פסוק ז:וגם ביד יהוא. כי למעלה לא הזכיר לייעד העונש כי אם על מה שהחטיא את ישראל, ולא הזכיר מה שחטא הוא בעצמו, לכן הוסיף לומר, וגם ביד יהוא וכו׳, ורצה לומר: באותה הנבואה עצמה ששלח ביד יהוא, שמיועד הוא לעונש על אשר החטיא את ישראל, בהנבואה ההיא ייעד העונש גם בעבור הרעה אשר עשה בעצמו, במעשה ידיו:
פסוק ז:ועל אשר הכה אותו. רצה לומר: גם יביא עליו העונש, בעבור שהכה בית ירבעם, ואף שבדבר ה׳ נעשה מכל מקום בעשא לא עשאו לקיים דבר ה׳, כי אם עשה לשבת על כסא המלוכה, מבלי ימצא מערער עליו, הואיל וגם הוא אחז במעשיו, לזאת לדם נקי יחשב לו:
פסוק ח:בשנת עשרים ושש. כי בעשא מלך בג׳ לאסא, ועם השנה ההיא מלך כ״ד שנים, ומת ומיד מלך אלה, והרי היא בשנת כ״ו לאסא:
פסוק ח:שנתים. ומקוטעות היו:
פסוק ט:שר מחצית הרכב. שני שרים היו לאלה על אנשי הרכב, והיה זמרי לשר על החצי:
פסוק ט:והוא בתרצה. בעת שקשר עליו זמרי, היה אלה בתרצה, בבית ארצא אשר היה ממונה על בית המלך אשר בתרצה, ושם שתה היין עד אשר נשתכר, ולזה לא היה בו דעת להיות נשמר מזמרי:
פסוק י:בשנת עשרים ושבע. כי בשנת כ״ו לאסא מלך, וימי מלכותו שנתים, והם מקצת הכ״ו מאסא והכ״ז, והם ב׳ שנים מקוטעות:
פסוק יא:משתין בקיר. הוא הזכר, העושה קלוח למרחוק:
פסוק יא:וגאליו. קרוביו, כמו (ויקרא כח כה): ובא גאלו על כי להקרוב היא משפט הגאולה לגאול, , שדהו מיד הקונה:
פסוק יא:ורעהו. מיוחד היה להם איש לשבת תמיד עם המלך, וכמו שנאמר (לעיל ה): וזבוד וכו׳ רעה המלך:
פסוק טו:בשנת עשרים ושבע. כי מלך מיד כשהרג לאלה:
פסוק טו:והעם חונים. כשהומלך בתרצה היו העם חונים בגבתון:
פסוק טז:כל ישראל. אותם שהיו במחנה, המליכו את עמרי, ולא חפצו בזמרי:
פסוק יח:וישרוף עליו. עמרי שרף על זמרי:
פסוק יט:אשר חטא. בעוד היה שר מחצית הרכב, חטא והחטיא את הנתונים תחת ממשלתו:
פסוק כא:לחצי. לשני חצאים:
פסוק כא:חצי העם. אותם שלא היו בהמחנה, היו אחר תבני:
פסוק כב:וימת תבני. בסדר עולם יש, כיון שהשיא אסא בתו של עמרי ליהושפט בנו לאשה, הרגו את תבני:
פסוק כג:שלשים ואחת. אף כי זמרי הלא מלך בכ״ז לאסא, והומת אחר שבעה ימים, ומיד מלך עמרי, אבל לפי שחצי העם היו אחרי תבני, לא היתה מלכות עמרי מלכות שלימה, עד כי הומת תבני בשנת ל״א לאסא, כי אז מלך על כל ישראל:
פסוק כג:שתים עשרה שנה. ומקוטעות היו וחושב מעת שהומלך מהעם אשר במחנה, ומלך אם כן חמש שנים עם תבני כאחת, ושבע שנים אחר שמת תבני, ולפי שבסוף מלך על כל ישראל, חזר לחשוב למלכותו גם אלו חמשת השנים:
פסוק כד:ויקן. בשנה השביעית למלכותו:
פסוק כד:את ההר שמרון. על שם סופו אמר, כי הוא קראה שומרון:
פסוק כד:ויבן. להיות לו לעיר מלוכה לשבת בה:
פסוק כט:שלשים ושמנה. כי עמרי מלך מיד כשמת זמרי בכ״ז לאסא וימי מלכותו י״ב שנים, ומת ומיד מלך אחאב הרי ל״ח לאסא:
פסוק כט:עשרים וכו׳. מקוטעות היו:
פסוק לא:ויהי הנקל. הקל שבמעשיו היה ללכת בחטאת ירבעם, כי הרשיע עוד יותר ממנו:
פסוק לב:בית הבעל. בבית הבעל:
פסוק לד:בית האלי. מבית אל כמו (שמואל א ט״ז א): בית הלחמי, ורוצה לומר: מבית לחם:
פסוק לד:באבירם בכורו יסדה. רצה לומר: בעת שהניח היסוד, מת אבירם בכורו, ושאר בניו מתו במשך הבנין, ובעת העמיד הדלתות, מת שגוב צעיר בניו:
פסוק לד:כדבר ה׳ וכו׳. שאמר יהושע לפני ה׳ (יהושע ו כו): ארור האיש וכו׳ בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה [ ואף כי יריחו היתה בגבול בנימין ממלכות יהודה אמר, ׳בימיו׳ ותלה בו, לומר שכל זה ראה ולא לקח מוסר ]:
