א וַיִּשְׁמַ֤ע פַּשְׁחוּר֙ בֶּן־אִמֵּ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהֽוּא־פָקִ֥יד נָגִ֖יד בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה אֶֽת־יִרְמְיָ֔הוּ נִבָּ֖א אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ ב וַיַּכֶּ֣ה פַשְׁח֔וּר אֵ֖ת יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא וַיִּתֵּ֨ן אֹת֜וֹ עַל־הַמַּהְפֶּ֗כֶת אֲשֶׁ֨ר בְּשַׁ֤עַר בִּנְיָמִן֙ הָֽעֶלְי֔וֹן אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֥ית יְהוָֽה׃ ג וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּצֵ֥א פַשְׁח֛וּר אֶֽת־יִרְמְיָ֖הוּ מִן־הַמַּהְפָּ֑כֶת וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו יִרְמְיָ֗הוּ לֹ֤א פַשְׁחוּר֙ קָרָ֤א יְהוָה֙ שְׁמֶ֔ךָ כִּ֖י אִם־מָג֥וֹר מִסָּבִֽיב׃ ד כִּ֣י כֹ֣ה אָמַ֣ר יְהוָ֡ה הִנְנִי֩ נֹתֶנְךָ֨ לְמָג֜וֹר לְךָ֣ וּלְכָל־אֹהֲבֶ֗יךָ וְנָֽפְל֛וּ בְּחֶ֥רֶב אֹיְבֵיהֶ֖ם וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֑וֹת וְאֶת־כָּל־יְהוּדָ֗ה אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְהִגְלָ֥ם בָּבֶ֖לָה וְהִכָּ֥ם בֶּחָֽרֶב׃ ה וְנָתַתִּ֗י אֶת־כָּל־חֹ֙סֶן֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְאֶת־כָּל־יְגִיעָ֖הּ וְאֶת־כָּל־יְקָרָ֑הּ וְאֵ֨ת כָּל־אוֹצְר֜וֹת מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְזָזוּם֙ וּלְקָח֔וּם וֶהֱבִיא֖וּם בָּבֶֽלָה׃ ו וְאַתָּ֣ה פַשְׁח֗וּר וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֔ךָ תֵּלְכ֖וּ בַּשֶּׁ֑בִי וּבָבֶ֣ל תָּב֗וֹא וְשָׁ֤ם תָּמוּת֙ וְשָׁ֣ם תִּקָּבֵ֔ר אַתָּה֙ וְכָל־אֹ֣הֲבֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נִבֵּ֥אתָ לָהֶ֖ם בַּשָּֽׁקֶר׃ ז פִּתִּיתַ֤נִי יְהוָה֙ וָֽאֶפָּ֔ת חֲזַקְתַּ֖נִי וַתּוּכָ֑ל הָיִ֤יתִי לִשְׂחוֹק֙ כָּל־הַיּ֔וֹם כֻּלֹּ֖ה לֹעֵ֥ג לִֽי׃ ח כִּֽי־מִדֵּ֤י אֲדַבֵּר֙ אֶזְעָ֔ק חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד אֶקְרָ֑א כִּֽי־הָיָ֨ה דְבַר־יְהוָ֥ה לִ֛י לְחֶרְפָּ֥ה וּלְקֶ֖לֶס כָּל־הַיּֽוֹם׃ ט וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל׃ י כִּ֣י שָׁמַ֜עְתִּי דִּבַּ֣ת רַבִּים֮ מָג֣וֹר מִסָּבִיב֒ הַגִּ֙ידוּ֙ וְנַגִּידֶ֔נּוּ כֹּ֚ל אֱנ֣וֹשׁ שְׁלוֹמִ֔י שֹׁמְרֵ֖י צַלְעִ֑י אוּלַ֤י יְפֻתֶּה֙ וְנ֣וּכְלָה ל֔וֹ וְנִקְחָ֥ה נִקְמָתֵ֖נוּ מִמֶּֽנּוּ׃ יא וַֽיהוָ֤ה אוֹתִי֙ כְּגִבּ֣וֹר עָרִ֔יץ עַל־כֵּ֛ן רֹדְפַ֥י יִכָּשְׁל֖וּ וְלֹ֣א יֻכָ֑לוּ בֹּ֤שׁוּ מְאֹד֙ כִּֽי־לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ כְּלִמַּ֥ת עוֹלָ֖ם לֹ֥א תִשָּׁכֵֽחַ׃ יב וַיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֹּחֵ֣ן צַדִּ֔יק רֹאֶ֥ה כְלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי׃ יג שִׁ֚ירוּ לַֽיהוָ֔ה הַֽלְל֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה כִּ֥י הִצִּ֛יל אֶת־נֶ֥פֶשׁ אֶבְי֖וֹן מִיַּ֥ד מְרֵעִֽים׃ יד אָר֣וּר הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖דְתִּי בּ֑וֹ י֛וֹם אֲשֶׁר־יְלָדַ֥תְנִי אִמִּ֖י אַל־יְהִ֥י בָרֽוּךְ׃ טו אָר֣וּר הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר בִּשַּׂ֤ר אֶת־אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר יֻֽלַּד־לְךָ֖ בֵּ֣ן זָכָ֑ר שַׂמֵּ֖חַ שִׂמֳּחָֽהוּ׃ טז וְהָיָה֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא כֶּֽעָרִ֛ים אֲשֶׁר־הָפַ֥ךְ יְהוָ֖ה וְלֹ֣א נִחָ֑ם וְשָׁמַ֤ע זְעָקָה֙ בַּבֹּ֔קֶר וּתְרוּעָ֖ה בְּעֵ֥ת צָהֳרָֽיִם׃ יז אֲשֶׁ֥ר לֹא־מוֹתְתַ֖נִי מֵרָ֑חֶם וַתְּהִי־לִ֤י אִמִּי֙ קִבְרִ֔י וְרַחְמָ֖הֿ הֲרַ֥ת עוֹלָֽם׃ יח לָ֤מָּה זֶּה֙ מֵרֶ֣חֶם יָצָ֔אתִי לִרְא֥וֹת עָמָ֖ל וְיָג֑וֹן וַיִּכְל֥וּ בְּבֹ֖שֶׁת יָמָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן, וְהוּא־פָקִיד נָגִיד, מנהל ראשי בְּבֵית ה'. פשחור לא היה הכהן הגדול אבל היה מגדולי הכהונה ואיש תקיף וחזק בבית המקדש. כאשר הוא שמע אֶת־יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת־הַדְּבָרִים, התוכחה והבשורות הרעות הָאֵלֶּה בחצר המקדש –
פסוק ב:
וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא. לאחר מכן – וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְפֶּכֶת, שכנראה הייתה כלוב קלון פומבי שנועלים בו אדם. אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה'.
פסוק ג:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת־יִרְמְיָהוּ מִן־הַמַּהְפָּכֶת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ בלעג: לֹא פַשְׁחוּר קָרָא ה' שְׁמֶךָ, כִּי אִם־מָגוֹר, פחד מִסָּבִיב.
פסוק ד:
והוא מוסיף נבואה: כִּי כֹה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אֹהֲבֶיךָ. אתה תהיה סמל לאימה. וְנָפְלוּ כל אוהביך בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת. אין זו נבואה שתתגשם בעתיד הרחוק; אלה תחזיות שיתממשו בקרוב. וְאֶת־כָּל־יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב.
פסוק ה:
וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־חֹסֶן, מאגרי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת־כָּל פרי יְגִיעָהּ, וְאֶת־כָּל־יְקָרָהּ, כבודה וְאֵת כָּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה. כמו שקורה בדרך כלל במלחמות, פריטי השלל הפשוטים יותר שאינם ידועים ייבזזו על ידי החיילים וקציני הצבא, ואילו את האוצרות החשובים יוליכו אל השלטון המרכזי בבבל.
פסוק ו:
וְאַתָּה, פַשְׁחוּר, וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי, וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר. נראה שפשחור לא היה רק פקיד בבית ה', אלא היה דמות חשובה במשפחת הכהונה, ואף ניבא לסובביו את העתיד. הוא הבטיח לעם חירות והעניש את ירמיהו על דברי הפורענות וההפחדה שלו.
פסוק ז:
שוב מתלונן ירמיהו על גורלו כנביא. קשה התמודדותו עם המשימה המוטלת עליו, להוכיח ולייסר את העם ולנבא לו פורענויות קשות. הוא סובל הן מעצם אמירת הנבואה והן מתגובת השומעים. פִּתִּיתַנִי ה' להיות נביאך – וָאֶפָּת, והתפתיתי. חֲזַקְתַּנִי, כפית עלי את הנבואה – וַתּוּכָל. עקב כך הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל־הַיּוֹם, כֻּלֹּה, כל הציבור לֹעֵג לִי, העומד מולם יחיד, שהרי הנבואה אינה מתאמתת מיד.
פסוק ח:
כִּי־מִדֵּי אֲדַבֵּר, בכל פעם שאני מדבר, אֶזְעָק, אני צועק, ואינני משוחח שיחות חולין כדרכם של שאר בני אדם. על חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא. אני מתריע על עיוותי הבריות ועל אסונם הקרב. מכיוון שאני הוא 'האיש הרע', המלקט את החסרונות ומדגיש אותם, אני דחוי ומבוזה. כִּי־הָיָה דְבַר־ה' לִי מקור לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס, לעג כָּל־הַיּוֹם.
פסוק ט:
וְאם אָמַרְתִּי, חשבתי לעצמי: לֹא־אֶזְכְּרֶנּוּ, לא אזכיר את ה', וְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, מאחר שאינני יכול לחיות כך – וְהָיָה דבר ה' בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר, כנוס בְּעַצְמֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, עייפתי מלהכילו וְלֹא אוּכָל להתאפק ולשמור את הנבואה בתוכי.
פסוק י:
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת, לעז הרַבִּים – מָגוֹר מִסָּבִיב. בשיחות הרכילות האנשים יוצרים פחד סביבי. כאן נרמז הכינוי שהעניק ירמיהו לפשחור קודם לכן. וכיוון שמעמד הנביא כבר מעורער, הם אומרים זה לזה: הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ. הבה ניתן בדבריו דופי שיפליל אותו באוזני גדולי המלוכה. הואיל וחלק מנבואותיו של ירמיהו נאמרו בזמן מלחמה, היו שראו בדבריו הפצת תעמולה למען האויב והאשימו אותו בהטלת מורך על הציבור. ואכן בכך מאשימים אותו ואף יבקשו להמיתו. הדיבה והמלשינות הללו נאמרות על ידי כֹּל אֱנוֹשׁ, אנשי שְׁלֹמִי ושֹׁמְרֵי צַלְעִי, העומדים לצדי לכאורה. אלו זוממים ומצפים: אוּלַי הוא יְפֻתֶּה, יתפתה לעשות דבר שאינו ראוי, וְאז נוּכְלָה לּוֹ, נוכל להתגבר עליו וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ.
פסוק יא:
וַה' אוֹתִי, אתי כְּגִבּוֹר עָרִיץ, חזק וקשה, והוא שומר שלא אכשל, ושאיש לא יציק לי. עַל־כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי־לֹא הִשְׂכִּילוּ, הצליחו. כְּלִמַּת עוֹלָם תחול עליהם, לֹא תִשָּׁכֵחַ.
פסוק יב:
וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק, רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב. גלוי לפניך שאינני מתקוטט עם שונאי. לכן אני מבקש ממך שאֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי רק אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי. כאמור, שונאיו של ירמיהו לא היו רק אנשי ירושלים או זרים שפגש ברחובות, אלא גם בני הכפר שלו ואפילו בני משפחתו. השנאה שהקיפה אותו כמעט שברה אותו, ורק נבואת ה' היא שחיזקה את לבו להמשיך הלאה למרות מרירותו הרבה.
פסוק יג:
לרגע מביע ירמיהו שבח ותהילה: שִׁירוּ לַה', הַלְלוּ אֶת־ה', כִּי הִצִּיל אֶת־נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן, את נפשי הענייה, שהרי אין לי במה להתיימר, מִיַּד מְרֵעִים.
פסוק יד:
אמנם ירמיהו ניצל ממזימות אויביו ולא ייאלץ לבלות את ימיו בבית הסוהר, אמנם מאפשרים לו להסתובב בחוץ – אבל אילו חיים הוא חי?! הוא נחשב חצי משוגע בעיני הבריות, ואין הנבואה גורמת לו כל אושר. אדרבא, היא כורח מייסר. על כן הוא חוזר לדבר דברים קשים מאוד: אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ. זהו יום מקולל. יוֹם אֲשֶׁר־יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל־יְהִי בָרוּךְ. ארורים חיי. והוא מפליג באירוניה ובמרירות:
פסוק טו:
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת־אָבִי לֵאמֹר: יֻלַּד־לְךָ בֵּן זָכָר. ובכך שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ אותו אדם שרץ לספר לאבי שנולדתי. אני מקלל אדם זה, משום שאילו ידע אבי מה יעלה בגורל בנו – לא היה שמח באותה שעה. מראשית הספר עולה שירמיהו התחיל להינבא בגיל צעיר מאוד. נראה שהנביא הצעיר שדיבר על הממלכות ועל העתיד נתפס כבר בנעוריו כמוזר בסביבתו. ובבגרותו חייו היו דחוקים, בודדים ועצובים. בוודאי לא הסב לו תפקידו כבוד ואושר.
פסוק טז:
וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, שבפועל הודיע לאבי על מאורע קשה ומכאיב, כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ ה' סדום ועמורה המסמלות חורבן גמור, וְלֹא נִחָם, התחרט. וְשָׁמַע אותו מבשר זְעָקָה בַּבֹּקֶר מן הצרות, וּתְרוּעָה של מלחמה או הכרזה על מאורעות קשים בְּעֵת צָהֳרָיִם.
פסוק יז:
אני מקלל את יום לידתי ואת המבשר עליה על אֲשֶׁר לֹא־מוֹתְתַנִי הומתי מֵרָחֶם, וַתְּהִי, ואז הייתה לִי אִמִּי קִבְרִי, וְרַחְמָה היה לי הֲרַת עוֹלָם, הריון עולמי, נצחי, במקום שאצא ממנו לחיים.
פסוק יח:
לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל, עבודה קשה ומתסכלת וְיָגוֹן, וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?! חיי מתכלים בעוד העולם כולו בז לי ומבייש אותי.