פסוק א:וספר הכתוב שמיד אחרי שגחזי נפרד מלפני אלישע, רבו תלמידיו כל כך שאמרו לו שהיה המקום ההוא צר לשבת בו, והיה זה כפי שאחז"ל (סנהדרין דף ק"ז ע"ב) בעבור שהיה גחזי גוער בהם, ולהיותו רשע רע ומרשיע בהם היו יראים מלפניו, ובסבתו לא היו באים תלמידים רבים לפני אלישע, וכאשר חלף הלך לו גחזי בקשו לעשות מקום לשבת בו, ורצו בזה בית לישיבתם ומדרש שילמדו שמה:
פסוק ב:ובחרו שיהיה זה אצל שפת הירדן, אולי בעבור שנלקח אליהו שמה ראו שימצא באותו מקום יותר שפע וקדושה רבה.
פסוק ג:ובקשו מאלישע שילך עמהם אל הירדן לחתוך הקורות לעשות אותו בית המדרש, (ד) והלך עמהם להגן בעדם אם יקראם אסון, (ה) ולפי שאחד מהם בהפילו הברזל לחתוך הקורה נפל מידו הברזל שהיו מחתכין וגוזרין בו ונפל בתוך המים, צעק אל הנביא אהה אדוני והוא שאול, רצה לומר כי לא היה שלו אבל שאלוהו אליו, ולא היה לו מאין יפרע אותו לבעליו.
פסוק ו:והנביא שאל אנה נפל? וכשראה מקום הנפילה ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל, רצה לומר שכבר חתך ותקן עץ במדה ובקצב הראוי שיוכל ליכנס בנקב הברזל ויהיה לו כמו יד, והיה הפלא שכאשר השליך העף ההוא הקצוב אל המים נכנס בנקב הברזל ונתקיים בו וצפו שניהם מן המים למעלה, כן פירשו המפרשים. והנה התאמץ ה"ר לוי בן גרשום לבקש דרכים אפשר שיעשה בהם הנס ההוא ולא יהיה זרות גדול בחק הטבע, באמרו שהיה העץ שהפיל אל המים גדול מאד, ונכנס בנקב הברזל וצף העץ למעלה לקלותו ובא הברזל ודבק בו להיות הברזל קטן מאד מהעץ ההוא, ואלה דברי רוח הם. ואם היה הנס כדברי המפרשים ושצף הברזל עם העץ שנדבק בו, היה ראוי שיאמר ויצף העץ והברזל, והנה לא זכר דבר מהעץ, וזה ממה שיורה שאין הדבר כמו שחשבו, כי אם שהנביא כאשר הראהו המקום אשר נפל שם הברזל לקח בידו עץ קטן והשליכו שמה באותו מקום קצוב ומוגבל, וזהו ויקצב עץ וישליכו שמה, כאלו שלח אותו העץ לקרא את הברזל שיבא לפניו, ומיד ויצף הברזל, כי כאשר ירד שמה העץ עלה הברזל כמאמר הנביא, אם כן לא נכנס העץ בברזל אבל השליכו לקצב ולהגביל מקום הברזל, וכאלו באותה השלכה מהעץ קרא לברזל שיצף, וכן היה שהעץ שהיה קל צלל במים בהפך טבעו והברזל שהיה כבד יצף למעלה, להורות כי כפי היכולת האלקי יהיו הדברים, ואין להם טבע אחר כי אם הנטבע בהם בחכמת בוראם שיוכל לשנותם כשירצה. והנס הזה אשר עשה אלישע בירדן היה ממין הקריעה אשר עשה אליהו בו, אם לא שהיא היתה כוללת והדבר הזה היה פרטי בירדן, וזה היה הנס השנים עשר:
פסוק ח:ומלך ארם וגומר. עתה יספר הכתוב שני נסים אחרים שעשה אלישע, והם י"ג וי"ד למנין נפלאותיו, וזה שמלך ארם היה נלחם לישראל והיה מתיעץ עם עבדיו לשום אורבים בשדה במקום נעלם, כדי שמלך ישראל בעברו שמה יפול בידיהם ויאסרוהו, והיה אומר לעבדיו אנשי עצתו אל מקום כך נעלם ומתכסה יהיה תחנותי, כדי שיחנו שם הוא ואנשיו במארב, ופלוני אלמוני שמות נאמרו על ההעלם וההסתר:
פסוק י:ואיש האלקים היה יודע מחשבתו ודבריו מכח נבואתו, והיה שולח לאמר אל מלך ישראל השמר מעבור באותו מקום כי שם ארם נחתים, רצה לומר יורדים וחונים ושפלים בארץ לשלא יראה איש אותם, או יהיה נחתים מלשון נחת, ואמר כי שם ארם בנח' ובלתי מתנועעים, כדי שלא ירגישו בהם, והיה זה פעמים רבות ולא אחת ולא שתים.
פסוק יא:ומלך ארם נצטער מאד ע"ז בחשבו שאחד מעבדיו היה מגלה את סודו אל מלך ישראל, (יב) עד שהגידו לו עבדיו שלא היה זה במלשינות כי אם שאלישע הנביא היה מגלה זה בנבואתו, ושהיה מעלתו כל כך בנבואה שכל העולה על לבו בחדר משכבו יגיד אם ירצה.
פסוק יד:ושלח מלך ארם אל דותן (שהיה שם הנביא) סוסים ורכב וחיל כבד לקחת את הנביא ולהביאו אליו, ויקיפו את העיר, באופן שלא יצא אדם ממנה ולא ימלט מידם הנביא, (טו) ונער הנביא המשרת אותו השכים בבקר וראה את החיל פחד ואמר אהה אדוני מה נעשה, (טז-יז) והוא השיבו רבים אשר אתנו מאשר אתם, והתפלל לשם ית' שיפקח את עיני הנער וראה סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע. והנה לא התפלל אלישע על סוסי אש ורכב אש שיפנו סביבו להצילו, אבל התפלל שיפקח את עיני הנער ויראה דבר יסיר הפחד מלבו, לפי שאעפ"י שלא היה נעזר אלישע בזה, הנה היה תועלת להראותם לנערו לשמרו מהפחד כדי שלא יצעק בפחדו, ויהיה זה סבה שיתפחדו בני העיר כלם ויעזר פחדם אל מה שבאו לעשות, כי אז יכירו שאלישע שם. והיה הנס בזה אם כן שראה הנער מה שלא היה במציאות, ולא ראו הארמים מה שהיה לפניהם, וגם זה הוא דוגמה מה שנעשה לאליהו רבו בסוסי אש ורכב אש שירדו והפרידו בינו ובין אלישע בעת הלקיחה, והותרה בזה השאלה החמשית:
פסוק יח:והנה הנביא יצא מהעיר וירדו עבדי מלך ארם אליו, ויתכן ששאלו לו האם העיר ההיא דותן ואם היה שם אלישע? והוא התפלל לשם שיכה אותם בסנורים באופן שלא יראו מה שראוי, (יט) ואמר אליהם שלא היה אותו העיר דותן ושטעו בדרך ושגם אלישע לא היה שם וכי הוא יוליכם אל האיש אשר היו מבקשים, והם חשבו שכן היה האמת מפני שבאו בלילה והלכו אחריו והוליכם לשמרון, ואז ראו שהיו בתוך העיר בידי אויביהם, (כא) ורצה מלך ישראל להכותם ושאל לנביא על זה, (כב) והוא השיבו אשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה, אבל אלה אשר שביתי אני בכח האלקים אין ראוי להכותם, כ"א לתת לפניהם לאכול ולשלחם, (כג) וכאשר ראה זה מלך ארם לא הוסיף לשלוח עוד גדודיו בארץ ישראל בהחבא כמנהגם מפחד הנביא שיגלה אותם. והרב המורה כתב בפרק שני חלק א' מספרו שלא יאמר פקיח' עין כי אם על גלות הידיע'. ויצחק בן נתן החכם כתב באחד מחבוריו שיקשה לדעת הרב מה שאמ' הנביא כאן ה' פקח נא את עיני אלה, שיורה שהתפלל הנביא שיוסרו הסנורים מעיני אנשי ארם ויראו את העיר, ויהיה פקיחה נאמר אם כן על ראות החוש לא על גלות ידיעה. אבל תשובת הדבר הזה לדעתי היא, שאנשי ארם לא נעדרה מהם הראות (כי לא היו סומים) כי אם ההכרה, ולכן לא הכירו בשמרון בהיותם בתוכה, ואמר הנביא פקח נא את עיני אלה שיכירו במקום שהם בו שהיו בתוך שומרון, ולכן הבהילו ולא יספו גדודי ארם לבא עוד בגבול ישראל. וחז"ל (ילקוט ח"ב רמז רל"א בשם תנא דבי אליהו) אמרו מסכים לזה, טובה חכמה מכלי קרב, גדול פסקון שעשה אלישע עם ישראל יותר מכל כלי קרב ומלחמות שהיו ליהורם בן אחאב, שנאמר ויאמר לא תכה ויכרה להם כירה גדולה, ואין כירה אלא לשון שלום. רצו בזה שיותר הועיל אותה סעודה שנתן באותו אופן הנביא לאנשי ארם שבאו לתפשו, כדי שיחדלו גדודי ארם לבא עוד בארץ ישראל, ויותר מנעם זה ממה שהועיל ומנעם ממנו כל המלחמות שהיה עושה יהורם:
פסוק כד:ויהי אחרי כן וגומר. בכאן יספר הכתוב שני נסים אחרים שעשה אלישע, והם החמשה עשר והששה עשה למנין נפלאותיו, והוא כי כאשר ראה מלך ארם שלא יכול למלך ישראל בדרך מארב ובהחבא קבץ את כל חילו בפרסום, ויעל ויצר על שומרון, רצה לומר שבנה עליה מצור, באופן שלא היה אדם יכול לצאת מן העיר, (כה) ויהי רעב גדול בשומרון בסבת המצור והמצוק שהיו בו, וגם כן לחסרון התבואות שהיו בארץ, וז"ש אלישע לשונמית כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים, והנה התארך זמן המצור כל כך עד שהיה שוה ראש חמור בשמונים דינרי כסף להעדר הבשר שהיה בעיר היו אוכלים בשר חמורים וכל דבר טמא, כי התורה אמרה וחי בהם, ואחז"ל (סנהדרין פ"ח ע"ד ע"א) ולא שימות בהם, והיה שוה גם כן רובע הקב חריונים (שכפי המתרגם ודעת המפרשים הוא צואת היונים) חמשה כסף, והיה זה להבעיר בו את האש, כי לא היו להם עצים מפני המצור, שלא היו יכולים לצאת מן העיר לחטוב עצים ביער.
פסוק כו:ויום אחד שהיה עובר מלך ישראל על החומה צעקה אליו אשה אחת ואמר' הושיעה המלך, והוא חשב שהיתה שואלת מאכל מפני הרעב, (כז) ואמר בלבו אל יושיעך ה', רצה לומר ה' הוא אשר אינו מושיע אותך ולא אני, כי אין לי יכולת לאסוף תבואת גורן ולא תבואת יקב, ואמר גורן על הלחם ויקב על היין.
פסוק כח:ועכ"ז שאל אליה מה לך? והיא אמרה שהיה לה מריבה עם אשה אחרת שהשתתפו שתיהן לאכול את בניהן, (כט) והיא עשתה בנה ראשונה ואכלו אותו שתיהן, ועתה שהיה ראוי שיאכלו בן האשה האחרת החביאה אותו כדי שלא ימות, באופן שלא יוכלו לאכלו כאשר התנו ביניהן, או כדי שתאכלנו היא לבדה, וכמ"ש בפסיקתא (ילקוט ח"ב רמז רל"א) א"ר יוחנן שחוט ומבושל היה, ונשחטנו אין כתיב כאן אלא ונאכלנו, מכלל שהיה שחוט ומבושל, וכן בירושלם (איכה ד' י') ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן:
פסוק ל:והנה המלך התפעל מאד מדברי האשה בראותו שכבר היו אוכלים בשר בניהם ובנותיה', וקרע בגדיו עם היות שהיה על החומה והיו העם רואים זה והיו נרפי' ידיה', וראו מתוך קריע' הבגדים שהיה לו השק על בשרו מבית, כי היה נראה שעשה תשובה ושהיה מקבל על עונותיו בגופו ייסורין, והוא השק שהיה על בשרו מבפנים, ומפני כבוד המלכות היה מלובש בגדיו מלמעל' כדי שלא יראה אדם מה למטה אם לא שיראו אותו אז בשעת קריעתו.
פסוק לא:וישבע המלך כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, ר"ל כה יעשה לי אלקים כמו שספרה האשה שאמית את בני לאכלו, וכה יוסיף לעשות לי רע מזה אם יעמוד ראש אלישע עליו היום, והיה זה לפי שהנביא קרא רעב על הארץ, וכמו שאמר לשונמית כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים, ואין ספק שיעד את מלך ישראל על זה, כי הוא עשה נס עצירת הגשמים כאליהו רבו, אם לא שאליהו עשאו לשלש שנים ואלישע לשבע שנים, ולפי שידע מלך ישראל שאליהו בקש רחמים על הגשמים וירדו אחרי שלש שנים וראה שאלישע לא היה מבקש רחמים על הרעב אחרי שבע שנים, לכן נשבע להרגו, לפי שלא היה מרחם על עמו בהיותם אוכלים בשר בניהם.
פסוק לב:ושלח מלפניו איש, ואלישע ראה בנבואתו כל זה ואמר לזקנים אשר היו עמו בביתו בטרם יבא אליו המלאך אשר שלח המלך הראיתם בן המרצח, ואמר זה על יהורם, לפי שאחאב אביו הרג את נבות ויהורם היה רוצה להרגו כמו שהרג אביו את נבות לירש את כרמו, ואמר לזקנים ראו כבוא המלאך סגרו הדלת ולחצתם אותו בדלת הלא קול רגלי אדוניו, ר"ל בבוא המלאך סגרו את הדלת ולחצתם אותו, ר"ל תלחצו אותו ותכעיסוהו עם סגירת הדלת שישאר מחוץ ולא יוכל להכנס בבית מעט, כי מיד תשמעו קול רגלי המלך אדוניו שיבא אחריו, ואחרי בואו נדבר עמו ויוסר כעסו. וידמה שהמלך שלח את המלאך שיאמר שהיה רוצה להרוג את אלישע, ושהוא יבא אחריו בלאט לשמוע מה ידבר אלישע, וצוה שאם ייעד טובה לא יגיעו בכנף מעילו, ולזה צוה הנביא לזקנים שיעכבו את המלאך בדלת עד שיבא המלך, כדי שבפניו יפרסם דבר האלהים:
פסוק לג:והנה המלאך אמר אל אלישע בבאו הנה זאת הרעה מאת השם מה אוחיל ליי' עוד, ואפשר לפרשו על הרעב, כאלו אמר אם היה פועל הרעה הזאת כח שממיי היינו מתפללים לאל שיסיר ממשלתו, אבל אחרי שהוא יתברך פועל הרעה הגדולה הזאת, איך ישוב ממנה ומה התוחלת והתקוה שיש בהתפלל אליו? כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ויחזור ממעשיו:
