פסוק א:ויהי דבר ה' אלי לאמר לא תקח לך אשה וגומר עד ה' עוזי ומעוזי. צוה השם לנביא (ב) שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ובנות במקום הזה (ג) לפי שנגזר' גזר' על הבנים ועל הבנות הילודים שמה ועל אמותיהם ואבותיהם (ד) שימותו בתחלואים ולא יספדו ולא יקברו ושימותו ברעב ובחרב ושתהיה נבלתם לפי שלא תנתן לקבורה מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ, (ה) וכן צוה לו שלא ילך בית מרזח והוא בית האבל כמו שפירשו חכמים ז"ל, ואל יתעסק בהספד שום אדם לפי שאסף שלומו מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים רוצה לומר שיאסוף ויסיר מהם חסדו ורחמיו שהיה מרחם עליהם בימים הראשונים (ו) ולכן ימותו גדולים וקטנים ולא יקברו ותהיה הצרה כל כך ביניהם שלא יספדו להם ולא יתגודדו הנשים ויקרחו עליהם, כי הנה אף על פי שצותה תורה לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת (דברים יד, א) נראה שהיו בני יהודה מחללים המצוה ההיא כמנהג הגוים, (ז) וכן לא יפרסו להם על אבל שהוא פריסת יד ליד על המת מלשון פרשה ציון בידיה (איכה א, יז), ורבינו שלמה פירש ולא יפרשו להם על אבל לנחמו מענין ההבראה שהאבל פעם ראשונה אינו אוכל משלו ומברין את האבל בחבורה ופורסין להם ברכת המוציא, וכן תמצא שתרגם יונתן כי הוא יברך הזבח (שמואל א' ט, יג) הרי הוא פריס מזונא, ויורה על אמתת זה הפירוש אומרו כאן לנחמו, וגם צוה שלא ישקו אותם כוס תנחומים על אביו ועל אמו והענין כולו שלא יהיה להם פנאי מתוך צרתם לעשות על מתיהם לא הספד ולא הבראה כראוי, (ח) וכן צוה לנביא שלא יבא משתה לאכול ולשתות עמהם רוצה לומר בעת חתונתם וביום שמחת לבם, (ט) לפי שגזרה היא מלפניו לשבות מן המקום ההוא מהרה לעיניו ובימיו קול שמחה וקול ששון.
פסוק א:וכבר זכרתי בשאלות שתי ספיקות שיפלו בזה הראשון מה שהעיר הרד"ק וכתב שהיא מבוכה רבה למה צוה האל לנביא שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ובנות אם מפני שנגזרה גזירה על הילודים במקום ההוא שימותו ואיך לא יהיה כדאי ירמיהו שיחיו בניו בזכותו כ"ש שאין הקטנים מתים אלא בעון אביהם, והוא ישיב לזה שאומרו במקום הזה רמז לענתות לא לירושלם לפי שעל אנשי ענתות נאמר למעלה ושארית לא תהיה להם ובירושלם נשאר שארית, וזה איננו שוה לי כי לא היו נבואות ירמיהו בענתות כי אם בירושלם והוקשה לו ומי המונע שאם יקח ירמיהו בענתות אשה ויוליד בנים שיוציאם משם קודם החרבן והשיב שלא יניחום קרוביהם להוציאם משם. גם הקשה שמצינו שהיה לאנשי ענתות שארית כמו שנזכר בעזרא באותם שעלו מבבל, והשיב שהיה זה לפי שעשו תשובה ושהקב"ה לא הודיע לנביא דבר מתשובתם ואלה כלם דוחקים גדולים ודברים שאין בהם ממש לא יתפייס בהם נפש חכם. והספק השני אם צוה השם אותו שלא יקח אשה ולא יוליד בנים במקום ההוא כדי שלא ימותו למה זה צוהו שלא ילך לספוד על מת ולא לנחם אבלים ולמה גם כן צוהו שלא יבא בית משתה לאכול ולשתות עמהם ולא לשמח חתן וכלה והם כולם מעשה מצות ולמה אסרם עליו, אבל התשובה האמתית בזה היא שלא צוה יתברך לנביא שלא יקח אשה ולא יוליד בנים בירושלם כדי שלא ימותו ושלא יספוד למת ולא ישמח חתן וכלה מפאת הדברים עצמם ולא לענין תועלתו אלא כדי שיהיה זה משל ודוגמא לישראל שכאשר יאמרו לירמיהו מדוע לא תשא אשה ותוליד בנים כמצות התורה ישיבם לפי שגזרת האל יתברך שכל הילודים בעיר הזאת ואבותיהם ואמותיהם ימותו ברעב ובחרב ולא יקברו ויהיו כדומן על פני האדמה, וכן שלא ילך לספוד על מת ולא ינחם אבלים עם היותו מדרכי האל יתברך כדי שכאשר ישאלוהו אנשי ירושלם על זה ישיבם מה לי עתה לספוד ולבכות על מת והשם גזר שימותו על ידי האויבים גדולים וקטנים ולא יספדו להם ולא ינחמו אבליהם ולמה אם כן אספוד עתה, וכן שלא ילך למשתה של מצוה כדי שישאלוהו בני הדור מדוע אתה עושה ככה וישיבם כה אמר ה' הנני משבית מן העיר הזאת קול ששון וקול שמחה, הנה אם כן היו הצוויים האלה לנביא כדי שישאלוהו בני יהודה עליהם והנביא ישיבם עם העתיד להיות ויתפעלו ממנו כי המעשים הנראים יתפעלו הלבבות מהם יותר מהדברים הנשמעים.
פסוק י:ומפני זה אמר מיד והיה כי תגיד לעם הזה את כל הדברים האלה רוצה לומר תשובות השאלות אשר זכר והם יאמרו אליך על מה דבר ה' עלינו את כל הרעה הזאת, (יא) אז תאמר אליהם שיהיה זה בחטאות אבותיהם שעבדו אלהים אחרים ועזבו את תורת ה', (יב) והמה בניהם הרעו לעשות מאבותיהם וגם היום הם הולכים אחרי שרירות לבם הרע לבלתי שמוע אלי, (יג) ולכן יהיה עונשם שאטיל ואשליך אותם מעל הארץ הזאת אל הארץ אשר לא ידעו המה ואבותיהם שהיא ארץ האויבים ושם יעבדו אלהים אחרים, ואומרו אשר לא אתן להם חנינה ענינו ופירושו שיהיה כל זה בעוד שלא יתן להם חנינה כלומר כל הימים שלא ארחם עליהם להיותם עם כבד עון, והיה זה משורת הדין לפי שארץ הצבי היתה מיוחדת להנהגת השם יתברך ושאר האלוהות היו נכריים בה כמו שאמר אלהי נכר הארץ וכיון שהם חברו לעבוד אלהים אחרים ראוי הוא שיצאו אל ארץ אחרת לעבוד אותם שמה. והותרו במה שפירשתי בזה השאלות הרביעית והחמישית. וממה שאמר השם לירמיהו לא תקח לך אשה התבאר אמתת מה שזכרתי רוצה לומר שנער היה כשהתחיל בנבואה כי הנה עתה שכבר עברו ימים רבים אחרי היותו נביא לא היה עדיין נשוי אשה:
פסוק יד:ואמנם אומרו אחר זה לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגומר, הוקשה על חכמים ז"ל לפי שהם קבלו בפירוש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג) להביא לימות המשיח והשיבו במסכת ברכות (יב, ב) לא שתעקר יציאת מצרים אלא שיהיה קבוץ גליות עיקר ויציאת מצרים טפלה לה, ואחרי ההודאה ושדבריהם אמת כבר נוכל לומר כפי הפשט שאין בזה קושיא כלל לפי שענין הפסוק הוא שבני אדם הנשבעים זה לזה בעסקיהם ישבעו עתה תמיד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים לפי שזו היא הפליאה היותר גדולה שעשה עמנו עד עתה אמנם לימות המשיח לא ישבעו כן, אבל יזכרו בשבועו' ענין קיבוץ הגליות לפי שהיא תהיה בעיניהם פליאה יותר עצומה מיציאת מצרים ולכן נאמר כאן לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגומר (טו) כי אם חי ה' אשר העלה וגומר כי הוא בענין השבועה ידבר לא בדבר אחר, ולכן לא יהיה הפסוק הזה שולל זכירת יציאת מצרים בלילות ולא היה מקום לבן זומא לומר לחכמים וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים וגומר, ולא נצטרך להשיבו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה כמו שהשיבו כי אין הכתוב הזה שולל שלא יזכר יציאת מצרים כי הוא לענין השבועה ידבר:
פסוק יד:ואמנם מה שראוי שנבין בזה הוא איך יתקשר היעוד הזה עם מה שלמעלה ממנו ועם מה שאחריו כי הנה יראה שאין ענין לו עם מה שלמעלה ולא עם מה שאמר אחריו הנני שולח לדייגים רבים כי זהו ייעוד לימות המשיח ואיך קדמו לענין הדייגים שהוא רומז הגלות. והרד"ק כתב שכן דרך הנביאים ליעד לגאולה סמוך לפורענות, אבל הכלל הזה אינו אמתי בעיני כי כמה מהייעודים הרעים באו בספר הזה ולא נסמכה אליהם נחמה כ"ש שתהיה הנחמה קודם הגלות, ולכן אחשוב שבעבור שייעד למעלה על הגלות כמו שאמר והטלתי אתכם ואמר אשר לא אתן לכם חנינה שפירושו כמו שביארתי בעוד שלא אתן לכם חנינה שהיא בזמן הגאולה לכן הוצרך לבאר שהחנינה תהיה עכ"פ ובפליאה גדולה עד שבערכה לא יהיה אדם נשבע ביציאת מצרים כי אם בקבוץ הגליות מארץ צפון ומכל הארצות. ואמר שלא יהיה זה אלא אחרי שתתקיים גזירתו בגלות כי הוא (טז) שולח לדייגים רבים שהוא רמז לכשדים שיגלו אותם, וגם אחרי שימשיך בעולם מעשה אחר קשה מאד והוא שישלח ציידים רבים וצדום ואמר זה על הרומיים שיבאו ויחריבו את ירושלם פעם אחרת (יח) ולכן אמר ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי רוצה לומר שראשונה בגלות בבל יענישם על ביטול השמטות שזה היה חילול הארץ הקדושה וזהו על חללם את ארצי ואחר כך יענשו על שאר העבירות בגלות, ועל זה אמר ונבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי רוצה לומר ואחר כך אשלם עליהם העונשים בעבור שאר הנבלות משקוציהם ותועבותיהם שמלאו נחלתי מהם, ומזה יתבאר אמתת מה שפירשתי במעיני הישועה שהגלות הזה אשר אנחנו בו הוא עצמו גלות חרבן בית ראשון כי כל הגלות הוא אחד מתדבק, אם לא שבבבל נענשו ראשונה על ביטול השמיטות ולכן היו באותו גלות שבעים שנה כמספר השמיטות שביטלו ואחר כך נענשו עוד בגלות על שאר העבירות שעשו וזהו שאמר ושלמתי ראשונה. והמפרשים פירשו משנה עונם ששנו עונותיהם על מה שעשו אבותיהם, אבל מה שפירשתי אני הוא היותר נכון כפי סגנון הפרשה:
פסוק יט:ה' עוזי ומעוזי וגומר עד הנה המה אומרים אלי איה דבר ה'. בעבור שהודיע השם לנביא ענין הגאולה העתידה לכן דיבר הנביא עליהם ואמר כנגד השם ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה ידעתי והאמנתי כי בזמן הגאולה אליך גוים יבאו מאפסי ארץ רוצה לומר לבקש תורתך וכמ"ש, (ישעיה ב, ב) ונהרו אליו כל הגוים ויאמרו ויודו הגוים ההם בפיהם אך שקר נחלו אבותינו בגיותם וכל אמונותיהם היו הבל ואין בם מועיל רמז על פסיליהם שמלבד שהיו אבן בעצמם הנה היו בלא יועיל ואיך לא יהיו האלי"ם ההם הבל, (כ) בהיותם מעשי ידי אדם היעשה לו אדם אלהים, והנה האדם אינו אלקים ואיך א"כ יעשה אלקים, (כא) ואמר ה' בעבור זה שיאמרו האומות לכן הנני מודיעם בפעם הזאת שהיא בעת שיכירו אלהותי ויכלתי אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', והנה אמר בפעם הזאת לפי שביציאת מצרים לא הכירו המצריים יד השם ויכלתו בשלמות אמנם בפעם הזאת מקבוץ הגליות אודיע לאומות כולם כחי וגבורתי וידעו כי שמי ה' מסכים למ"ש צפניה הנביא (צפניה ג, ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' שידעו כל הגוים שמו ויקראוהו בו.