פסוק א:צר ממנו. דחוק הוא, להחזיק את כולנו:
פסוק ב:משם. מן היער הסמוך אל הירדן:
פסוק ה:מפיל הקורה. אל הירדן, להשיטה אל מקום הנרצה:
פסוק ה:ואת הברזל. הקורה נפלה אל המים, ועם הברזל ; הוא הגרזן:
פסוק ה:אהה. הוא ענין לשון צעקת יללה:
פסוק ה:והוא שאול. הגרזן שאול בידי, ואין לי לשלם מחירו:
פסוק ו:אנה נפל. איה המקום שנפל בה:
פסוק ו:ויקצב. חתך חתיכת עץ:
פסוק ז:הרם לך. הגבה לך את הברזל:
פסוק ח:אל מקום פלוני אלמוני תחנותי. רוצה לומר: נהיה חונים במקום מכוסה ונעלם, ולא רצה לגלות בפני כולם, וזהו בכדי לארוב על מלך ישראל:
פסוק י:וישלח. שלח אל המקום שאמר לו הנביא, שבני ארם נסתרים בה, והזהירו מלעבור בה, ושלח שם לדעת אם האמת איתו:
פסוק י:ונשמר שם. והיה המלך נשמר משם, כאשר ראה שאמת הדבר:
פסוק י:לא אחת. לא פעם אחת לבד וכו׳, כי אם פעמים רבות הזהירו הנביא, ומצאם אמתיים, ונשמר שמה:
פסוק יא:ויסער. אחזו רעדה כמו רוח סערה, בעבור זאת:
פסוק יא:מי משלנו. מי מאנשינו הולך אל מלך ישראל ומגלה מסתרינו:
פסוק יב:לא. אין מי מאנשינו מגלה המסתר:
פסוק יב:יגיד למלך. כי יודע הוא בנבואה:
פסוק טו:איכה נעשה. איך נעשה להמלט:
פסוק טז:כי רבים. הרכב אשר הם בעזרתנו, המה מרובים מאשר עמהם:
פסוק יז:פקח נא. לראות דבר רוחני:
פסוק יז:והנה ההר וכו׳. ואף על פי שלא היה נעזר בזה כי אם במה שהוכו בסנורים, כל מקום הועיל בזה להשתיק הנער מצעקתו, כי הצעקה היה סיבה שירגישו הארמים אשר אלישע ישנו פה:
פסוק יח:וירדו. הארמים ירדו אל אלישע:
פסוק יח:בסנורים. הוא העדר הראיה וההכרה האמיתית, וכן נאמר בסדום (בראשית יט יא): הכו בסנורים וכו׳ וילאו למצוא הפתח:
פסוק יט:לא זה הדרך. רוצה לומר: תעיתם בדרך בעת הלכתם אל דותן, ולא זהו העיר דותן:
פסוק יט:אל האיש. הוא הנביא:
פסוק כ:פקח. רוצה לומר: יוסר מהם מכת הסנורים:
פסוק כא:האכה. בשאלה אמר, האם אכה אותם:
פסוק כב:האשר שבית. האם הם אשר שבית אתה, לשתכה בהם, הלא בנס הובאו, ומה לך להם:
פסוק כג:ויכרה. עשה להם סעודה גדולה:
פסוק כג:ולא יספו וכו׳. לא באו עוד באופן זה לארוב עליהם, בראותם כי הנביא מגלה מסתורם:
פסוק כד:ויקבוץ. לבוא בגלוי ובפומבי, ולזה קבץ כל עמו:
פסוק כה:והנה צרים. כאומר, מלבד הרעב מסיבת חסרון התבואה, נתוסף עוד הרעב בעבור שהיו צרים עליה, ולא הניחו להביא מאכל אל העיר:
פסוק כה:עד היות. כל כך נתחזק הרעב, עד שהיה נמכר ראש חמור, בשמונים שקלי כסף:
פסוק כז:אל יושעך ה׳. חשב אשר שאלתה על המזון, ואמר לה:
פסוק כז:ה׳ הוא אין מושיעך, ועם שבידו להושיעך, ואני מאין אושיעך, וכי בתבואה מן הגורן, או ביין מן היקב, הלא אין עמדי. וכאומר, לא יקרא אין מושיע, כי אם מי שבידו להושיע, ולא זולת:
פסוק כח:ויאמר. חזר המלך לשאלה, מהו המבוקש לך, כי שוב חשב שמא שאלתה בדבר אחר:
פסוק ל:מבית. מבפנים לבגדיו, וראוהו דרך הקריעה:
פסוק לא:כה יעשה וכו׳. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר:
פסוק לא:אם יעמוד וכו׳. כי אסירו, על כי בידו לעתיר לה׳ להסיר הרעב, ואינו חושש:
פסוק לב:וישלח. המלך שלח אל אלישע לפני בואו שמה, לשמרו לבל יברח עד יבא הוא, ולהרגו בפניו:
פסוק לב:בטרם. עד לא בא השליח, אמר אלישע אל הזקנים הראיתם, רצה לומר: האם אתם נותנים לב לדבר הזה, אשר שלח בן המרצח להסיר ראשי, כי בנבואה נאמר לו:
פסוק לב:בן המרצח. את אחאב קורא מרצח, לפי שמה שהרגה איזבל את כל הנביאים, היה בהסכמת דעת אחאב:
פסוק לב:ראו וכו׳. הסתכלו עת ביאת המלאך לפה, וסגרו אז את הדלת, ודחקוהו עם הדלת אל החוץ:
פסוק לב:הלא קול. עודו מדבר עמהם, אמר: הלא עתה נשמע לי בנבואה קול רגלי אדוניו המלך, אשר הולך אחרי המלאך אשר שלח:
פסוק לג:יורד אליו. אל אלישע הביתה כי בשמעם שגם המלך יבוא חדלו מלסגור הדלת מפני כבוד המלכות:
פסוק לג:ויאמר. כאשר בא גם המלך, אמר המלאך אל המלך, הנה רעת הרעב באה היא מה׳, לתשלום גמול הפשעים, ואם אוסיף לפשוע לשלוח יד בנביאו, אם כן מה היא התקוה אשר אוחיל עוד לה׳, הלא לא יוסיף לרחם עוד בעבור העון הזה, ומפני כבוד המלכות תלה הדבר בעצמו: