א בִּשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֔יִם לְיוֹאָ֥שׁ בֶּן־יוֹאָחָ֖ז מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֛ךְ אֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ ב בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמָלְכ֔וֹ וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ יהועדין (יְהֽוֹעַדָּ֖ן) מִן־יְרוּשָׁלִָֽם׃ ג וַיַּ֤עַשׂ הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה רַ֕ק לֹ֖א כְּדָוִ֣ד אָבִ֑יו כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יוֹאָ֥שׁ אָבִ֖יו עָשָֽׂה׃ ד רַ֥ק הַבָּמ֖וֹת לֹא־סָ֑רוּ ע֥וֹד הָעָ֛ם מְזַבְּחִ֥ים וּֽמְקַטְּרִ֖ים בַּבָּמֽוֹת׃ ה וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר חָזְקָ֥ה הַמַּמְלָכָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו הַמַּכִּ֖ים אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אָבִֽיו׃ ו וְאֶת־בְּנֵ֥י הַמַּכִּ֖ים לֹ֣א הֵמִ֑ית כַּכָּת֣וּב בְּסֵ֣פֶר תּֽוֹרַת־מֹ֠שֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר לֹא־יוּמְת֨וּ אָב֤וֹת עַל־בָּנִים֙ וּבָנִים֙ לֹא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֔וֹת כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ ימות (יוּמָֽת׃) ז הוּא־הִכָּ֨ה אֶת־אֱד֤וֹם בְּגֵיא־המלח (מֶ֙לַח֙) עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים וְתָפַ֥שׂ אֶת־הַסֶּ֖לַע בַּמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָהּ֙ יָקְתְאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ח אָ֣ז שָׁלַ֤ח אֲמַצְיָה֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יְהוֹאָ֨שׁ בֶּן־יְהוֹאָחָ֧ז בֶּן־יֵה֛וּא מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לְכָ֖ה נִתְרָאֶ֥ה פָנִֽים׃ ט וַיִּשְׁלַ֞ח יְהוֹאָ֣שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־אֲמַצְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֮ לֵאמֹר֒ הַח֜וֹחַ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֗וֹן שָׁ֠לַח אֶל־הָאֶ֜רֶז אֲשֶׁ֤ר בַּלְּבָנוֹן֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָֽה־אֶת־בִּתְּךָ֥ לִבְנִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וַֽתַּעֲבֹ֞ר חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֔וֹן וַתִּרְמֹ֖ס אֶת־הַחֽוֹחַ׃ י הַכֵּ֤ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֱד֔וֹם וּֽנְשָׂאֲךָ֖ לִבֶּ֑ךָ הִכָּבֵד֙ וְשֵׁ֣ב בְּבֵיתֶ֔ךָ וְלָ֤מָּה תִתְגָּרֶה֙ בְּרָעָ֔ה וְנָ֣פַלְתָּ֔ה אַתָּ֖ה וִיהוּדָ֥ה עִמָּֽךְ׃ יא וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲמַצְיָ֔הוּ וַיַּ֨עַל יְהוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּתְרָא֣וּ פָנִ֔ים ה֖וּא וַאֲמַצְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בְּבֵ֥ית שֶׁ֖מֶשׁ אֲשֶׁ֥ר לִיהוּדָֽה׃ יב וַיִּנָּ֥גֶף יְהוּדָ֖ה לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּנֻ֖סוּ אִ֥ישׁ לאהלו (לְאֹהָלָֽיו׃) יג וְאֵת֩ אֲמַצְיָ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה בֶּן־יְהוֹאָ֣שׁ בֶּן־אֲחַזְיָ֗הוּ תָּפַ֛שׂ יְהוֹאָ֥שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּבֵ֣ית שָׁ֑מֶשׁ ויבאו (וַיָּבֹא֙) יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיִּפְרֹץ֩ בְּחוֹמַ֨ת יְרוּשָׁלִַ֜ם בְּשַׁ֤עַר אֶפְרַ֙יִם֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנָּ֔ה אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אַמָּֽה׃ יד וְלָקַ֣ח אֶת־כָּל־הַזָּהָב־וְ֠הַכֶּסֶף וְאֵ֨ת כָּל־הַכֵּלִ֜ים הַנִּמְצְאִ֣ים בֵּית־יְהוָ֗ה וּבְאֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְאֵ֖ת בְּנֵ֣י הַתַּֽעֲרֻב֑וֹת וַיָּ֖שָׁב שֹׁמְרֽוֹנָה׃ טו וְיֶתֶר֩ דִּבְרֵ֨י יְהוֹאָ֜שׁ אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ וּגְב֣וּרָת֔וֹ וַאֲשֶׁ֣ר נִלְחַ֔ם עִ֖ם אֲמַצְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טז וַיִּשְׁכַּ֤ב יְהוֹאָשׁ֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵר֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן עִ֖ם מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמְלֹ֛ךְ יָרָבְעָ֥ם בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ יז וַיְחִ֨י אֲמַצְיָ֤הוּ בֶן־יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת יְהוֹאָ֥שׁ בֶּן־יְהֽוֹאָחָ֖ז מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ יח וְיֶ֖תֶר דִּבְרֵ֣י אֲמַצְיָ֑הוּ הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ יט וַיִּקְשְׁר֨וּ עָלָ֥יו קֶ֛שֶׁר בִּירוּשָׁלִַ֖ם וַיָּ֣נָס לָכִ֑ישָׁה וַיִּשְׁלְח֤וּ אַֽחֲרָיו֙ לָכִ֔ישָׁה וַיְמִתֻ֖הוּ שָֽׁם׃ כ וַיִּשְׂא֥וּ אֹת֖וֹ עַל־הַסּוּסִ֑ים וַיִּקָּבֵ֧ר בִּירוּשָׁלִַ֛ם עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ כא וַיִּקְח֞וּ כָּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֲזַרְיָ֔ה וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣כוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ׃ כב ה֚וּא בָּנָ֣ה אֶת־אֵילַ֔ת וַיְשִׁבֶ֖הָ לִֽיהוּדָ֑ה אַחֲרֵ֥י שְׁכַֽב־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָֽיו׃ כג בִּשְׁנַת֙ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַאֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ יָרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן אַרְבָּעִ֥ים וְאַחַ֖ת שָׁנָֽה׃ כד וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לֹ֣א סָ֗ר מִכָּל־חַטֹּאות֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כה ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה כִּדְבַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֞וֹ יוֹנָ֤ה בֶן־אֲמִתַּי֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁ֖ר מִגַּ֥ת הַחֵֽפֶר׃ כו כִּי־רָאָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־עֳנִ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֹרֶ֣ה מְאֹ֑ד וְאֶ֤פֶס עָצוּר֙ וְאֶ֣פֶס עָז֔וּב וְאֵ֥ין עֹזֵ֖ר לְיִשְׂרָאֵֽל׃ כז וְלֹא־דִבֶּ֣ר יְהוָ֔ה לִמְחוֹת֙ אֶת־שֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וַיּ֣וֹשִׁיעֵ֔ם בְּיַ֖ד יָרָבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָֽשׁ׃ כח וְיֶתֶר֩ דִּבְרֵ֨י יָרָבְעָ֜ם וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ וּגְבוּרָת֣וֹ אֲשֶׁר־נִלְחָ֔ם וַאֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֜יב אֶת־דַּמֶּ֧שֶׂק וְאֶת־חֲמָ֛ת לִיהוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כט וַיִּשְׁכַּ֤ב יָֽרָבְעָם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו עִ֖ם מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמְלֹ֛ךְ זְכַרְיָ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
(א-ד) בשנת שתים ליואש וגומר. עתה יספר הכתוב המשכות מלכי יהודה, ושאמצי' בן יהואש מלך בירושלם ועשה הישר בעיני ה' לא כדוד אביו, כי אם כמו שעשה יהואש אביו בימי יהוידע הכהן, ובימיו לא סרו הבמות מהיות העם מזבחים ומקטרים בהם לשם ה':
פסוק ה:
(ה-ו) ואמציהו זה הרג את האנשים אשר הרגו את יהואש אביו, כי הם נשארו עם אמציהו ועבדיו היו ולא הרג את בניהם לפי שהתורה צותה (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים אבל שימות כל איש בחטאו. ועם היות שקבלו חז"ל (סנהדרין כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א) כי בכלל לאו זה עדות הקרובים, הנה אמציה דרש הכתוב כפי משמעותו:
פסוק ז:
וגם כן עשה אמציה זה אומץ וגבורה אחרת שהכה את אדום בגי מלך עשרת אלפים איש ותפש את הסלע בחזקה, ובדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ה י"ב) כתוב שגם כן שבו חיים עשרת אלפים אחרים ויביאום לראש הסלע וישליכום מראש הסלע וכלם נבקעו. ואפשר שהתעורר לזה מהמלחמות אשר ראה שעשה מלך ישראל בארם כמו שביארתי. ובדברי הימים (שם) כתוב שאמציה קבץ חייליו ללכת על אדום, ושבאו אליו מבני אפרים מאה אלף גבורי חיל בשכר מאה ככר כסף אשר נתן להם, וגם זה מורה על היות אמתת הככר כמו שכתבתי למעלה, (דף רכ"א ע"ב) שהיו מאתי' ככרי כסף שוים מאתים אלף דוקאט"י זהב, שהיו שכר אל מאה אלף איש לכל איש מהם היו שנים דוקאט"י בעד אותו מעט זמן אשר ילכו במלחמה, ואיש האלקים בא אליו לאמר שלא יוליך מבני אפרים בחברתו כי אין ה' עם ישראל, וכאשר אמר לו אמציהו ומה לעשות למאת הככר אשר נתתי לגדוד ישראל? השיבו יש ליי' לתת לך הרבה מזה, ואמציהו עשה כדבר הנביא ושלח את בני אפרים שילכו לביתם, ועם היות שהיה כבר שכרם אתם חרה אפם מאד על אשר השיבם ויפשטו בערי יהודה ויכו מהם שלשת אלפים ויבוזו בזה רבה, (ח) ומפני זה היה מה שנזכר בכאן, ר"ל ששלח אמציה אל מלך ישראל לאמר נתראה פנים, ר"ל שיבאו שניהם להלחם, שהיה זה בעבור מה שעשו בני אפרים בערי יהודה.
פסוק ט:
והנה מלך ישראל בזה בלבו את אמציה והשיבו ממשל משלים, החוח אשר בלבנון שלח אל הארז לאמר תנה את בתך לבני לאשה ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח, והמשיל מלך יהודה בחוח קטן העצים ואת עצמו בארז שהוא גדול העצים, ומשל תנה את בתך, רצה בו שאפילו לדבר שלום ולהתחבר בחתון ואהבה לא יאותו, כי מיד באה חיה אחת מהלבנון ורמס את החוח, כ"ש לדבר המלחמה, (י) והיה הנמשל הכה הכית את אדום ונשאך לבך אל תהיה קל לראש, הכבד ושב בביתך ואל תתגרה ברעה אתה ועמך בני יהודה, כי באמת תפול מכבוד אם לא תעשה כעצתי.
פסוק יא:
(יא-כו) ולא שמע אמציהו ובאו שניהם למלחמה וינגף יהודה לפני ישראל וינוסו איש לאהלו בני יהודה, ותפש מלך ישראל את מלך יהודה ויאסרהו במלחמה ויביאהו ירושלם, ויפרוץ בחומת ירושלם ארבע מאות אמה, ולקח כל הכסף והזהב הנמצא בית ה' ובבית המלך, ואת בני התערובות, שהם בני השרים שהיו ערבון ביד המלך כדי שלא ימרדו בו אבותיהם, לקח וישב לשמרון. וראוי שתדע שמה שספר כאן שפרץ יואש בחומת ירושלם ד' מאות אמה, לא היה זה כדי להשחית חיל וחומה בירושלם כי אם להתכבד, לפי שתפש את מלך יהודה והיה שבוי בידו בא ונכנס בירושלם ראש מלכותו. והנה היה מנהג הקסרים אשר ברומ"י, ועוד היום הוא מנהג במלכי אדום הגדולים, שכאשר ילכו למלחמה ויקנו בה תשועה גדולה ונצחון עצום, כאשר יכנסו לעיר לא יכנסו בפתח העיר אבל יהרסו חלק מהחומה כדי שיכנסו באותה פרצה, להעיר שפרצו פרץ גדול באויביהם, ומפני זה יואש כדי לפרסם נצחונו בא בעיר אויבו ופרץ החומה להכנס שמה ולא נכנס בפתח העיר. ואמנם למה באה הרעה הזאת אל אמציה בהיותו עושה הישר בעיני ה' כמו שנזכר למעלה, הנה זה כבר התבאר בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ה י"ד) שאמציה אחרי בואו מהכות את האדומים הביא משם את אלקי בני שעיר ויעמידם לו לאלקים ולפניהם ישתחו' ולפניהם יקטר, ויחר אף ה' באמציהו וישלח אליו נביא ויאמר אליו למה דרשת את אלקי העם אשר לא הצילו את עמם מידיך, ויהי בדברו אליו ויאמר לו הליועץ המלך נתנוך חדל לך למה יכוך, ויחדל הנביא ויאמר ידעתי כי יעץ אלקים להשחיתך כי עשית זאת ולא שמעת לעצתי. הנה התבאר מזה שעשה אמציהו כמו שעשה יהואש אביו, שבבחרותו עשה הישר בעיני ה' ובאחריתו עבד ע"ז ולא שמע לנביא ולזה נענש, וזהו מה שנאמר שם ולא שמע אמציהו כי מהאלקים היה למען תתם בידו כי דרשו את אלקי אדום, והותרה בזה השאלה הששית: והנה לא זכר הנביא כאן בספר מלכים חטאת אמציהו וסבת מלחמתו עם מלך ישראל כמו שאמרתי, לפי שהנביא רצה לזכור מהספורים ראשי דברים כמו שזכרתי פעמים רבות, ונסתפק בזכרון הסתעפות המלכים ושנות מלכותם ויתר הדברים בקצרה נסמך על ספר ד"ה אשר היה ביניהם, ולפי שראה עזרא הדברים הולכי' אל ההפסד, הביא שאר הדברים בספר. ונראה שעברו דברים רבים באותה מלחמה שהיה בין שני המלכים, (טו) ולכן מלבד מה שזכר כאן בקוצר אמר ויתר דברי יואש וגומר הלא הם כתובים וגומר:
פסוק יז:
והנה זכר שחיה אמציהו אחרי מות יואש חמש עשרה שנה, להעיר שנתגאה יואש כל כך על מלך יהודה ואמר ונפלת אתה ויהודה עמך, לכן מת קודם אמציה אותם חמש עשרה שנה. ויתבאר זה לפי שיואש מלך קודם אמציה שתי שנים, ולפי שיואש מלך שש עשרה שנה נמצא שמלך י"ד שנה בחיי אמציהו, ואחרי שידענו שמלך אמציהו עשרים ותשע שנה, יתחייב שמלך אמציהו חמש עשרה שנה אחרי מות יואש. האמנם היה אמציהו דומה אל יהואש אביו בכל הדברים, כי שניהם בבחרותם עשו הישר בעיני ה' ושניהם בזקנתם עבדו ע"ז ושניהם בזו הנביאים אשר נבאו עליהם בשם ה', ושניהם מפני זה נגפו במלחמותיהם.
פסוק יט:
(יט-כ) וכמו שיהואש נהרג ע"י עבדיו, כך אמציה קשרו עליו קשר בירושלם וינס לכישה ושם המיתוהו על הסוסים, רוצה לומר על רכב הסוסים להקבר ירושלם, (כא) והקימו בנו עוזיהו תחתיו.
פסוק כב:
והנה אמר שהוא בנה את אילת וישיבה ליהודה לפי שאילת היה מארץ אדום, כמו שאמר בתורה (דברים ב' ו') מאת אחינו בני שעיר מאילת ומעציון גבר, וכן אומר בד"ה (דברי הימים ב' ח' י"ז) אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום, ואולי שלקחה דוד מאדום, כי הוא היה מושל בכל ארץ אדום כמו שאמר (שמו' ב' ח' י"ד) וישם דוד באדום נצבים, ובימי יהורם בן יהושפט פשע אדום מתחת יד יהודה ואילות שלקחה דוד שבו ולקחוה האדומיים, ועתה לקחה אמציהו כאשר הכה את אדום והרס חומותיה, ועוזיה בנו בנה אותה להשיבה ליהודה, כדי שתהיה תמיד בידיהם, ולזה אמר וישיבה ליהודה, כי במה שבנה חומותיה ומגדל בתוכה השיבה ליהודה, כי בהיותה עיר פרוצה אין חומה לא היה חזקה עליה לא ליהודה ולא לאדום. ואמרו אחרי אשר שכב המלך עם אבותיו, אינו חוזר למלכות עזריה כמו שחשב ה"ר דוד קמחי, אבל חוזר לבנין חומת אילות שזכר ולהשבתם ליהודה, יאמר שהוא בנה אותה ומפני הבנין שעשה בה השיבה לבני יהודה אחרי מות אביו, כי עם היות שאביו לכדה הנה לא יאמר שהשיבה לבני יהודה, אחרי שלא היה להם כח חוזק להתקיים בה כי אם עתה בבנין חומתה:
פסוק כג:
(כג-כד) בשנת חמש עשרה שנה וגומר. ישוב הכתוב לספר ממלכי ישראל, באמרו שאחרי יואש בן יהוא מלך ירבעם בנו ועשה הרע בעיני ה' וילך בחטא' ירבעם בן נבט, כי כמו שלקח שמו לקח ג"כ חטאתיו.
פסוק כה:
והגיד שירבעם זה השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה, שאעפ"י שיואש אביו השיב ערי ישראל אשר לקח חזאל, הנה ירבעם בנו השיב ולקח עוד ארץ אחרת רבה שהיה מגבול ישראל ולקחו אותה שאר מלכי הגוים מלבד חזאל, והשיב כל זה ירבעם כדבר ה' אשר דבר ביד יונה בן אמתי עבדו, ונבואה זו שנתנבא יונה על זה לא נכתבה. וחז"ל (יבמות פי"א דף צ"א ע"א) פירשו הפסוק באופן אחר כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי, שנהפך לנינוה מרעה לטובה כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה. הנה עשה הש"י החסד הזה לישראל להשיב גבולם לא מפני חסידותם ותשובתם, כי הם תמיד היו מחזיקים בחטאתיהם, (כו) כי אם לפי שראה את עני ישראל מרה מאד, ר"ל (כפי ה"ר דוד קמחי) שהיה משתנה ומתחלף מרעה אל רעה. והוא מגזרת תמורה, או הוא מלשון מרי כדברי הרלב"ג, שראה ה' את עני ישראל אעפ"י שהיה ישראל סורר ומורה במה שעזבו את בריתו. ויותר נכון לפרשו מגזרת מרירות, שכלה משרש אחד, כאלו אמר את עני ישראל המר והנמהר מאד, ושראה ג"כ שאפס עצור ואפס עזוב, ר"ל שסרו קניניהם בבית והעזובים בשדה, (כז) ולכן לא רצה השם למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם.
פסוק כח:
ומלבד מה שזכר שהשיב ירבעם את גבול ישראל, הנה עוד זכר שהשיב ג"כ את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל, וידמה שהיה זה לפי שדוד כאשר נלחם בארם והכה בהם מכה גדולה עד שהיו לו עבדים שם נציבים בדמשק וגם בחמת, ואח"כ לקחו אותם ארם כשמרדו במלך יהודה, והשיבם עתה ירבעם ליהודה בכח גבורי ישראל, וזהו אמרו בישראל: