פסוק א:וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת־אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם, כפי שיתואר, וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע משמשו, שהיה מלווה אותו בכל דרכיו, מִן־הַגִּלְגָּל.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל־אֱלִישָׁע: שֵׁב־נָא, התעכב פֹה, כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד־בֵּית־אֵל. אליהו רצה לצאת מן העולם לבדו, בלא ליווי. וַיֹּאמֶר לו אֱלִישָׁע, לאחר שהבין במה מדובר: חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם, אני נשבע שלא אֶעֶזְבֶךָּ. וַיֵּרְדוּ אל בֵּית־אֵל.
פסוק ג:וַיֵּצְאוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים, הנביאים המתלמדים אֲשֶׁר־בֵּית־אֵל אֶל־אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ? הסתלקותו של אליהו מדומה כאן לכתר המוסר מעל ראש תלמידו. וַיֹּאמֶר: גַּם־אֲנִי יָדַעְתִּי זאת, אבל הֶחֱשׁוּ, שִׁתקו.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ: אֱלִישָׁע, שֵׁב־נָא פֹה, כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ. וַיֹּאמֶר: חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ. וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ.
פסוק ה:וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר־בִּירִיחוֹ אֶל־אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ? וַיֹּאמֶר: גַּם־אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ: שֵׁב־נָא פֹה, כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה, אל הירדן. וַיֹּאמֶר: חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם.
פסוק ז:וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ, וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק, לצפות בכיוון הליכתם, וּשְׁנֵיהֶם הלכו עד אשר עָמְדוּ עַל־הַיַּרְדֵּן, ושם עצרו.
פסוק ח:וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת־אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם, גלגל אותה כך שתהיה קשיחה יותר, וַיַּכֶּה באמצעותה אֶת־הַמַּיִם – וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם את הירדן בֶּחָרָבָה, ביבשה.
פסוק ט:וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל־אֱלִישָׁע: שְׁאַל, בקש מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ. מה תרצה שאתן לך בפרדתי ממך? וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי־נָא פִּי־שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. אני מבקש שיגיע אלי פי שניים מכוח נבואתך.
פסוק י:וַיֹּאמֶר אליהו: הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל. זו בקשה קשה מדי. אִם־תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח, אם תזכה לראות את הרגע שבו אני אלקח מֵאִתָּךְ – יְהִי־לְךָ כֵן, תתמלא משאלתך, וְאִם־אַיִן – לֹא יִהְיֶה.
פסוק יא:וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, בעת שהמשיכו ללכת בעברו האחר של הירדן, וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ יורדים, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם. וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם כאילו הוא רוכב ברכב האש וסוסי האש.
פסוק יב:וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה את המראה, וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי, אָבִי, כינוי המבטא כבוד וחיבה, היית רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, מגנם של ישראל ועצמתם, וכעת אתה מסתלק. וְלֹא רָאָהוּ עוֹד. אליהו נעלם מעיניו. וַיַּחֲזֵק אלישע בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם, לשני קְרָעִים לביטוי האבל הכבד שלא יתרפא ולא יאוחה.
פסוק יג:וַיָּרֶם אֶת־אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו, כאשר עלה על המרכבה, כביכול, וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל־שְׂפַת הַיַּרְדֵּן.
פסוק יד:וַיִּקַּח אֶת־אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר־נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת־הַמַּיִם, וַיֹּאמַר: אַיֵּה ה' אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ? אליהו כבר איננו כאן, אבל ה' אלוקיו נמצא. אַף־הוּא וַיַּכֶּה, גם אלישע היה מסוגל להכות אֶת־הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה. וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע את הירדן.
פסוק טו:וַיִּרְאֻהוּ עובר את הירדן בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר־בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד, וַיֹּאמְרוּ: נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל־אֱלִישָׁע. אלישע קיבל את כוחו של אליהו, ולכן הוא מחולל מופתים כשם שעשה רבו. וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה.
פסוק טז:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה־נָא יֵשׁ־אֶת־עֲבָדֶיךָ – אתנו חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל, חזקים. יֵלְכוּ־נָא וִיבַקְשׁוּ, יחפשו אֶת־אֲדֹנֶיךָ, פֶּן־נְשָׂאוֹ רוּחַ ה' וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּאָיוֹת. אולי הוא נישא על גבי הרוח, אבל הוא עדיין בעולם הזה. וַיֹּאמֶר: לֹא, אל תִשְׁלָחוּ.
פסוק יז:וַיִּפְצְרוּ־בוֹ עַד־בֹּשׁ, עד שהפצרתם ביישה והביכה את אלישע, כאילו בציוויו שלא לחפש את אליהו הוא מבקש להיפטר מרבו. וַיֹּאמֶר: שְׁלָחוּ. וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ, וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה־יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ.
פסוק יח:וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ בינתיים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הֲלוֹא־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם "אַל־תֵּלֵכוּ". הנה התברר שצדקתי.
פסוק יט:וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר יריחו אֶל־אֱלִישָׁע: הִנֵּה־נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, נוח לשבת כאן, לא חם מדי, והאדמה פורייה, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה, וְאולם הַמַּיִם רָעִים, אינם ראויים לשתיית בני אדם, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת, גורמת למותם של ילדים ואנשים בגלל מימיה.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר: קְחוּ־לִי צְלֹחִית, בקבוק, צנצנת חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח. וַיִּקְחוּ, הביאו את הצלוחית אֵלָיו.
פסוק כא:וַיֵּצֵא אֶל־מוֹצָא הַמַּיִם, המעיין, וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁם מֶלַח, אף על פי שהמלח אמור היה לפגוע עוד באיכות המים. בכך הנס היה מודגש יותר. וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר ה': רִפִּאתִי, המתקתי לַמַּיִם הָאֵלֶּה. לֹא־יִהְיֶה מִשָּׁם, מהם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת.
פסוק כב:וַיֵּרָפוּ, נרפאו, הומתקו הַמַּיִם, ומימי יריחו נשארו מתוקים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.
פסוק כג:וַיַּעַל מִשָּׁם לכיוון בֵּית־אֵל, וְכאשר הוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ – וּנְעָרִים קְטַנִּים או אנשים מבוגרים שהתנהגו כנערים כדי להתגרות באלישע או להתנקם בו, יָצְאוּ מִן־הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ, לעגו לו. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה קֵרֵחַ. לא ידוע אם אלישע אכן היה קירח. נראה שהנערים רצו להדגיש את ההבדל בינו לבין אליהו. אליהו היה ידוע כאיש בעל שיער, עֲלֵה קֵרֵחַ. ולאלישע אולי לא היה שיער כלל או שהיה לו שיער קלוש.
פסוק כד:הנערים רצו אחריו וצעקו. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, עמד על טיבם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' שיקרה להם אסון. וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, שתי דובות שאולי איבדו את גוריהן מִן־הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.
פסוק כה:וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל־הַר הַכַּרְמֶל, וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן.
