פסוק א:פקיד נגיד. ממונה ושר היה בבית ה׳:
פסוק א:את ירמיה. מוסב על וישמע:
פסוק ב:המהפכת. הוא שם של בית הסוהר:
פסוק ב:בשער בנימן. כן נקרא שם השער:
פסוק ב:העליון. העומד בגובה ההר:
פסוק ג:לא פשחור וכו׳. ר״ל לא נקרא שמך פשחור כי אם לאות שאסיפת גייסות יקיפו אותך מסביב כי פשחור הוא כמו פש סחור ופש הוא ענין רבוי כמו ופשו פרשיו (חבקוק א) וסחור הוא תרגומו של סביב:
פסוק ד:למגור. לאסיפת הגייסות:
פסוק ד:לך. אותך אתן ולכל אוהביך:
פסוק ד:ועיניך רואות. כשיפלו בחרב:
פסוק ד:והכם. מהם יכה בחרב:
פסוק ה:ואת כל יקרה. כל הדברים היקרים הנמצאים בה:
פסוק ה:אתן. על כי האריך והפסיק חזר ואמר אתן וכן דרך המקרא:
פסוק ו:אשר נבאת. כי פשחור אמר שהוא נביא וניבא בשקר:
פסוק ז:פתיתני. אתה ה׳ פתית אותי ללכת בשליחותך:
פסוק ז:ואפת. קבלתי הפתוי:
פסוק ז:חזקתני. חזקת אותי בדברים באמרך אל תירא מפניהם (לעיל א) והנה בזה יכולת לפתות אותי:
פסוק ז:הייתי לשחוק. עתה הנה הייתי לשחוק וכולם מלעיגים עלי:
פסוק ח:כי מדי אדבר. מתי שאדבר דברי נבואה אני צועק על הרעה הנעשה לי ואקרא בקול החמס והשוד הבא לי בעבורה:
פסוק ח:לחרפה. המה מחרפים אותי כל הימים בעבור דבר הנבואה:
פסוק ט:ואמרתי. פעמים רבות אמרתי בלבי לא אזכור בפניהם שם ה׳ על פי ולא אדבר עוד נבואה בשמו:
פסוק ט:והיה בלבי. אבל הנבואה היה בלבי כאש בוערת וכנוס בעצמותי:
פסוק ט:ונלאיתי. נעשיתי נלאה ועיף לסבול בי הנבואה ולא יכולתי להתאפק לבלי לאמרה:
פסוק י:כי שמעתי. אע״פ ששמעתי דברי רבים אסיפת אויבים מסביב שאומרים אלו לאלו הגידו עליו עדות שקר ונגיד הדבר ההוא לפני המלך:
פסוק י:כל אנוש. כל איש ואיש אשר חשבתים שהם אוהבי וחפצי שלומי המה מצפים על תקלתי להיות צולע ופוסח והוא ענין מליצה:
פסוק י:אולי יפותה. באמרם אולי יפותה לדברינו ונוכלה לו שידבר דבר שיהיה בעבורו חייב מיתה ואז נקחה את נקמתינו ממנו:
פסוק יא:וה׳ אותי. הנה עכ״ז היה ה׳ עמי לעזרה כגבור חזק על כן כשלו רודפי ולא יוכלו לי לעשות עמי רעה:
פסוק יא:בושו מאד. נתביישו מאד כי לא הצליחו בעצתם וכלימת עולם תהיה זאת להם ולא תשכח:
פסוק יב:וה׳ צבאות. ואתה ה׳ צבאות הבוחן את הצדיק לדעת מעשיו ורואה מחשבות כליות ולב בטוח אני אשר בעיני אראה נקמתך מהם:
פסוק יב:כי אליך. לבד אליך אני מגלה הריב שיש להם עמדי ולא גליתי למי לבקש ממנו עזר:
פסוק יג:שירו לה׳. ומעתה אתם אנשי הצדק שירו לה׳ והללו אותו אשר הציל מיד המרעים את נפש האביון ועל נפש עצמו אמר:
פסוק יד:ארור היום. ממרירות לב על כי רבים קמו עליו קלל ירמיה מולדתו כפי המורגל בפי קשי המזל:
פסוק יד:יולדתי בו. הוא יום ההריון המיוחס גם לאב וכמ״ש לאביך זה ילדך (משלי כ״ג:כ״ב):
פסוק יד:אשר ילדתני אמי. זה יום הלידה המיוחס לבד לאם:
פסוק טו:ארור האיש וכו׳. הואיל ולמפרע לא היתה הבשורה טובה בודאי לא היה המבשר איש טוב כי דרך איש טוב לבשר טובה כמ״ש איש טוב זה ועל בשורה טובה יבוא (ש״א יח):
פסוק טו:שמח שמחהו. אמר בתמיה וכי למפרע היתה שמחה:
פסוק טז:והיה האיש ההוא. זה המבשר:
פסוק טז:כערים וכו׳. הם סדום וחברותיה:
פסוק טז:ולא נחם. משגזר עליהם הפיכה לא חשב מחשבה אחרת לבטל הגזירה:
פסוק טז:ושמע. המבשר הזה ישמע מאוהביו זעקת צרה ותרועת יללה:
פסוק יז:אשר לא מותתני מרחם. ר״ל לזה אני מקלל יום הלידה והמבשר כי למה מי שבידו להמית לא המית אותי עודי ברחם והיה לי אם כן אמי לקבר לפי שעה ורחמה היה לי הריון עד עולם עד המיתה:
פסוק יח:למה זה מרחם יצאתי. ר״ל למה יצאתי מעצמי כדרך הנולד חי:
פסוק יח:לראות עמל ויגון. התולדה הזאת היתה לרעתי לראות עמל ויגון והנה ימי כלים בבושת כי כל הימים מביישים אותי הקמים עלי: