פסוק א:הנבואה הבאה נאמרה בשנותיו האחרונות של מלכות צדקיהו, אבל היא פותחת בתיאור ראשית מלכותו. וַיִּמְלָךְ־מֶלֶךְ, הוא צִדְקִיָּהוּ בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ, תַּחַת כָּנְיָהוּ, יהויכין בֶּן־יְהוֹיָקִים. צדקיהו היה המלך אֲשֶׁר הִמְלִיךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, אחרי שכבש את ירושלים והגלה את יהויכין, מלך צעיר וטרי, המליך נבוכדנאצר את בנו של יאשיהו המלך. שמו המקורי היה מתניה, ומלך בבל הסב את שמו לצדקיהו — מן הסתם כדי לבטא את מרותו עליו, ולרמז שעליו לנהוג בצדק ולשמור לו אמונים.
פסוק ב:וְלֹא שָׁמַע המלך צדקיהו, הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל־דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא שלא למרוד בבבל.
פסוק ג:אף שצדקיהו לא ציית לנביא — וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת־יְהוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָה וְאֶת־צְפַנְיָהוּ בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא בבקשה לֵאמֹר: הִתְפַּלֶּל־נָא בַעֲדֵנוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵינוּ, שיציל אותנו מן הכשדים הצרים עלינו.
פסוק ד:וְיִרְמְיָהוּ באותה שעה בָּא וְיֹצֵא באופן חפשי בְּתוֹךְ הָעָם, וְלֹא־נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא, הכלא. מצב זה לא היה קבוע.
פסוק ה:ובתוך כך חֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם צפונה. וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל־יְרוּשָׁלִַם אֶת־שִׁמְעָם, וַיֵּעָלוּ, הסתלקו מֵעַל יְרוּשָׁלִָם. יריבות שררה תמיד בין שתי המעצמות האזוריות, ומלכי יהודה וישראל השתדלו להביא בחשבון שיקוליהם את מצב הכוחות האזורי. כאשר הצבא המצרי התקדם לעבר צבא נבוכדנאצר, עזבו הכשדים את המצור על העיר על מנת להתארגן מחדש במערך התגוננות.
פסוק ו:וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
פסוק ז:כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כֹּה תֹאמְרוּ אֶל־מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי, בתפילה להיענות לו: הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה לכאורה, שָׁב משיקוליו שלו לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם. הפוליטיקה המצרית לא הייתה עקיבה ואמינה במיוחד. התברר שלא היה זה אלא איום סרק על בבל —
פסוק ח:וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים בסופו של דבר וְנִלְחֲמוּ עַל־הָעִיר הַזֹּאת, וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ.
פסוק ט:כֹּה אָמַר ה': אַל־תַּשִּׁאוּ, תשלו את נַפְשֹׁתֵיכֶם, עצמכם לֵאמֹר: "הָלֹךְ יֵלְכוּ, יסתלקו לגמרי מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים" — כִּי־לֹא יֵלֵכוּ.
פסוק י:כִּי גם אִם־הִכִּיתֶם את כָּל־חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם, וְנִשְׁאֲרוּ־בָם רק אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים, פצועים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ — הם יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ. אתם עומדים בפני מפלה, ולא תימלטו ממנה גם אם תצליחו להכות באויב.
פסוק יא:וְהָיָה בְּהֵעָלוֹת חֵיל הַכַּשְׂדִּים מֵעַל יְרוּשָׁלִָם מִפְּנֵי חֵיל פַּרְעֹה, כשהכשדים התרחקו מהעיר, ונפתח המצור,
פסוק יב:וַיֵּצֵא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלִַם כדי לָלֶכֶת אל מקומו, לאֶרֶץ בִּנְיָמִן, לַחֲלִק, לקבל את חלקו מִשָּׁם, שכן יש לו בענתות שדה ואולי משפחה, וייתכן שרצה לקבל חלק מהמזון שהוכן לו שם. על כן יצא בְּתוֹךְ הָעָם, בין רבים אחרים שיצאו לראות מה ביכולתם לעשות לאחר שהוסר המצור הממושך.
פסוק יג:וַיְהִי־הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן, כנראה שער שפנה לכיוון נחלת בנימין, וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת, ממונה על השער, וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן־שֶׁלֶמְיָה בֶּן־חֲנַנְיָה, וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, והאשים אותו לֵאמֹר: אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. אתה יוצא לחבור אל הצבא הכשדי.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: שֶׁקֶר. אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל־הַכַּשְׂדִּים, לביתי אני הולך. וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו, וַיִּתְפֹּשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל־הַשָּׂרִים לדון בעניינו.
פסוק טו:וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל־יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ, וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר, האסורים שבתוך בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, משרי המדינה, כִּי־אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית הַכֶּלֶא.
פסוק טז:כִּי, אכן, או: כאשר בָא יִרְמְיָהוּ אֶל־בֵּית הַבּוֹר, בית הכלא וְאֶל־הַחֲנֻיּוֹת, התאים שבמתקן הכליאה – וַיֵּשֶׁב־שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים.
פסוק יז:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ בַּסֵּתֶר וַיֹּאמֶר: הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת ה'? וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: יֵשׁ, והוא מפרט — וַיֹּאמֶר: בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּנָּתֵן.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי־נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל־בֵּית הַכֶּלֶא?!
פסוק יט:וְאַיֵּה נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר־נִבְּאוּ לָכֶם לֵאמֹר: לֹא־יָבֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל עֲלֵיכֶם וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת?! צדקיהו היה אמור לשמור אמונים לכשדים, שכן הם שהמליכו אותו. הוא העז למרוד בנבוכדנאצר למרות שלא היה מלך חזק, רק מפני שהסתמך על מדינאים ונביאי שווא שחזו שמלך בבל לא יטרח לבוא ולהענישו. ירמיהו, שבמשך כל השנים הזהיר מפני מרד וטען שהוא יוביל לחורבן, שאל אותו היכן הם כל אותם יועצים מומחים כעת.
פסוק כ:וְעַתָּה שְׁמַע־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אתה רואה שאינני בוגד, אלא רק מוסר את הנבואה שקיבלתי, וכעת אמתותה מתבררת לכול. מדוע אפוא עלי לשבת בבית הסוהר?! תִּפָּל־נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, וְאַל־תְּשִׁבֵנִי אל בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר, וְלֹא אָמוּת שָׁם, בתנאים הקשים של המאסר בבית הבור.
פסוק כא:וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ, וַיַּפְקִדוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. הוא לא שילח את הנביא לחופשי, אלא שמר אותו בחצר שהייתה מעין מחנה מעצר, ולא בית סוהר של ממש. וְנָתֹן לוֹ כִכַּר־לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ, מרחוב, משוק הָאֹפִים, עַד־תֹּם כָּל־הַלֶּחֶם מִן־הָעִיר. כל זמן שנותר לחם בעיר קיבל ירמיהו קצבה יומית לפי הוראת המלך. וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.
