מלאכים של א"י באו לקראתו ללוותו בארץ. ב"ר ובתנחומא והרמב"ן ז"ל כתב ואני תמה בזה שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק ושם נאמר ויעבור את מעבור יבוק שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון שהוא דרומית מזרחית לא"י ועדיין יש לו לעבור גבול עמון ומואב ואחר כך ארץ אדום ותחלת ביאתו בארץ בשכם הי' שנאמר ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען עכ"ד. ונראה לי שאין מקום לתמיהתו כלל כי מה שטען שתחלת ביאתו בארץ בשכם היה שהוא אחר כמה נסיעות מהמקום שפגעו בו המלאכים לא ידעתי מי הגיד לו שתחלת ביאתו בארץ היה בשכם אם ממה שאמר אשר בארץ כנען הנה אחר זה ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען ואם ממה שאמר ויבא יעקב שלם שבא להודיענו שנתקיימה לו ההבטחה שהבטיחו השם והשיבותיך אל האדמה הזאת מ"ל לפרושי הכי דילמא לא נכתב זה אלא בעבור ותצא דינה הבא אחריו לומר שעד שבא אל עיר שכר לא קרה לו שום מקרה רע לא בגופו ולא בממונו ולא בכבודו אלא אחר שבא לשכם שקרה לו המקרה של דינה כמו שפי' החכם ן' עזרא או בעבור שקודם זה הי' צולע על ירכו גם פזר הרבה מממונו מנחה לעשו אחיו הוצרך לומר ויבא יעקב שלם עיר שכם לומר שלם בגופו שנתרפא מצלעתו שלם בממונו שלא נחשב לו כל הפזור ההוא לכלום ואדרבה יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל היאך עלה על דעתו שעיר שכם היתה תחלת ביאתו בארץ והלא אברהם אבינו עליו השלום כשבא גם הוא מחרן לא"י תחלה נכנס לא"י ואח"כ הלך בתוכה עד שהגיע לשכם שנאמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם. גם מה שטען עוד שכששלח לעשו המלאכים שם נאמר ויעבור את מעבר יבוק שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון ועדיין יש לו לעבור גבי בני עמון ומואב ואח"כ ארץ אדום אינה טענה כי כל זה אינו אלא לפי דעתו שחושב שחרן היא דרומית מזרחית לא"י כמו שגלה דעתו בפסוק ואביו קרא לו בנימין אבל רש"י ז"ל אין דעתו כן כי הוא כתב שם נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהי' בנגב כשאדם בא מארם נהרים כמו שאמר בנגב בארץ כנען הלוך ונסוע הנגבה נקרא בנימין בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם ולכך הוא מלא. ומ"ש שם הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל היא כדכתיב וילך ארצה בני קדם וכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם ויעקב עבר את הירדן שהיא למזרחה של ארץ ישראל והי' חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל נמצא ארם היא דרומית מזרחית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה לא ידעתי מהיכן למד שיעקב הי' חוזר דרך אדום עד שחייב מזה שארם היא דרומית מזרחית לארץ ישראל כי יתכן שתהי' ארם מזרחית צפונית לארץ ישראל ויעקב כשהי' חוזר לא"י לא הי' חוזר מדרך אדום ואם הוציא זה ממה שהי' שולח לעשו מלאכים לפניו בבואו מפדן ארם לא"י דאם לא כן למה הי' שולח לו המלאכים אם לא הי' דרכו לעבור משם לארץ ישראל כבר הקשו זה בב"ר רב הונא פתח מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו כך א"ל הקב"ה לדרכו הי' מהלך והי' משלח אצלו דאין לפרשו לדרכו הי' מהלך עשו ואתה היית משלח אצלו שיעקב לא ידע זה אלא אחר ששלח המלאכים ועוד שעשו לקראתו הי' מהלך ולא לדרכו אבל יעקב כשהי' חוזר מפדן ארם לארץ ישראל הית' כוונתו ללכת בחברון בארץ מגורי אביו שהית' בגבול יהודה שהוא צד דרומה של א"י כדכתיב ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה את קרית ארבע היא חברון ולא הי' דרכו לעבור מארץ אדום כי ארץ אדום היא בדרומה של א"י והיא הי' בא מחרן שהיא צפונה של א"י ומפני שחברון הית' בדרומה של ארץ ישראל וארץ אדום הית' בחוץ לארץ מפאת דרומה של ארץ ישראל והיו שוכנים זה עם זה שלח לו לפייסו טרם לכתו שמה שלא יבא עליו להורגו ואפילו הכי הוקשה להם לרז"ל שלא הי' ראוי לו לעורר הכלב בעוד שהי' ישן וגם יש להוכיח מן המקראות כדברי רש"י ז"ל שיעקב נסע משכם ובא אל בית אל שהי' בגבול יוסף שהי' בצפונו של יהודה ובנימין והי' הולך אל חברון בארץ מגורי אביו שהית' בגורלו של יהודה שהי' בדרומו של יוסף והוא דרומה של ארץ ישראל ש"מ שבחזרתו מחרן לארץ ישראל הי' בא מצפונה של ארץ ישראל לדרומה הפך מאמר הרמב"ן ז"ל וכשהלך לחרן והרהר בלבור לחזור להתפלל בהר המורי' שהתפללו בו אבותיו נעקר הר המורי' ובא לקראתו עד בית אל שהיא לוז שהיא לצפונו של הר המוריה כמו שהוכחנו לעיל מן המקראות ש"מ שחרן בצפונה של א"י היא לא בדרומה כדברי הרמב"ן ז"ל אף על פי שהרמב"ן יפרש הקפיצה כרצונו ויחלוק על דברי רש"י ז"ל מ"מ המקראות מוכיחות שכשיצא מארץ ישראל ללכת לחרן הי' הולך מדרומה של ארץ ישראל לצד צפונה שהרי באר שבע שיצא ממנו ללכת לחרן בדרומו של יהודה הי' שהוא בדרומה של ארץ ישראל ובית אל שהיא לוז היתה בגבול בני יוסף שהוא בצפונו של יהודה ובנימין נמצא שכשיצא מבאר שבע ובא בבית אל נסע מדרומה של א"י לצד צפונה וא"כ איך אפשר מעתה שתהיה חרן דרומית מזרחית לא"י והתימה על החכם ן' עזרא שכתב הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין א"י. ומה שטען עוד מן ויעבו' את מעבר יבוק שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואח"כ ארץ אדום שכל אלה המקומות הם חוצה לארץ אינה טענה כי יתכן שנחל יבוק נמשך ממזרח למערב או ממערב למזרח ועובר בתוך הארץ ובגבול בני עמון ויעקב אבינו ע"ה כשבא מחרן שהיא מזרחית צפונית עבר את הירדן שהיא במזרחה של א"י ונכנס לארץ ואח"כ עבר את מעבר יבוק העובר בתוך הארץ ומבדיל בינו ובין חברון ארץ מגורי אביו שהיתה בדרומה של א"י כי יבוק שם הנהר הוא כדפרש"י ולא יחוייב שיהיה כל אורך הנהר גבול בני עמון אבל היה מקצתו בגבול בני עמון ומקצתו בתוך הארץ ואל יקשה עליך מן הירדן שהוא גבול ארץ ישראל מצד מזרחה ויחוייב בהכרח שיעבור כל רוחב א"י עד שישפך אל הים שהוא בצד דרומה של ארץ ישראל ושוב אי אפשר לומר שנחל יבוק נמשך ממזרח למערב או ממערב למזרח ועובר תוך הארץ ובגבול בני עמון כי יתכן שלא היה הירדן נמשך מצפון לדרום רק עד חצי הפאה המזרחי' ומשם היה נוטה לצד מזרח עד שיהיה עובר כל רוחב גבול בני עמון ומואב השוכנים לפאת מזרח ארץ ישראל מפאת דרום ואחר כך היה נוטה לצד דרום ונשפך בים ונחל יבוק היה נמשך מתוך ארץ ישראל מפאת מערב לפאת מזרת ועובר כל רוחב גבול מואב ועמון:
מלאכים מלאכים ממש. בב"ר כרבנין דלא כמ"ד שלוחי בשר ודם אמ' רבי חמא בר חנינא הגר שפחת שרה נזדמנו לה חמשה מלאכים זה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה ואם אליעזר שהוא עבדו של בית נזדווג לו מלאך זה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה אמר רבי יוסי יוסף קטן של שבטים היה ונזדווגו לו ג' מלאכים וימצאהו איש וישאלהו האיש ויאמר האיש זה שהוא אביהן על אחת כמה וכמה ולא כמ"ד אלו שלוחי בשר ודם ולא מפני הק"ו הללו אמרו רבנין מלאכים ממש דא"כ גבי משה דכתיב וישלח משה מלאכים מקדש נימא הכי ועוד הרי יהושע שאמרו עליו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכתיב ביה וישלח יהושע שני' אנשים מרגלים ולא נזדווגו לו מלאכים אלא ה"ק רבנין אמרי מלאכים ממש מדסמיך ליה ואל תתמה על שנעשו המלאכים שלוחי בשר ודם שהרי אליעזר שהוא עבדו של בית נזדווג לו המלאך להיות לו שלוחו לעזרו כ"ש לאהובו של בית כו' ובתנחומא אמרו בהדיא מהיכן היו המלאכים ראה מה כתיב למעלה ויאמר יעקב כאשר ראה מחנה אלהים זה וגו' הרי לך בפי' שלא אמרו מלאכים ממש אלא מכח הסמיכות כדפרישית עוד מצאתי בב"ר ד"א וישלח יעקב מלאכים לפניו מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר יעקב כאשר ראש מחנה אלהים זה ונראה לי שכך פירושו מאי לפניו מאותן הכתובים לפני השליחות הזאת שהן המלאכים דאל"כ לפניו למה לי ה"ל למכתב וישלח יעקב מלאכים אל עשו דומיא דוישלח ישראל מלאכים אל סיחון וישלח משה מלאכים אל מלך אדום וישלח יהושע שנים אנשים מרגלים שאין בשום אחד מהם לפניו:
כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. והא דכתיב ישובו רשעים לשאולה ר' אבא בר זבדי קא משני לה באמבטי התחתונ' של שאול כאלו אמר לשאול שפירושו לשאול לשאול דומיא דקול לו קול אליו זמן זמנם זמניהם נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות שפירושו לשאול של שאול:
לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. דאל"כ עם לבן גרתי ואחר עד עתה. הוה ליה למכתב עם לבן אחרתי עד עתה:
זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. דאל"כ ויהי לי שור וחמור למה לי מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו לו הברכות והדר אמר ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וליכא למימר שורים וחמורים לא נאמר אלא שור וחמור כדרכו של עני דאם כן היכי הדר שדר ליה לדורון כל אותו המתנה שימצא שקרן בדבריו אלא עכ"ל דשור וחמור כדרך בני אדם הוא דקאמר שדרכן לומר על שורים הרבה שור כדלקמיה ואע"פ שאמרו בפר' מרובה ובפר' בכל מערבין ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפור' פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל כן ותנן נמי בפ"ק דסוכ' זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו ואמר רבי יוחנן דאמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת הימים מקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ אף סוכה כן ופרש"י חגיגה כל בהמה לר' יוחנן גדולי קרקע הן מיהו מאחר ששנינו במציעא בפרק השוכר את הפועלים אוכלין בדבר שגדולו מן הארץ וגמרינן לה מדיש דת"ר דיש מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינ' גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא בעלי חיים לאו גדולי קרקע מיקרו ולפיכך החולב את הצאן לא הוי בכלל דיש שהוא גדולי קרקע ובפ"ק דקדושין אמרו ג"כ גבי הענקה דאי כת' צאן ה"א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן אלמא בעלי חיים לא גדולי קרקע הן עכ"ל דגדולי קרקע מתפרש לשני ענייני' פעם שנזונין מן הקרקע ופעם שהוייתן מן הקרקע ומשום הכי גבי מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע וגבי מה חגיגה דבר שגדולו מן הארץ יתפרש שנזונין מן הקרקע וגבי יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינן גדולי קרקע וגבי הענקה שאמרו אי כתב צאן ה"א בעלי חיים אין גידולי קרקע לא יתפרש שאין הווייתן מן הקרקע כדפירשו התוספות בפר' השוכר את הפועלי' וכן פי' רש"י בסוכה פ"ק והא דקאמר הכא זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ יתפרש בהכרח שאין הווייתן מן הקרקע:
להגיד לאדוני להודיע שאני בא אליך. הוצרך להוסיף אחר להגיד לאדוני דבור שאני בא אליך משום דבזולת זה הוה אמינא שהוא מוסב למעלה להגיד לאדוני שלא נעשתי שר וחשוב אלא גר ושאין לי אלא שור וחמור וכיוצא בהן שאינן מברכות אבא שהוא ברכני מטל השמים ומשמני הארץ ואלה אינן לא מן השמים ולא מן הארץ ואי אפשר זה דא"כ מאי למצוא חן בעיניך דקאמר הא אין ההגדה הזאת סבה למציאות חן אלא שלא ישטמנו לפיכך הוצרך להוסיף שאני בא אליך לומ' שההגדה הזאת היא להודיעו שרצונו ללכת אצלו להשתעבד לו שאז יתכן לומר למצוא חן בעיניך:
למצוא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. הוצרך לפרש כן ולא שיהיה כמשמעו כדי שתאהבני כפירוש למען אמצא חן בעיניך בכל מקו' מפני שאם יהיה כמשמעו יראה שאינו זה מחמת אהבה אלא כדי להעביר כעסו מעליו שיחזור שיאהבנו לפיכך הוצרך לפרש שכונתו פה בדבור למצוא חן בעיניך הוא לומר שבביאתי אליך אעשה לך כל כך שירות של אהבה ושל כבוד שתדע שאני מבקש אהבתך ואין זה אלא להיותי שלם עמך שלפי זה אין מאמר למצא חן בעיניך טעם על ביאתו אליו אלא הפועל שיעשה בביאתו אליו שהוא ההשתדלו' על בקשת אהבתו שהוא המציאות חן בעיניו:
אל אחיך שהיית אומר אחי אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו. ב"ר דאל"כ אל עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד אלא ה"ק אל אדם שאינו נקרא לך בשם אח אלא כשמו כשאר נכריי' דעלמא ועודנו בשנאתו דקאמר לאו משם עשו מפיק לה אלא מכיון שהוציא עצמו מכלל האחוה ונהיה כנכרי אין זה אלא מצד שנאתו ולא כשאר אינשי דעלמא שלפעמים אינו לא אהוב ולא שונא וכיוצא בזה פי' רש"י גבי בני יעקב שמעון ולוי בני יעקב בניו היו ואעפ"כ נהגו עצמן כשמעון ולוי כשאר אנשים שאינן בניו שלא נטלו עצה הימנו אי נמי משום דשם עשו היה מפורסם בתכלית הרשע נקר' כל רשע בשם עשו ולכך כששם עשו לא אצטריך ליה לגופיה דרשו בו כשם עשו המפורס' ברשעו וההפך יצחק אבינו ע"ה שלהיותו מפורסם בחסידו' נקרא כל חסיד בשם יצחק ודרשו מייתורא דעם בני עם יצחק עם בני אף על פי שאינו יצחק חסיד כיצחק ומייתור' דבעבדי במשה דרשו בעבדי אף על פי שאינו משה כלומ' חסיד כמשה ומייתורא דמיד אחי מיד עשו דמכיון שאין לו אח אחר היה די לומר מיד אחי סתם דרשו שאינו נוהג עמי אלא כעשו הרשע ומייתורא דעם בני עם יצחק שכיון שאין לה בן אחר חוץ מיצחק היה די לומר עם בני סתם דרשו עם בני אף על פי שאינו יצחק כלומר חסיד כיצחק המפורסם בחסידות אבל לא כמו שפירשו קצת מפרשי' משו' דכתיב עם עם תרי זמני וכן גבי אל אחיך אל עשו משום דכתיב אל אל תרי זימני וגבי מיד אחי מיד עשו משום דכתיב מיד מיד תרי זימני וסגי בחד דכי האי גונא לא אשכחן שידרשו בו רז"ל בשום דוכתא דאם כן גבי לאדני לעשו לעבדך ליעקב אמאי לא דרשו כלום אבל מצאתי גבי בעבדי במשה שדרשו בעבדי אף על פי שאינו משה במשה אף על פי שאינו עבדי ומפיק לה מדלא כתי' בעבדי משה ואם הגירסא ככה לא ידעתי למה דרשו בשני ביתי"ן ולא בשני למדי"ן:
ויירא שמא יהרג. ב"ר ובתנחומא. וא"ת למה פחד שמא יהרג והלא כבר הבטיחו השם בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת בשלמא בעד בניו איכא למימר לא ידע אם על אלה אם על אחרים כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם אלא על עצמו למה היה מתירא כבר הקשו זה בברכות פר' קמא ובסנהדרין פרק חלק רבי יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגומ' וכתיב ויירא יעקב מאד ומשני אמר שמא יגרום החטא ופי' רש"י שמא אחר ההבטחה חטא ותניא עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה שבאו בימי יהושע עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה כשעלו מגלות בבל בימי עזרא מכאן אמרו ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא לבא ביד רמה כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שנרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו לכורש ואחשורוש ודריוש האחרון ש"מ שאין ההבטחה מתקיימת אם חטא אחרי ההבטחה. אך קשה מהא דברכות פ"ק דא"ר יוחנן משם ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו מנ"ל ממשה רבי' שנא' לו הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ואע"ג דבעי רחמי עלה דמלתא ובטלה אפי' הכי אוקמיה בזרעיה שנאמ' ובני משה גרשום ואליעזר ובני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה ותני רב יוסף למעלה מפ' ריבוא וליכא למימר כשלא חטא אחר ההבטחה אפי' על תנאי אינו חוזר אבל כשחטא אפי' בלתי תנאי חוזר דא"כ מהו זה שאמר ירמיה לחנניה בן עזור אך שמע נא את הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת הוה ליה לחנניה למימ' אע"פ שנבואתי אמת אם חטאו אח' הבטחת השלום תבטל הבטחתן ועוד הרי בפי' אמרו בפ' במה בהמה א"ר אחא בר חנינא מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הב"ה וחזרה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תיו על מצחות האנשי' הנאנחים כו' ופי' רש"י חוץ מדבר זה שהוציא דבור לטוב' ומפני עונש ותוכחה חזר בו וכ"כ גם הרמב"ם ז"ל בהלכו' יסודי התורה שכל דבר טובה שיאמר האל אפי' על תנאי אינו חוזר וליכא לאקשויי מקרא דרגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה דהת' בדבור של מחשבה קמיירי כלומר רגע אחשוב על גוי וגו' כמו ודברתי אני עם לבי תדע דלעיל מיניה כתיב הכיוצר הזה לא אוכל לעשו' לכם בית ישראל נאם ה' הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל והתם במחשבה קמיירי אבל בדבור ממש שיאמר אותו לנביא אפי' על תנאי אינו חוזר. ושמא י"ל שאני הכא שההבטחה היתה לעצמו ואין בחלופה הכזבת הנביא אבל כשההבטחה היא לאחרי' שיש בחלופה הכזבת הנביא אפי' על תנאי אינו חוזר דמהאי טעמא יש לחלק בין מחשבת השם לטובה ובין דבורו לטובה שהטעם הוא מפני שבדבורו איכ' הכזבת הנביא ולא במחשבתו. אך קשה מהא דתניא עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית כו'. דבהבטחת אחרי' קמיירי שהשם אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך ואפי' הכי לא נתקיימה. ושמא יש לחלק בין נתקיימה ולא נתקיימה ובין חוזר ואינו חוזר דלגבי קיום ההבטחה אם חטא אינה מתקיימת אעפ"י שהיא לטובה ואלו גבי חזרה מטובה לרעה אינו חוזר אפילו אם היתה על תנאי והיינו דא"ר חמא בר חנינא מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה לרעה חוץ מזו ולא אמ' מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הב"ה ולא נתקיימה ודוק. אך קשה מההיא דירמיה והרמב"ם שאמ' שאם לא נתקיימה הטובה שאמר הנביא בידוע שהוא נביא שקר לכן היותר נכון לומ' הוא דהתם בהבטחת השם לישראל גבי עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה אע"פ שלא נתקיימה לגמרי כמו בביאה ראשונ' מפני החטא מ"מ כבר נתקיימה וזכו בביאה שנייה ואין בזה הכחש' הנביא ומה שאמ' ירמיה הוא כשלא נתקיימה כלל לא כלה ולא מקצתה:
ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ב"ר י"מ שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו וכן מצאתי בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים לא היה מצר מפני שהבא להורגך השכם להורגו כדנפקא לן מקר' דאם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים לפי שבא על עסקי נפשות שיודע שאם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך והוא בא לדע' כן שיקום עליך ויהרגך לפי' אמרה הורה השכם אתה והרגהו כדאיתא בברכות פר' הרואה ובסנהדרין פר' בן סורר. וא"ת והלא עשו גברא אלמא הוה ושמא הביאם בעל כרחם. י"ל אפי' הכי לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירו' שבתורה אם אומרים לו לאח' עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד כדאית' בסנהדרין בפ' בן סורר משמיה דר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אך קשה דילמא לא להרוג אותו נתכוונו אלא להרוג האחרים שהיו עמו דהשת' לית בהו משום הבא להרגך השכם להרגו אלא משום רודף והרודף אחר חבירו להרגו אין הורגין אותו אלא כשאינן יכולין להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף בשיקטעו ידו או רגלו וכיוצא בהם שאז ניתן רשו' לרודף להציל את הנרדף בנפשו של רודף אעפ"י שעדין לא הרג הרודף את הנרדף כמו ששנינו בסיפרי אליבא דחכמים אבל אם היה יכול להציל את הנרדף בא' מאבריו ועבר והרגו הוא כרוצח גמור לפיכך צ"ל דויצר לו שמא יהרוג את אחרים לאו אעשו לחודיה קאי אלא אכולהו וההיא דתנחומא דקאמר שמא יקללנו אביו ה"פ וכי תימא בשלמא בשאר האנשים שבאו עם עשו דין יש לו ליעקב שיצר לו שמא יהרוג מהם דדילמא לא נתכוונו להרוג אותו אלא את העם אשר אתו ואינן אלא רודפים ולא ניתן רשות להורגן אלא כשאינו יכול להציל הנרדף בא' מאבריו ופחד שמא יהרוג מהם ברוב בלבולו בשעת המלחמה אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריו של רודף אלא בעשו למה הצר לו והלא עשו בודאי להורגו קא מכוין והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו והשיבו כדי שלא יקללנו אביו כי לא יתשוב אביו שעשו בא להרוג את יעקב שהרי בחזקת כשר היה אצלו כדנפקא לן מויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה צד ומרמה את אביו בפיו אבא היאך מעשרין את התבן ואת המלח. ויש ספרים שכתוב בהם ויצר לו שמא יהרוג הוא אחרים ומפרשים דקאי אעשו שמא יהרוג עשו את האחרים שהיו עם יעקב והכי משמע נמי לישנא דויצר לו שפי' לו לאותם שהם שלו שהי' יעקב ירא שמא יהרג הוא וגם היה מצר בעבור העם שלו שמא יהרגם עשו. ואין זה נכון מפני שהוא מורה רק על יעקב ועוד שהטעם של תנחומא דשמא יקללנו אביו ולישנא דב"ר לקמן יכחישם. ומה שהכריח את רז"ל לפרש וירא לדבר א' ויצר לו לדבר אחר הוא משום דאין יראה בלא צרה ומאחר שאמר ויירא ידענו שהיה לו צרה למה חזר וכתב ויצר לו ש"מ חד שלא יהרג וחד שלא יהרוג וכך אמרו בב"ר א"ר יהודה ב"ר אלעאי לא היא יראה ולא היא צרה אלא וירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג אמר אם מתגבר הוא עלי הורגני ואם אתגבר אני עליו הורגו פי' אחר שהיה לו יראה ולא היה לו צרה בתמיהה איך אפשר שיהיה לו יראה ולא יהיה לו צרה ואם כן ויצר לו למה לי אלא וירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג:
ורוח גדולה וחזק מפרק הרים הרי זכר ונקיבה. פי' שניהם יחד בענין אחד אבל והנה רוח גדולה באה ויגע בד' פנות הבית אף על פי שהם זכר ונקבה בפסוק אחד אינם בענין א' כי והנה רוח גדולה באה ענין אחד ויגע בארבע פנות הבית ענין אחר והעני' הא' בא בלשון נקבה והענין השני בא בלשון זכר אבל רוח גדולה וחזק הוא ענין אחד בלשון זכר ובלשון נקבה יחד:
והיה המחנה הנשאר לפלטה בעל כרחו כי אלחם עמו. לאו ממלת והיה מפיק לה כמו שחשב החכם ן' עזרא ז"ל וטען עליו מן והיית לי לישוע' שפירושו אולי תהיה לי לישועה שהרי גבי ועזב את אביו ומת פרש"י ז"ל אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות אלא מדברי רז"ל שאמרו התקין עצמו לג' דברים לדורון למלחמה ולתפלה הוא דמפיק לה דכיון דלא אשכחן בשום דוכתא קרא דמיירי במלחמה אלא על התפלה ועל הדורון בלבד הוכרח לומר דפי' והיה המחנה הנשאר לפלטה בעל כרחו כי אלחם עמו ורז"ל שאמרו התקין עצמו לג' דברים אע"פי שהמקראות הללו אינם מורות רק על התפלה והדורון בלבד קבלה היתה בידם והא דפירש גבי ועלה מן הארץ בעל כרחנו לאו ממלת ועלה הוא דמפיק לה אלא משום דאינו נופל לומר דואגים אנו שמא יעלה מן הארץ כי אם יעלה היא טובתנו יותר ממה שילחם ולא יעלה מן הארץ אבל יהיה עומד ולוחם בנו הוכרח רש"י לומר בעל כרחנו שאף על פי שהיא טובה לנו מצד אחד היא רעה לנו מצד אחר שהם משועבדים לנו ועכשיו ילכו מתחת שעבודנו בעל כרחנו:
ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. אף על פי שפרש"י גבי ואהיה עמך ושם אהיה עמך אבל בעודך מחובר עם הטמא אי אפשי להשרות שכינתי עליך ואם כן אין זו הבטחה שיהיה עמו בדרך מ"מ כיון שהבטיחו שבשובו לבית אבותיו שם יהיה עמו זו היא הבטחה שיזכה לשוב ולא יהרג בדרך ולא ימות טרם שובו אל ארץ אבותיו:
נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. בפרק במה מדליקין אמרו לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לי נס שמא אין עושין לו ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו מאי קראה קטנתי מכל החסדי' ומכל האמת ופרש"י הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים שעשית עמדי למדנו שהקטנות הזאת אינה אלא באיכות שכשהיו כל זכיותיו בידו חשוב גדול היה לפני המקום ועכשיו שנתמעטו זכיותיו שב להיות קטן לפני המקום ומ"ם מכל החסדים הוא כמ"ם חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב שפירושן מסבת היין ומסבת החלב שהם רבים בארצו אף כאן קטונתי מסבת כל החסדים אשר עשית את עבדך כי מסבתם נכית לי מזכיותי ושבתי קטן לפני המקום וזהו שכתב רש"י ז"ל על ידי החסדים כלומר מסבתן. עוד למדנו מדבריו שפי' מלת את שבפסוק את עבדך היא במקום עם כמו את יעקב וזהו שאמר שעשית עמי והוכרח לפרש כן מפני שהפעול הם החסדים לא הוא ואמר עמי במקום עם עבדך להורות שמלת עבדך יתרה היא כי היה די לומר עמי שהרי על עצמו היה מדבר רק בא כן על דרך הצחות כמו עלה אל ה' במקום אלי:
לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר בידו. הוצרך לומר שמא משהבטחתני נתלכלכתי ולא הספיק לו הסבה הראשונה של מעוט זכיותיו משום דממעוט זכיותיו לחודיה אין לו לירא כל זמן שלא חטא דאין יסורין בלא חטא ולא מיתה בלא עון כדאיתא בשבת ומשום נתלכלכתי לחודיה נמי לא היה לו לירא משום דרוב זכיותיו היו מגינים עליו אבל השתא דאיכא תרתי שנתמעטו זכיותיו ואינן כדאין להגין על החטא היה דואג שמא נתלכלכך בחטא והיה ירא שמא ימסר ביד עשו. ואם תאמר והלא בגמ' הקשו כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא ויצר לו ותרצו אמר שמא יגרום החטא אלמא כשנתלכלך בחטא לחודיה יש לו לירא אף על פי שיש לו כמה זכיות להגן עליו יש לומר דשנוייא דהתם בדלית ליה זכות להגן עליו מן החטא קא מיירי שאז ודאי יש לו לירא שמא יגרום החטא אבל היכא דאית ליה זכיות להגן עליו אף על פי שחטא אין הבטחותיו מתבטלות:
מכל האמת אמתת דבריך ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני. פירוש מכל האמת אמתת דבריך משום דלא שייך אמת ושקר אלא בדבור והן ההבטחות שהבטיחו שכלם נתאמתו לו ופירש אשר עשית אשר שמרת כי בדבורים לא תפול עשייה אלא שמירה ושמירתן היא עשייתן וגם החכם ן' עזרא נתעורר על זה ואמר ואמת לקיים דבר החסד לא לקיים החסד:
ומדרשו נתן מקלו בירדן ונבקע. ופי' ועתה הייתי לשני מחנות ועוד עתה הייתי לשני מחנות והרי כאן שתים חסד הבקיעה וחסד השני מחנות אבל לפי פשוטו שפירש במקלי לבדי כדעת המתרגם שלא היה לו לא כסף ולא זהב ולא מקנה יהיה פי' ועתה הייתי לשני מחנות תחת שהייתי מתחלה יחידי והוא חסד אחד בלבד:
הטיב בזכותך אטיב בזכות אבותיך. ב"ר דאפילו למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ה"מ היכא דמוכחי קראי כגון גבי הענקה דאף על גב דכתיב הענק תעניק לו מ"מ ל"ש נתברך הבית בגללו ל"ש לא נתברך הבית בגללו מ"מ כתיב קרא אחרינא אשר ברכך ה' אלהיך וכן גבי העבטה אע"ג דכתיב העבט תעביטנו מ"מ ל"ש יש לו ואינו רוצה להתפרנס לא שנא אין לו מ"מ כתיב קרא אחרינא די מחסורו אשר יחסר לו וכן גבי גנבה אף על גב דכתיב גנב יגנב מ"מ לא שנא גנבה ל"ש אבדה התם נמי מוכחא מלתא דבגנבה דוקא ולא באבדה דלשון גנבה משמע ולא אבדה כדאיתא בפרק השואל כדפירשו התוספות במציעא פרק אלו מציאות והראיה על זה שהרי ר' שמעון גופיה דקאמר גבי העבט תעביטנו דברה תור' כלשון בני אדם דריש בר"ה עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. והרמב"ן ז"ל טען על רש"י ז"ל במה שאמר נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו ואמר ואינו נכון בלשון הכתוב ועוד כי אמר אחר כן ואתה אמרת הטיב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אח"כ ועוד כי הזכיר יעקב ב' הבטחות שהבטיחו הב"ה בבית אל ובחרן והזכיר תחלה מה שאמר לו בחרן ואמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך והוא מה שנאמר לו בצאתו מבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך והנה אחרי כן לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם עכ"ד: ונראה לי שאין שום טענה על דברי הרב כי מה שטען תחלה שאינו נכון בלשון הכתוב לומר קטנתי על מיעוט זכיותיו הנה רז"ל דרשו כן בפרק במה מדליקין. ומה שטען עוד שאחר כך אמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך כו' ומה יועיל הבטחון אם גרם החטא אח"כ שתי תשובות בדבר האחת שואתה אמרת אינה אחר מאמר קטנתי כאשר חשב רק הוא דבק עם מאמר ואטיבה עמך כי זאת היא ההבטחה הראשונה מהב' הבטחות וכאילו אמר האומר אלי שוב לארצך כו' ואתה כבר אמרת כו' ואחר כך אמר קטנתי כו' ועוד אפי' אם תמצי לומר שואתה אמרת הוא אחר שאמר קטנתי אין טענה ממה שאמר מה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא כי כבר פי' רש"י ז"ל הטיב בזכותך אטיב בזכות אבותיך וההבטחה אשר היא בזכות אבותיו אינה מתבטלת אפילו בשחטא אחר ההבטחה ההיא מאחר שאינה תלויה בזכיותיו. ומה שטען עוד שהבטחה שהזכיר בראשונה קודם קטנתי היא ההבטחה השנית שנאמר לו בצאתו מחרן והנה אחרי ההבטחה הזאת לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת שיתמעטו זכיותיו על ידיהן אינה טענה כי רש"י ז"ל לא אמר שאתר ההבטחות ההן נעשו לו החסדים והאמת ונתמעטו זכיותיו כי אין הפרש בין אם היו החסדים קודם ההבטחות או אחר כן כי מאחר שנכו לו מזכיותיו ונשארו מועטת אין בהם כח להגן על החטא שחטא אחר ההבטחות ולא יתקיימו בו אבל הדבר שנופל בו ההפרש אם הי' קודם ההבטחות או אחריהן הוא החטא שאם הי' קודם ההבטחות הן מתקיימות בהכרח מאחר שלא נתלכלך בחטא אחר אותן ההבטחות ואם הי' אחרי ההבטחות אינן מתקיימות מפני שכבר חטא ונשתנה ממה שהיה בזמן ההבטחות שהשם לא הבטיחו אלא לפי מעשיו של אותה שעה אבל בענין מיעוט הזכיות שנתמעטו בסבת החסדים שנעשו לו מאי נפקא מינה אם היה זה קודם ההבטחות או אחריהן אפילו אם היה קודם ההבטחות והשם רצה להבטיחו אחר כך להטיב לו ביד אותן הזכיות המועטות שנשארו לו על צד החסד וחנינ' אף על פי שלא נשאר לו שום זכות אם לא חטא אחר כך הרי היא מתקיימת לו בהכרח ואם חטא אחר אותן ההבטחות הנה מאחר שאין לו זכיות רבות לעמוד כנגד החטא לבטל אותו ל"ש אם נתמעטו קודם ההבטחות ל"ש אם נתמעטו אחר ההבטחות אין ההבטחות שקודם החטא ההוא מתקיימות מפני שהחטא מבטל אותן:
את אשר דברתי לך ולאברהם אמר כו'. פי' לאברהם דברתי כן בעבורך ולא שדברתי לך ממש שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן כך פרש"י בפרשת ויצא:
ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות. דאס"ד ברשותו מן הבא בידו למה לי וכי תעלה על דעתך ששלח לו מנח' מאותם שאינם ברשותו:
מאתים עזים צריכות עשרים תישים וכן כלם הזכרים כדי צורך הנקבות. פי' מה שנתן למאתי' עזים עשרים תיישים ולפרות מ' פרים י' ולאתונות עשרים עיירים עשרה אינו אלא לפי הצורך שהיה בקי ויודע כמה נקבות צריכות לזכר א' בכל מין ומין ולא היה זה על צד המקרה וההזדמן ומפני זה למדו רבותינו מכאן לעונה האמורה שאינה שוה לכל אלא כל אחד לפי אומנותו כדלקמן:
והבהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. דאל"כ מאי נפקא מינה מזה החלוק שחלק לכל מין ומין כפי כח הזכר של אותו המין וכי הבהמה דעת יש לה עד שתשמש לפי כחה עד שנתן לעשר עזים תיש א' ולאתון אח' עיר אחד והלא אפשר הוא שישמש העיר האחד עם האתון האחת כל כך פעמים כמו שישמש התיש האחד עם העזים העשרה וא"כ אין תועלת עם החלוק הזה לפיכך הוכרח לתרץ שהבהמה משנתעברה שוב אינה מקבלת זכר דהשתא אתיא שפיר שעם החלוק הזה יהיה התשמיש לכל מין ומין כפי כחו כי על דרך משל אם נניח שהנקבה מתעברת בעשר פעמים יחויב מזה שהזכר שיש לו נקבה אחת לא ישמש עמה עד עת הלידה רק עשר פעמים ואחר כך תתעבר ושוב לא תקבלנו עד אחר הלידה ואלו הזכר שיש לו עשר נקבות ישמש י' פעמים עם כל אחת ואחת עד שתתעבר ושוב לא תקבלנו עד אחר הלידה ובזה נמצא שחלק התשמיש לכל מין ומין כפי כחו שאותן שהן פנויין ממלאכה נתן י' נקבו' לכל זכר וזכר מפני שיש לו כח בתשמיש יותר מאותן שהן בעלי מלאכ' ולאותן שיש להן טורח המלאכ' נתן לכל זכר לפי טורחו בלבד שיוכל לשמש בהן כפי כחו:
ובניהם עמהם. הוסיף מלת עמהם להודיע שהגמלי' המניקות הם שלשים עם בניהם יחד שהם הזכרים לפי האגדה ונקראו בנים מפני שבונים את הנקבות להתעבר מהם כאילו אמר גמלים מניקות עם בניהם שלשים לא שבניהם לבדם היו שלשים ומפני שסתם הכתוב בהם ולא פירש כמה היו הזכרים וכמה היו הנקבות כמו שפירש לכל מין ומין למדנו שמספר הנקבות שוה למספר הזכרים נקבה אחת לזכר אחד וזהו שכתב ולגמלים שהולכים יותר דרך רחוקה נקבה אחת לזכר וכתב עוד בניהם בנאיהון זכר כנגד נקבה ומה שכתב אחר זה ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב אינו ר"ל לא פרסם מספר הזכרים ומספר הנקבות כמו שעשה לכל מין ומין שכבר הוציא מזה שמספר הזכרים שוה למספר הנקבות אלא ה"פ שמפני שהוא צנוע בתשמיש סתם הכתוב מלהזכיר שם הזכר כמו שהזכיר בכל מין ומין וכנה אותו בשם בונה כי פי' בניהם על פי האגדה בנאיהם וכן נראה מלשון הב"ר דקאמר לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פרסמו הכתוב אלא וגמלים ובניהם ובנאיהון. וי"מ דהא דקאמר ולגמלים שהולכים יותר דרך רחוקה נקבה אחת לזכר לא הוציא זה אלא ממה שהולכין יותר דרך רחוקה והכי קאמר כיון דאשכחן גבי פרים שמפני שעוסקין במלאכה אחת נקבותיו ארבע נקבות לזכר ולא עשר כמו העזים שמסר עשר עזים לכל תיש ועשר כבשים לכל איל וגבי חמורים שהולכים בדרך רחוקה ויש להם יותר צער מן הפרים מיעט נקבותיו יותר ולא מסר רק שתי נקבות לזכר צ"ל דלגבי גמלים שהולכים יותר דרך רחוקה שימעט נקבותיו יותר משל חמור נקבה אחת לזכר והכי משמע טפי מדקאמר ולגמלים שהולכים יותר דרך רחוקה דמשמע דמהכא מפיק לה ולא מדלא פירש כמה נקבות לזכר כמו שפירש בשאר המינים ומעת' יתפרש הא דקאמר ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב לא פרסם מספר הנקבות לזכר כמו שפרסם בשאר המינים מפני שע"י מספר הנקבות מתפרסם תשמישם:
עדד עדר לבדו כל מין ומין לעצמו. דכיון דלעיל מיניה חלוק מינים וכתב אחריו מיד ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו עכ"ל שאין זה אלא חלוק המינים דלעיל שכל מין מהם עשאו עדר לעצמו והכתוב קצר ולא הזכירו:
עברו לפני דרך יום או פחות. לא לפניו ממש סמוך לו דאם כן מאי ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא ומה שהוסיף לומר ואני אבא אחריכם הוא מפני שאמר להם שיאמרו לעשו והנה גם הוא אחרינו ולא יתכן לצוותם שיאמרו לו כן אם לא כשיאמר להם תחלה שהוא בא אחריהם:
וריוח תשימו עדר לפני חברו. פי' באורך הדרך לא ברחבו כי לא יתכן להיות ראשון ושלישי רק בזה:
למי אתה של מי אתה מי שולחך ותרגום דמאן את. הוצרך לומר שלמ"ד למי אתה הוא במקום של שלא נחשוב שהוא להבא' דבר אל העצם כפי רוב שמושו בלשון שפירושו למי את' שלוח וזה לא יתכן מפני שאילו היה שמושו להבאת דבר אל העצם היה ראוי לומר במקום ואמרת לעבדך ליעקב ואמרת לאדני לעשו מאחר שזאת היא תשובת למי אתה לפי סדר הכתוב ועוד למה חזר ואמ' ואנה תלך ומפני שמלת של נופלת על המשלח ועל אותו ששולח אליו הוצרך לומר מי שולחך להורות על המשלח ואחר שפירש שהלמ"ד הזה משמש במקום של ושהוא מורה על המשלח הביא ראיה מן המתרגם שתרגם אותו דמאן את שהד"לת בלשון ארמי הוא של בעברי:
למד משמשת בראש התיבה במקום של. פי' ואל תתמה על שתרגם למי אתה של מי אתה והמתין לומר זה אחר שפירש ולמי אלה לפניך כדי להבדיל בין הלמ"ד של למי אתה ובין הלמ"ד של למי אלה שהראשון משמש במקום של והשני להבאת דבר אל העצם:
כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא שלי הוא ליי' הארץ ומלואה. שאין אלה להבאת דבר אל העצם מפני שלא קבלום מאחרים:
ותרגומו דעבדך דיעקב. שהד"לת בארמי במקום של בעברי וכאלו אמר של עבדך של יעקב ופה מורה על המשלח לא על המקבל כי אע"פ שנאמר על זה ועל זה המקום מורה עליו:
והנה גם הוא יעקב. אע"פ שכתוב באחרונה ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי לא יתכן לומ' שכנוי הוא שב אל העבד הבא אחריו עם העדר האחר כי הכנוי אינו נופל רק על הידוע ועשו לא ידע אם בא עבד אחר עם עדר אחר ואיך יאמר והנה גם הוא אחרינו ולא כן יעקב כי כבר נזכר בלשון העבד במאמר לעבדך ליעקב. אך דאם כן מאי ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו והלא כבר אמרו זה כל העבדי' כדכתיב ויצו גם את השלישי גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר כדבר הזה תדברון אל עשו דדוחק הוא לומר שמה שחזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו הוא מפני התוספת שצוה שיאמרו לו כי אמר אכפרה וגו' כי אין דרך שולחי המנחה לומר ששולחים אותה כדי לפייסו מכעסו אבל החכם ן' עזרא ז"ל פירש כי אמר יעקב בלבו והם דברי משה ואם דעת רש"י כן לא ידעתי מה ישיב בפסוק ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו פעם שנית אחר שצוה לכל העבדים שיאמרו והנה גם יעקב אחרינו אבל אם היה דעת רש"י זה היה ראוי לפרש כי אמר בלבו מאחר שאינו כמשמעו לכן עכ"ל שרש"י ז"ל סובר שפיר' כי אמר הוא כמשמעו והם דברי יעקב ובעבור התוספת הזאת חזר וכתב ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ופירושו שצוה להם שיאמרו לעשו שיעקב הקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך וזהו דרך מעל' וכבוד מיראתו ממנו כמו שפירש הרמב"ן ז"ל:
אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה. לא באו באגדה זו לתקן מלת על שתהיה כמשמעה שהרי אינו נופל על המנחה לשון עוברת על הכעס ולא לשון עוברת על פניו אלא שבפירו' הראשון יהיה פי' פניו פנים ממש ולפי האגדה יהיה פי' פניו כעסו ומה שאמר אף הוא לא מפי' על פניו הוציא זה אלא מפני שעשו היה שרוי בכעס אמרו שגם יעקב שרוי בכעס כעשו אלא שעשו מצד כעסו עליו ויעקב מצד שהיה צריך לכל אלה אך לבי מגמגם בזה שא"כ היה לו לומר ומדרש אגדה על פניו על כעסו שאף הוא שרוי בכעס כו' לא שיאמר מתחלה ומדרש אגדה אף הוא שרוי בכעס ועוד שעל הכעס אינו נופל שתהיה מלת על במקום למ"ד כמו לפניו עד שיהיה פירושו לפי האגדה לכעסו אלא במקום בי"ת כאלו אמר בכעסו:
יבוק שם הנהר. לא שם מקום כנראה ממאמר ויעבור את מעבר יבוק וחזר ואמר ויקחם ויעבירם את הנחל שהרי כתוב בפרשת אלה הדברים ועד יבוק הנחל גבול בני עמון ולכן יהיה פירוש ויעבור את מעבר יבוק הוא לבדו ואחר כך לקח את נשיו ובניו והעבירם ופי' ויקח את שתי נשיו וגו' שלקחם והביאם עד שפת הנחל ואחר כך עבר הוא לבדו את הנחל ואחר כך חזר ולקחם והעבירם את הנחל:
עשה עצמו כגשר.
ב"ר דאל"כ הוה ליה למכתב אחר ויעבור את מעבר יבוק ויעבור פעם אחרת להורות שחזר ועבר אל המקום שהניח בו את נשיו ואת ילדיו ואח"כ ויקחם ויעבירם את הנחל:
שכח פכים קטנים. בחולין פרק גיד הנש' ופרש"י דכל כלים החשובים ומקנ' כבר העבירם את נחל יבוק כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את אשר לו והוא לא נשאר אלא על פכים קטנים שלא הספיק להעבירן וחשכה לו דפכים קטנים לאו דוקא אלא כלים שאינם חשובים לכלום פכים קטנים קרי לה שכל הכלים החשובים בכלל ויעבר את אשר לו הם וה"נ אשכחן בב"ק בפ"ק שקורא הכלים הקטנים פכים קטנים דתנן הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ומפר' בגמ' ולא לרבוץ א"ר אלעזר לא שאנו אלא פכים גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא ומקשה התם והתניא ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים ומשני לא קשיא כאן בפכים גדולים כאן בפכים קטנים אלמא סתם כלים פכים קרי להו. וי"מ דממלת לבדו מפיק ליה אל תקרי לבדו אלא לבדן והוא שבוש בלי ספק כי אין נח לדרוש אל תקרי אלא לתנאים ולאמוראים בלבד אבל חוץ מהם אפי' הגאונים אין כח בידם לעשות זה וקצתם פי' שפירוש לבדו הוא מלשון בית הבד המורה על השמן ולכן אמר פכים קטנים שהם כלי השמן ואם אגדה היא נקבל אלא שעדיין צריכין להביא ראיה על הקטנות דדילמא פכים גדולים הוו. ושמא י"ל דמדכתיב לעיל מיניה ויעבר את אשר לו משמע שאלו הנשארים אינם בכלל את אשר לו ואין זה אלא לרוב קטנותם ופחיתותם שאינו נחשבים לכלום ועוד שהשכחה אינה מצויה אלא בקטנים אבל לא ידעתי מ"ל לרש"י לומר ששכח אותם דילמא לא הספיק להעבירן כמו שאמרו רז"ל בחולין שנשאר על פכים קטנים שלא הספיק להעביר' וחשכה לו ושמא מב"ר הוא דמייתי לה דהתם אמר רבי חוניא נדמה לו ליעקב אבינו כדמות רועה לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים א"ל העבר שלך ואני אעביר שלי העביר יעקב אבינו את שלו חזר וראה שמא שכח דבר מיד ויאבק איש עמו ורש"י לקח את השכחה מב"ר והפכים קטנים מפרק גיד הנשה שהרי בחולין פירש רש"י דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבוק כדכתיב ויעבר את אשר לו והוא לא נשאר אלא על פכים קטנים שלא הספיק להעבירן וחשכה לו:
כי אם ברכתני תודה לי על הברכות שברכני אבא. דאס"ד לברכו משלו מאי האי דקאמר ליה לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל איהו קאמר ליה לברכו ואיהו קמהדר ליה לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל אלא עכ"ל תודה לי על הברכות שברכני אבא הוא דקאמר ליה ואיהו מהדר ליה לא יעקב כו' כי אם ישראל כלומר לא יהיו לך לעקבה הברכו' אלא בגלוי פנים ובשררה כדלקמיה ומפני שאי אפשר שיהיה זה הדבור של המלאך מפי עצמו דאי אפשר למלאך שיאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל שהוא דבור השם ליעקב קודם שיאמר אותו השם ליעקב ועוד מאי ויברך אותו שם דקאמר אחר דבור לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל הרי כבר הודה לו על הברכות כמו שבקש ועוד מאי וישר אל מלאך ויוכל כו' בית אל ימצאנו ושם ידב' עמנו דקאמר הרי מיד הודה לו על ברכותיו כדמשמע מלא יעקב יאמר וגו' הוצרך לומר דה"ק סופך שהב"ה נגלה עליך כו' ופירושו שכשבקש יעקב מן המלאך שיודה לו על הברכות שברכו אביו השיב לו סופך שהב"ה נגלה עליך ומחליף שמך לומר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישר' ושם מברך אותך ואני אהי' שם ואודה לך עליהן וזהו שכתב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו ומה נתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו המתן לי עד שידבר עמנו שם ולא רצה יעקב ועל כרחו הודה לו עליהן ואמר לו שאותו החלוף שעתיד הב"ה להחליף את שמך יעקב בשם ישראל אני מפרש אותו עליך על הברכות שקבלת מאביך שלא יאמר עוד שהברכות באו עליך בעקבה ורמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים וזהו שהכריח את רש"י ז"ל לומר וסופך שהב"ה נגלה עליך כו' עד להמתין לו ולא רצה:
ותוכל להם. הוצרך להוסיף מלת להם על מלת ותוכל כדי שיפורש מענין נצחון ופי' נצחת אותם שלא יכלו להזיקך אבל בלא מלת להם לא תורה על הנצחון רק על הרשות כמו לא תוכל לאכול בשעריך יכול אתה אבל אינך רשאי או על הכח והיכולת כמו לא תוכל עוד למלחמה ולצאת ולבא:
למה זה תשאל לשמי אין לנו שם קבוע. ב"ר לא שהיה כועס על ששאל שמו שהרי הוא עצמו שאל ליעקב קודם ויאמר אליו מה שמך ולמה לא ישאל גם יעקב על שמו:
ויזרח לו השמש לצרכו לרפאת צלעתו. בפרק גיד הנשה אמרו כתיב ויזרח לו השמש וכי השמש לו לבדו זרחה והלא לכל העולם זרחה אמר רבי יצחק השמש שבאה בעבורו קודם זמנה זרחה בעבורו קודם זמנה וכן אמרו בב"ר ויזרח לו ולמי לא זרחה השמש אלא לו לרפואתו:
והוא צולע והוא היה צולע כשזרחה השמש. הוסיף מלת היה על מלת צולע להורות שקוד' שזרחה היה צולע ומזה יובן שאחר שזרחה נתרפא מצלעתו אבל בלתי מלת היה יובן שאחר שזרחה הוא צולע:
