פסוק א:פרשת ארבע עשרה תספר ארבעת המלכים אשר מלכו בישראל יוצא חלצי יהוא בן נמשי, כאשר יעדו יתברך בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, והם יהואחז בנו ויואש בן יהואחז וירבעם בן יואש, שבימיו מת אלישע, וזכריהו בן ירבעם, ותספר בזה המלכים שמלכו ביהודה בימיהם, וגם כן המלחמה שהיה בין אמציה מלך יהודה ובין יהואש בן יהואחז בן יהוא מלך ישראל. תחלת הפרשה בשנת עשרים ושלש ליואש בן אחזיהו וגומר עד שלום בן יבש מלך וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה במה שאמר בשנת עשרים ושלש שנה ליואש בן אחזיהו מלך יהודה מלך יהואחז בן יהוא על ישראל, וזה כי כבר נכתב למעלה שבשנת שבע ליהוא מלך יהואש, ויהוא מלך עשרים ושמנה שנים, הנה אם כן בשנת עשרים ואחת שנה ליהואש מלך יהודה מת יהוא ומלך בנו יהואחז, לא בשנת עשרים ושלש כמו שאמר כאן:
פסוק א:השאלה השנית במה שאמר כאן בשנת שלשים ושבע שנה ליואש מלך יהודה מלך יהואש בן יהואחז על ישראל, ואם היה שיהואחז מלך יהודה מלך בשנת שלשים ושלש למלכות יהואש מלך יהודה וימלוך שבע עשרה שנה, אם כן בשנת הארבעים ליהואש מלך יהודה מלך יהואש בן יהואחז מלך ישראל לא בשנת שלשים ושבע:
פסוק א:השאלה השלישית במה שאמר בכאן ויתר דברי יואש וכל אשר עשה וגומר וישכב יואש עם אבותיו וגומר, ויקשה זה מאד מפנים. האחד שאיך השלים ספור יהואש וספר ממלכות ירבעם בנו ואחרי זה יספר כל עניני יואש ומלחמותיו? והיה ראוי שיגיד כל זה קודם ספור מיתתו וקבורתו. השני מאשר בא כל זה כאן בכפל, כי הנה אחרי זה כשהשלים מלחמת יהואש עם אמציה מלך יהודה באו הפסוקים האלה מלה במלה, ויתר דברי יהואש וגומר וישכב יהואש עם אבותיו וגומר. השלישי איך יאמר ויתר דברי יהואש וגבורותיו ואשר נלחם עם אמציה מלך יהודה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים וגומר? והנה זאת המלחמה כתובה בכאן, ולמה יאמר הלא הם כתובים על ספר דברי הימים? השאלה הרביעית בענין החצים אשר צוה אלישע ליואש מלך ישראל שיורה לתשועתו בארם, כי אם היה רצון השם לחמול על עמו בזכות האבות ושלא יכלו בידי ארם, מה צורך היה בענין החצים כי אם להודיע שיתן את ארם בידיו כמו שעשה במלחמות אחרות שעשו מלכי ישראל עם ארם ואדום ומואב? ולמה התקצף איש האלהים על מלך ישראל שלא ירה כי אם שלש פעמים? והיה ראוי שיצוהו ירה עוד, כי לא היה תלוי הדבר במנין החצים אשר ירה מעצמו כי אם בגזרת האלקים ורצונו ועל החצים אשר יורה במצות הנביא:
פסוק א:השאלה החמשית בנס אשר עשו עצמות אלישע אחרי מותו שהחיה את המת שנקבר אצלו, וזה כי הנה הנביאים יפעלו הנסים והנפלאות בהדבקותם בו יתברך, כי אז יגזרו אומר ויקם להם, ואחרי שבמותם נפסק אותו דבקות איך יהיה אפשר שבזולת דבקות יעשו העצמות היבשות נס תחיית המתים כזה? הלא ראית שכאשר אליהו ואלישע בחייהם הוצרכו להחיות את המת הרבו בתפלותיהם ועשו מעשים רשומים בהשתטחם עליהם כמו שנזכר בספוריהם, ואיך מזולת כל זה יעשו עצמותיו אותו הנס עצמו? כל שכן שהיה הנס לבלתי תכלית, כי מה היה המונע שישכבו עצמות הנביא עם עצמות איש אחר? כי אם היות שיתחלפו בקדושותיהם ונבואותיהם כל זה הוא מצד נפשם, אבל מצד גופם יחד על עפר ישכבו ורמה תכסה עליהם:
פסוק א:השאלה הששית אם היה אמציהו בן יהואש מלך יהודה ירא אלקים וסר מרע ויהואש בן יהואחז מלך ישראל היה עובד עבודה זרה, וכמו שאמר ויעש הרע בעיני ה', למה אם כן היה מענשו של אמציהו שנפל ביד יואש מלך ישראל וינגף יהודה לפניו, ותפש את אמציהו ויביאהו ירושלם שבוי ותפוס ויפרוץ חומת ירושלם ויקח כל הכסף וכל הזהב אשר מצא בבית ה' ובבית המלך? והנה ביואש כתוב ויעש הרע בעיני ה' ובאמציהו ויעש הישר בעיני ה'.
פסוק א:והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות והספקות האלה כלם:
פסוק א:בשנת עשרים ושלש וגומר אחרי שספר הכתוב שמת יהוא בן נמשי ומה שיעדו השם יתברך שבני רבעים ישבו לו על כסא ישראל, יזכור איך נתקיים זה, ואמר שמלך יהואחז בנו על ישראל שבע עשרה שנה, ושהיתה המלכתו בשנת עשרים ושלש למלכות יהואש בן אחזיהו מלך יהודה. וכבר יקשה על זה מה ששאלתי, שהרי בשנת שבע ליהוא מלך יהואש, ויהוא מלך עשרים ושמונה שנה, הנה אם כן בשנת עשרים ואחת ליהואש מת יהוא ומלך יהואחז בנו, ואיך אמר כאן בשנת עשרים ושלשה? אבל תשובת זה כבר התבאר ממה שכתבתי למעלה, והוא שהיו שתי שנים מאלה מקוטעות, כי מה שאמר בשנת שבע ליהוא מלך יהואש הוא בתחלת שבע, ומה שאמר כאן בשנת עשרים ושלש הוא גם כן בתחלת אותו שנה, ולכן מנה אותם עשרים ושלש שהיו עשרים ואחת שלמים, והותרה בזה השאלה הראשונה אשר שאלתי:
פסוק ב:וזכר הכתוב שהמלך יהואחז הלך אחרי חטאת ירבעם בקיימו את העגלים בביתאל ובדן שבהם החטיא את ישראל, (ג) ושנתנם השם ביד חזאל וביד הדד בנו של חזאל.
פסוק ד:האמנם יהואחז עשה תשובה ויחל את פני השם וישמע אליו כי ראה את לחץ ישראל שהיה ארם לוחץ אותם, ויחמול על עמו כדי שלא יכלה על ידי ארם, (ה) ויתן להם מושיע, והוא יהואש בן יהואחז כמו שיזכור אחרי זה. ועם היות שאמר בכאן ויצאו מתחת יד ארם וישבו בני ישראל באהליהם, הנה לא היה זה בימים שמלך יהואחז, כי כל ימיו לחץ אותם כמו שיזכור, כי אם בימי יהואש בנו היה כמו שיתבאר, (ו) ונזכר בזה המקום להודיע שיהואחז חלה את פני ה' ושהשם יתברך לא נעתר אליו לצדקתו, כי הוא ועמו לא סרו מחטאת בית ירבעם, וגם האשרה היתה עומדת בשמרון שלא בערה יהוא מן הארץ כי אם הבעלים, ועם כל זאת בעבור שהיה ארם לוחץ לישראל, גזרה חכמתו יתברך בימי יהואחז לתת לו בן יושב על כסאו שיושיע את ישראל מידי ארם.
פסוק ז:וכדי שלא יתפאר ישראל שבחרבם ירשו ארץ וזרועם הושיעה להם מארם, גזר יתברך שלא ישארו למלך ישראל כי אם חמשים פרשים ועשרה רכב ועשרת אלפים רגלי, כי אבדם מלך ארם ויתנם כעפר לדוש:
פסוק י:וספר שאחרי זה בשנת שלשים ושבע ליואש מלך יהודה מת יהואחז מלך ישראל וימלוך בנו יואש תחתיו, וכבר יקשה בזה גם כן שאם היה כמו שנאמר למעלה שבשנת כ"ג ליואש בן אחזיהו מלך יהודה מלך אחזיהו בן יהוא והיה ימי מלכותו שבע עשרה שנה, הנה אם כן כשמלך יהואש בנו היה בשנת הארבעים ליהואש מלך יהודה, ואיך אמר כאן אם כן בשנת שלשים ושבע? ואף שנאמר שמלך יהואחז בתחלת שלשים ושלש שנה כמו שנזכר, היה ראוי אם כן שיהיה המלכת יהואש בן יהואחז בשנת ל"ט למלכות יהואש מלך יהודה, והיא השאלה השנית. אבל תשובת זה היא, שיהואחז מלך שבע עשרה שנה מקוטעין, ולכן היה המלכת יהואש בנו אחרי עבור ליואש מלך יהודה שלשים ושבע שנים שהיו לו שלמים, והיה זה אם כן בהתחלת שנת ל"ח. ואפשר לומר עוד בתשובת זה שמה שאמר למעלה במלכות יהואחז שהקים השם לו מושיע, שהוא יהואש בנו, אפשר שמלך בחיי אביו יהואחז שתי שנים, כי אחר שחל את פני ה' אלקיו ושמע ה' תפלתו מיד החלה התשועה אבל היתה על ידי בנו, ואולי שעל ידי מצות נביא המליכו בחייו, שאמר לו שתהיה התשועה על ידו, ומפני זה ספר בימי יהואחז ויתן השם לישראל מושיע ויצאו מתחת יד ארם, לפי שבימי יהואחז היה זה על ידי בנו שהמליך אותו בחייו, ועם זה נתישב היות המלכת יהואש בן יהואחז בשנת ל"ז, והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק יב:ואמנם למה זכר בזה המקום סוף מלכות יואש והמלכת ירבעם בנו, עם היות שכתב אחרי זה עניניו ומלחמותיו כלם, ולמה נשנו הדברים האלה ונכפלו, כי אחרי זה יזכור פעם אחרת סוף מלכותו ומיתתו ומלכות בנו בלשון אשר נזכר בכאן עצמו, והיא השאלה השלישית אשר שאלתי בפרשה, הנה הוקשה אצלי מאד התרתה. והרלב"ג לא התעורר אליה כלל. והרד"ק הרגיש בה הרגש חלוש, ואמר שירבעם מלך בחיי יואש אביו, אולי שהרגיש בבניו שהיה מגמתם לחלוק עליו במלכות, ולכן המליכו בחייו ושהיה זה שנה אחת, ולכן אמר כאן וירבעם ישב על כסאו ולא אמר וימלוך ירבעם תחתיו כמו שאומר למטה בספורו ובשאר המלכים כלם, ושהוא דעת בעל סדר עולם (פרק י"ט). אבל זה אפילו שנודה שכן היה כמו שאמרו, אינו ממה שיתיר הקושיא, לא בהגדת הדבר בזולת מקומו ולא בהכפל הזר אשר בא בכתובים האלה. ומה שיכולתי דבר בענין הזה הוא, שכותב הספר ראה לזכור עניני יואש וספוריו בקצרה, אם מה שנלחם בארם, בהסמכו על מה שאמר למעלה בספורי אביו ויתן ה' לישראל מושיע ויצאו מתחת יד ארם וישבו בני ישראל באהליהם כתמול שלשום, שהיה יואש המושיע אותם, ואם מה שנלחם באמציה מלך יהודה ממה שאמר כאן בכלל, ויתר דברי יואש וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם עם אמציה מלך יהודה וגומר, (יג) ולכן חתם ספורו באמרו וישכב יואש עם אבותיו וירבעם ישב על כסאו, רוצה לומר אחרי מותו, ויקבר בשמרון עם מלכי ישראל, (יד) ולפי שנעתק מזה לספר (י) בשנת שלשים ושבע ליואש לפמ"ש בפסוק א' שבשנת עשרים ושלש ליואש בן אחזיה מלך יהואחז בן יהוא שבע עשרה שנה א"כ כלו הארבעים ליואש, ומוכרח שיהואש מלך על ישראל שתי שנים בחיי אחזיה אביו שעז"א ויתן ה' לישראל מושיע, ועז"א (בס' י"ד) שבשנת שתים ליואש מלך אמציה, נמצא שמ"ש כאן ספור של יואש (שהוא כפול (בס' י"ד פ' ט"ו ט"ז) ששם מקומו, כי ספר מעשה יואש ועניניו) לא בא לגופו רק לפרש מיתת הנביא אלישע ומה שעשה, אם בשעת מותו ואם לאחר מותו. הוצרך לזכור ספור יואש שהלך אל אלישע כשחלה את חליו אשר מת בו, ושבכה על פניו ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, שהיה אלישע רבו ואביו ומנהיגו, שכל זה יובן משם אבי, ושהוא היה חוזק ישראל ופרשיו להצילם בעצתו ובתפלתו מידי האויבים.
פסוק טו:(טו-טז) וספר שהנביא התפעל מדבריו ורחם וחמל עליו, וצוהו שיקח קשת וחצים ושהרכיב המלך ידו על הקשת והנביא סמך ידו על ידיו להשפיע על ידיו, כדי שיצליחו במלחמותיו ויהיו ידיו רב לו, (יז) וצוהו שיפתח החלון קדמה, לפי שארם היה למזרחו של ארץ ישראל, כמו שאמר (ישעי' ט' י"ב) ארם מקדם, כאלו העירו בפתיחת החלון שהוא יתחיל במלחמה ושיורה חצים, והיה אומר הנביא על כל חץ שהמלך היה מורה חץ תשועה יהיה ליי' בארם, ויעדו שיכה את ארם באפק עד כלה, רוצה לומר כי בעשותם המלחמה באפק, שהיה אפק זה מארץ יהודה, ינצחו את ארם. ואפק הוא המקום שנלחמו בו ישראל בימי אחאב עם ארם והכו בארם מאה אלף רגלי ביום אחד, ואמר אלישע שאותו מקום שהיתה אז ממנו התשועה תהיה גם כן התשועה הזאת. ואין ספק שהיו שם חצים הרבה, והנביא חשב שמלך ישראל יורה חצים רבים עד שהוא אומר אליו עמוד, (יט) ומאשר ראה שהכה שלש פעמים ויעמוד נתקצף עליו איש האלקים, כי אם היה מכה ארצה עם חצים יותר עד חמש או שש חצים היה מכלה את ארם בהחלט, ועתה יהיו מספר ההצלחות שלשה כמספר החצים אשר ירה ארצה. וראוי שתדע שכפי מספר שנות המלכים, אלישע פרנס את ישראל מי"ט שנה למלכות יהושפט עד מותו שהם ששים וששה שנים:
פסוק כ:(כ-כא) וספר אחרי זה שאחרי מות אלישע יצאו גדודי ארם להתפשט בארץ ישראל, ויום אחד הלכו בני ישראל לקבור איש אחד חוץ לעיר, ובהיותם קוברים אותו ראו את גדודי האויבים, ועם המהירות כדי לנוס מפניהם טעו במערות ופתחו פי המערה שהיה שם אלישע, כי במערות היו קוברים שם, והכניסו את האיש המת במערת אלישע ונתגלגל האיש עד שנגע בעצמות אלישע, וזהו וילך ויגע בעצמות אלישע, ובנגעו בו חיה האיש ההוא הנקבר ויקם על רגליו, ויש בזה לחז"ל דעות. ומהם (פר' אליעזר פרק ל"ג) אמרו שהיה האיש הזה שלום בן תקוה איש חולדה הנביאה שהיה מגדולי הדור ועושה צדקות הרבה בכל יום, כמו שספרו מעניניו, ושקם על רגליו והלך לביתו, ושאחרי זה הוליד את חנמאל בן שלום הנזכר בספר ירמיהו (ירמיה ל"ב) וכן הוא בתרגום של התוספתא. ומהם (מדר' תלים מזמור כ"ו) אמרו שאדם רשע היה ושלא חיה עוד כי אם מה שקם על רגליו כדי שלא יקבר עם אלישע, הה"ד אל תאסוף עם חטאים נפשי, ודקדקו (סנהדרין דף מ"ז ע"א) ויקם על רגליו, על רגליו קם אבל לביתו לא הלך, כי לא היה תכלית הנס כי אם שלא יגע בעצמות אלישע ולא יקבר אצלו, וזהו הדעת היותר מתישב.
פסוק כב:(כב-כג) ומפני שזכר הדברים הנפלאים האלה שעשה הנביא, הוצרך לספר איך נתקיים יעודו בחצים, כי עם היות שחזאל לחץ את ישראל כל ימי יהואחז, השם יתברך רחם על ישראל בזכות אבותיו, (כד-כה) ועם זה מת חזאל שנמשח בדבר השם יתברך, ומיד יואש נלחם בארם ולכד כל הערים אשר חזאל לכד מאביו, ועשה מלחמות בתשועה רבה בארם שלש פעמים כמספר החצי' אשר הכה בדבר הנביא אלישע. וזכר הספור עם זה שאמציה מלך יהודה כששמע הנצחון אשר היה למלך ישראל מארם בא גם הוא ויך את אדום בגי מלך ותפש את הסלע בחזקה, ולפי ששניהם מלך ישראל ומלך יהודה התאמצו במלחמותיהם, התפארו בעצמם עד אשר מלך יהודה בקש ממלך ישראל שילחמו שניהם, וינגף ה' את בני יהודה לפני בני ישראל. הנה אם כן עניני אלישע הביאו המשך ספורי תשועת יואש, ונזכרו פה לא לספר דברי יואש (כי כבר חתם הכתוב בספורו) כי אם לספר ענין יעודי אלישע ואיך נתקיימו, ומזה נמשך המשך ספור מלך יהודה ומה שקרה לו עם מלך ישראל, ואחר שהשלים הכתוב ספור הענינים האלה המגיעים ליואש מלך ישראל, עם היות שספרם בבחינות אחרות מפאת אלישע הנביא ואמציה מלך יהודה, הוצרך לעשות סיום אחר למלך יואש מלבד מה שעשה למעלה, בעבור שנמשכו עוד הדברים בו מהסבות אשר זכרתי. זהו מה שנראה אלי בהתר השאלה השלישית: ואמנם ענין החצים אשר צוה הנביא אלישע אל מלך ישראל שיכה ארצה ונתקצף עליו על אשר הכה ג' פעמים, כבר יקשה בו מה ששאלתי, כי אם הית' גזרת השם יתברך ורצונו שיעשה ישראל כליה בארם, למה זה נמנע זה מפני שמלך ישראל לא הכה כי אם שלש פעמים? ומה היה המונע שיצוהו הנביא הכה עוד, כל שכן שלא היה צורך באותה הכאה, כי אם השי"ת רחם על עמו בזכות אבותיו, מבלי הכאה כלל היה בידו לתת ארם בידי ישראל, כמו שעשה למואב כשאמר אלישע לשלשת המלכים ונקל עוד בעיני השם ונתן את מואב בידכם, ובשאר התשועות הגדולות שהיו בישראל ולא היה שם סימן ולא חצים. והנראה אלי בדבר הזה הוא, שהתשועות האלה שנעשו ליואש בארם היו בזכות אלישע הנביא, כי להיותו בעת מותו הלך אליו שיתן לו עזר בעניניו, ואלישע שאל מהשם יתברך שיעשה לו החסד הזה לתת אליו התשועה הזאת, ולכן היה שצוה שיורה החצים לאותו צד של ארם, כאלו היה זה התחלת המלחמה. ושם הנביא ידו על ידי מלך ישראל בקשת, להורות שהנביא עצמו היה הלוחם ואליו תהיה התשועה, ולפי שהיתה תפלתו על התשועה אשר תהיה בזה היה ענינה באותה פעולה שעשה מלך ישראל בלי הפסק, והיה כלו פעל אחד ותשועה אחת ובה נשלמה התשועה שיעשה השם יתברך לאלישע, ולכן נתקצף הנביא על מעוט החצים שירה, ולא ראה שנית לומר שירה עוד חצים כי אז יצטרך לתפלה אחרת ובקשה שנייה לעשות לשם יתברך ויהיה זה ככלב שב על קיאו. וכן תמצא (בסי' ד') באשה אחת מנשי בני הנביאים, שצוה לה הנביא ענין האסוך שמן, שמיד כשאמרו אין עוד כלי נפסק השמן, לפי שהיה הנס המבוקש בפעם אחת, ובהפסק היציקה נפסק הנס. הנה התבאר מזה מה צורך היה בחצים, כי זה היה תחלת מלחמה, ולמה נתקצף איש האלקים על שלא ירה עוד חץ, והותרה בזה השאלה הרביעית אשר הערותי בפרשה: וראוי שלא נתרשל מהתרת השאלה החמשית, והיא איך יעשו הנביאים נסים אחרי מותם, אחרי שפעל הנס הוא בהדבקות הנביא בשם יתברך ואז יגזור אומר ויקם לו, ואחרי שבמותם נפסק הדבקות איך יהיה אפשר שיעשו הנסים אחרי מותם? והנה זה הנס אשר עשו עצמות אלישע בהחיות המת אשר נגע בהם לא היה כבר בעת הדבקות, ואיך נעשה אם כן? גם כי לא יראה תכלית הכרחי ולא מועיל בנס ההוא, כי מה חפצו שלא יגעו עצמות אדם אחר אצל עצמותיו? כי הנה אלישע היה נבדל מאדם אחר בקדושתו ובנבואתו שהם כלם שלמיות נפשיים, אבל בגופו מקרה אחד לכל וישוב העפר אל הארץ כשהיה, ומה היה הצורך בזה הנס? ואומר בזה שכבר כתבתי בספר מחזה שדי, שאין הנביא פועל הנס ולא השכל הנבדל, כי השם יתברך לבדו הוא פועל הנפלאות, אבל פעמים יעשה אותם באמצעות פעולות הנביאים ותחנוניהם, ופעמים יעשה אותם לכבודם מבלי שידעו בהם, כמו (בראשית י"ב י"ז) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, ומה שהכה השם במחנה מלך אשור (בסי' י"ט) בעבור כבוד חזקיהו ודומיהם, וכן היה גם כן שאחרי מות הנביאים יעשה השם יתברך נסים בעבור כבודם, וזה ענין זכות אבות שאנחנו מזכירים תמיד שיעשה השם עמנו נסים ונפלאות בעבורם מפני כבודם, ולפי שהיה גוף הנביא ועצמותיו משכן הקדוש' והפרישות, לא היה ראוי שיתערבו עמהם עצמות אדם בלתי הגון שהיה שטוף בכל מדה מגונה, והגוף שבחייו היה מעון לשכינה לא היה מהדין שילין במחיצה אחת עם הגוף הנגוף שהיה מקום הזמה והחטא, וכמו שנבדלה מחיצתו בעולם הנפשות, ככה היה ראוי שיבדל קבור' גופו מאותו איש, ומפני זה הש"י עשה אותו נס לכבוד אלישע, כדי שלא יתערבו עצמותיו עם עצמות אותו האיש שנקבר אצלו. והותרה בזה השאלה החמשית הזאת: