה:עליהם. ר״ל לפניהם בעל כרחם:
פסוק מו:מקול נתפשה. מקול השמועה אשר נתפשה בבל תרעש הארץ כי יפחדו שלא יקרה להם כמקרם:
פסוק מו:וזעקה. קול זעקת בבל יהיה נשמע בין העמים:
