א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב לֹֽא־תִקַּ֥ח לְךָ֖ אִשָּׁ֑ה וְלֹֽא־יִהְי֤וּ לְךָ֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ ג כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עַל־הַבָּנִים֙ וְעַל־הַבָּנ֔וֹת הַיִּלּוֹדִ֖ים בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְעַֽל־אִמֹּתָ֞ם הַיֹּלְד֣וֹת אוֹתָ֗ם וְעַל־אֲבוֹתָ֛ם הַמּוֹלִדִ֥ים אוֹתָ֖ם בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ ד מְמוֹתֵ֨י תַחֲלֻאִ֜ים יָמֻ֗תוּ לֹ֤א יִסָּֽפְדוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְי֑וּ וּבַחֶ֤רֶב וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֔וּ וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ ה כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־תָּבוֹא֙ בֵּ֣ית מַרְזֵ֔חַ וְאַל־תֵּלֵ֣ךְ לִסְפּ֔וֹד וְאַל־תָּנֹ֖ד לָהֶ֑ם כִּֽי־אָסַ֨פְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִ֜י מֵאֵ֨ת הָעָ֤ם־הַזֶּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֖סֶד וְאֶת־הָֽרַחֲמִֽים׃ ו וּמֵ֨תוּ גְדֹלִ֧ים וּקְטַנִּ֛ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לֹ֣א יִקָּבֵ֑רוּ וְלֹֽא־יִסְפְּד֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א יִתְגֹּדַ֔ד וְלֹ֥א יִקָּרֵ֖חַ לָהֶֽם׃ ז וְלֹֽא־יִפְרְס֥וּ לָהֶ֛ם עַל־אֵ֖בֶל לְנַחֲמ֣וֹ עַל־מֵ֑ת וְלֹֽא־יַשְׁק֤וּ אוֹתָם֙ כּ֣וֹס תַּנְחוּמִ֔ים עַל־אָבִ֖יו וְעַל־אִמּֽוֹ׃ ח וּבֵית־מִשְׁתֶּ֥ה לֹא־תָב֖וֹא לָשֶׁ֣בֶת אוֹתָ֑ם לֶאֱכֹ֖ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ ט כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י מַשְׁבִּ֜ית מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה לְעֵינֵיכֶ֖ם וּבִֽימֵיכֶ֑ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֥וֹל כַּלָּֽה׃ י וְהָיָ֗ה כִּ֤י תַגִּיד֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ עַל־מֶה֩ דִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֺנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ יא וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם עַל֩ אֲשֶׁר־עָזְב֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֤ם אוֹתִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַיֵּלְכ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיַּעַבְד֖וּם וַיִּשְׁתַּחֲו֣וּ לָהֶ֑ם וְאֹתִ֣י עָזָ֔בוּ וְאֶת־תּוֹרָתִ֖י לֹ֥א שָׁמָֽרוּ׃ יב וְאַתֶּ֛ם הֲרֵעֹתֶ֥ם לַעֲשׂ֖וֹת מֵאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הֹלְכִ֗ים אִ֚ישׁ אַֽחֲרֵי֙ שְׁרִר֣וּת לִבּֽוֹ־הָרָ֔ע לְבִלְתִּ֖י שְׁמֹ֥עַ אֵלָֽי׃ יג וְהֵטַלְתִּ֣י אֶתְכֶ֗ם מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדַעְתֶּ֔ם אַתֶּ֖ם וַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֞ם אֶת־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לָכֶ֖ם חֲנִינָֽה׃ יד לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ טו כִּ֣י אִם־חַי־יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם׃ טז הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ לדוגים (לְדַיָּגִ֥ים) רַבִּ֛ים נְאֻם־יְהוָ֖ה וְדִיג֑וּם וְאַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁלַח֙ לְרַבִּ֣ים צַיָּדִ֔ים וְצָד֞וּם מֵעַ֤ל כָּל־הַר֙ וּמֵעַ֣ל כָּל־גִּבְעָ֔ה וּמִנְּקִיקֵ֖י הַסְּלָעִֽים׃ יז כִּ֤י עֵינַי֙ עַל־כָּל־דַּרְכֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִסְתְּר֖וּ מִלְּפָנָ֑י וְלֹֽא־נִצְפַּ֥ן עֲוֺנָ֖ם מִנֶּ֥גֶד עֵינָֽי׃ יח וְשִׁלַּמְתִּ֣י רִֽאשׁוֹנָ֗ה מִשְׁנֵ֤ה עֲוֺנָם֙ וְחַטָּאתָ֔ם עַ֖ל חַלְּלָ֣ם אֶת־אַרְצִ֑י בְּנִבְלַ֤ת שִׁקּֽוּצֵיהֶם֙ וְתוֹעֲב֣וֹתֵיהֶ֔ם מָלְא֖וּ אֶת־נַחֲלָתִֽי׃ יט יְהוָ֞ה עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי־אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ־שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין־בָּ֥ם מוֹעִֽיל׃ כ הֲיַעֲשֶׂה־לּ֥וֹ אָדָ֖ם אֱלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה לֹ֥א אֱלֹהִֽים׃ כא לָכֵן֙ הִנְנִ֣י מֽוֹדִיעָ֔ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֔את אוֹדִיעֵ֥ם אֶת־יָדִ֖י וְאֶת־גְּבֽוּרָתִ֑י וְיָדְע֖וּ כִּֽי־שְׁמִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃
פסוק ב:
לֹא־תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא־יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה. לא ברור מתי נאמר ציווי זה, ואם זוהי הוראה כללית שהנביא לא יישא אשה לעולם, או הוראה המוגבלת למקום ולזמן מסוימים. ההסבר להוראה חריגה זו:
פסוק ג:
כִּי־כֹה אָמַר ה' עַל־הַבָּנִים וְעַל־הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל־אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃
פסוק ד:
מְמוֹתֵי, מוֹת תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ כולם. לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, גופתם לְדֹמֶן, לזֶבל המפוזר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ, וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ. וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. על כן אין כל טעם להוליד ילדים בארץ הזו.
פסוק ה:
כִּי־כֹה אָמַר ה': אַל־תָּבוֹא אל בֵּית מַרְזֵחַ, בית אבלים, וְאַל־תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד על המת, וְאַל־תָּנֹד, תניע ראש כביטוי להשתתפות בצער לָהֶם, כִּי־אָסַפְתִּי, הסרתי אֶת־שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם־ה', וכן אֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָרַחֲמִים, גם אלו שבין איש לרעהו.
פסוק ו:
וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא־יִסְפְּדוּ לָהֶם, וְלֹא יִתְגֹּדַד, ייחתך בבשר החי, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם קרחה. היו שנהגו להתגודד או להתקרח כביטוי לכבוד המת למרות שהדבר נאסר על ישראל. בין אם אנשי יהודה נהגו כמנהג הגויים שסביבם ובין שלא נהגו, ירמיהו אומר שלא יהיה מי שיתאבל על המתים.
פסוק ז:
וְלֹא־יִפְרְסוּ לָהֶם – לכל אָבל לחם עַל־אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל־מֵת, וְלֹא־יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל־אָבִיו וְעַל־אִמּוֹ.
פסוק ח:
וּבֵית־מִשְׁתֶּה, שמחת חתונה בעיקר לֹא־תָבוֹא עוד לָשֶׁבֶת אוֹתָם, אִתם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
פסוק ט:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה, לְעֵינֵיכֶם, כפי שהנכם כבר רואים זאת אצל ירמיהו, וּבִימֵיכֶם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.
פסוק י:
וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הרעים הָאֵלֶּה – בשורות המוות, המחלות וחוסר התוחלת – וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל־מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ?
פסוק יא:
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: עַל אֲשֶׁר־עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי, נְאֻם־ה', וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וְאֹתִי עָזָבוּ וְגם אֶת־תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ.
פסוק יב:
בדורות הקודמים הלכו האבות בעקביות אחרי עבודה זרה, וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת יותר מֵאֲבוֹתֵיכֶם, וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ־הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי. אתם ממשיכים לעשות זאת לא מתוך התמכרות אלא בשרירות לב ומתוך אטימות לדברי.
פסוק יג:
משום כך – וְהֵטַלְתִּי, אשליך אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל, אל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֶת־אֱלֹהִים אֲחֵרִים יוֹמָם וָלַיְלָה. ובעצם היותכם משועבדים לעובדי אלילים, אופי חייכם ועולם המושגים שלכם יהיו אליליים, אֲשֶׁר, כי לֹא־אֶתֵּן לָכֶם שם חֲנִינָה, עזרה משמים.
פסוק יד:
בצד הנבואה על הגלות הקשה, נזכרת גם בשורת נחמה. אמנם כולכם תגלו ולא יישאר הרבה בארץ, אבל דעו לכם שגלות קשה זו תביא בעקבותיה גאולה מופלאה. לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְלֹא־יֵאָמֵר עוֹד: "חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", לא כך יישבעו אז,
פסוק טו:
כִּי אִם "חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה", שכן ישועה זו תהיה גדולה מיציאת מצרים, וַהֲשִׁבֹתִים עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם.
פסוק טז:
חזרה לתיאור הגלות: הִנְנִי שֹׁלֵחַ לקרוא לְדַיָּגִים רַבִּים, נְאֻם־ה', וְדִיגוּם, הם ידוגו את המון העם. וְאַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים שנמלטו מרשת הדייגים, צַיָּדִים וְצָדוּם מֵעַל כָּל־הַר וּמֵעַל כָּל־גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים.
פסוק יז:
כִּי עֵינַי עַל־כָּל־דַּרְכֵיהֶם, לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי, וְלֹא־נִצְפַּן עֲוֹנָם מִנֶּגֶד עֵינָי. אני רואה את כל מעשיהם,
פסוק יח:
וְשִׁלַּמְתִּי, אעניש אותם רִאשׁוֹנָה, תחילה על מִשְׁנֵה, כפל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם, עַל חַלְּלָם אֶת־אַרְצִי בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם אשר מָלְאוּ אֶת־נַחֲלָתִי. ועל כך אינני מוחל להם.
פסוק יט:
הנביא מגיב על דברי ה' על עזיבת העם את דרך ה' והליכתו אחר אלוהים אחרים: ה' עֻזִּי, כוחי וּמָעֻזִּי, מבצרי, וּמְנוּסִי, אליו אני נס בְּיוֹם צָרָה. אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי, מקצווי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ: "אַךְ־שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ דור אחר דור, הֶבֶל נחלו וְאֵין־בָּם מוֹעִיל, תועלת". לעתיד לבוא יכירו הגויים בכך שאין ממש בעבודתם הזרה של אבותיהם,
פסוק כ:
שהרי – הֲיַעֲשֶׂה־לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים?! – וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים.
פסוק כא:
לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם מודיע לעם בשמך: בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת־יָדִי וְאֶת־גְּבוּרָתִי, וְיָדְעוּ כִּי־שְׁמִי ה'. בסופו של דבר אפילו הגויים יכירו בשם ה', אבל תחילה יקבלו ישראל את עונשם.