בעשא ומלכותו

לאחר שהנביא אחיה השילוני אמר את נבואתו הקשה על בית ירבעם(עיין לעיל) נחל ירבעם תבוסה קשה בשדה הקרב. כעבור עשרים ושתים שנות מלכות נפטר ירבעם ומלך בנו נדב. כאשר נפטר נדב מלך אסא ביהודה וכאמור צריך היה להביא לאחוד הממלכה(כפי הסברנו). לתפקיד להשמיד את בית ירבעם נבחר בעשא משבט יששכר. כאשר ניגש האדם לבצע משימה שלילית, ואפילו כאשר זה צווי מאת הקב"ה, צריך מאוד להיזהר לבל תתערב מחשבה זרה הנוגדת את המטרה העיקרית. בעשא נצטוה על ידי ה'(לא צווי מפורש) להשמיד את בית ירבעם. אם היה נוהג בדרך התורה וגם את עם ישראל היה מנהיג בדרך זו, הרי מעשי "הרצח" שלו היו מצוות ובלי ספק היה מקבל שכר על מעשיו אלה, למרות שהיו מעשים אסורים על פי התורה(במצבים רגילים). אולם בעשא לא נהג כך; הוא אמנם הרג את כל משפחת ירבעם וכדברי הכתוב: "וימיתהו בעשא בשנת שלש לאסא, ויהי כמלכו הכה את כל בית ירבעם לא השאיר כל נשמה לירבעם עד השמידו, כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו אחיה השילוני"(מלכים א טו כח-כט). עד כאן היה הכל כשורה, אבל אחר כך סטה בעשא מדרך ה' והמשיך להחטיא את ישראל בדיוק כמו ירבעם בן נבט. אם כן מדוע הרג את משפחת ירבעם? הקב"ה רצה שמשפחת ירבעם תכחד בגלל חטאיה הכבדים, והרי המלך החדש נהג בדיוק כמוהו ולכן השמדת משפחת ירבעם לא היתה בגלל רצון ה' אלא מתוך תאות רצח בלבד. אם כן, לא זו בלבד שלא יקבל שכר אלא גם יענש. רש"י כותב רעיון זה במלים הבאות:

וגם ביד יהוא בן חנני הנביא דבר ה' היה אל בעשא - כלומר הרי שמלך אלה בן בעשא ואף גם זאת דבר ה' היה ביד יהוא שלא תתקיים מלכותו.
ועל אשר הכה אותו - הואיל וגם הוא הלך בחטאתיו נמצא שלא היה לו להורגו לכך נענש על הריגתו וכן מצינו "וּפָ֨קַדְתִּ֜י אֶת־דְּמֵ֤י יִזְרְעֶאל֙ עַל־בֵּ֣ית יֵה֔וּא"(הושע א ד), הואיל ולא סרו מדרכי אחאב נענשו על הריגתם.
(רש"י מלכים א טז)

זאת על פי הכלל הנאמר:

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מיטפיך יטופון.
(אבות ב ו)

מסביר הרב עובדיה מברטנורא:

רשע היית ומלסטם הבריות ומציפן בנהר ובאותה מדה מדדו לך, וסוף מיטפיך יטופון שלא היה הדבר מסור בידם להרגך, אלא לבית דין והקב"ה מסרך בידן שמגלגלים חובה על ידי חייב, ועתיד הוא לתבוע מהן מיתתך.
(ר' עובדיה מברטנורא אבות ב ו)

גם אצל בעשא ובנו פעל כלל זה. הם היו צריכים למלא את רצון ה' ולהרוג את בית ירבעם בגלל רשעתם, אך הם הרשיעו כמותם ולכן הריגת בית ירבעם נחשבת כרצח ולא כמילוי פקודת ה'. לכן גם בעשא וביתו ישמדו כפי שנאמר על הגולגולת.

במשך עשרים וארבע שנות מלכות בעשא התנהלו קרבות בין אסא מלך יהודה לבעשא. דבר זה גרם לאסא לכרות ברית עם מלך ארם. הנביא אומר: "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל אותו מלא ישמעאל בן נתניהו חללים"(ירמיהו מא ט). המלבי"ם( על הפסוק הזה) אומר שהכתוב משמיע לנו עד היכן גורם החטא רעה גם להרבה דורות לאחר מכן. בעשא הלך בחטאי ירבעם בן נבט ולא הרשה לישראל לעלות לרגל, לכן בנה את הרמה לעכב את עלית ישראל לרגל לירושלים. הדרכים הראשיות דרכם עברו ישראל היו דרך מצפה ותבור. הנביא הושע אומר: "כי פח הייתם למצפה ורשת פרוסה על תבור, ושחטה שטים העמיקו"(הושע ה א -ב). מסביר המלבי"ם שהושע מוכיח את מלכי ישראל שהיו מעמידים שומרים ליד מצפה וליד תבור לבל יעלו ישראל לרגל. "ושחטה שטים העמיקו" - עולי הרגל היו יורדים לעמקים כדי להמלט משומרי המלך, מפני שהשומרים היו הורגים את אותם האנשים שרצו ללכת דרך שם לירושלים, משום שראו בהם מורדים במלכות כאילו רצו להמליך עליהם את מלך יהודה שיש לו זכות לשבת בעזרה, ובוודאי הוא המלך ולא מלך ישראל. ליד המצפה העמיד אסא שומרים להגן על עולי הרגל, ולכן חפר אסא בור על מנת להמשיך לתוכו מים כדי לרוות את צמאונם של הנמלטים משומרי מלך ישראל. עד כאן המעשה היה חיובי. אך מאחר ואסא כרת ברית עם מלך ארם שלא ברצון הקב"ה, לא שימש הבור לתועלת אלא אך ורק בימי ממלכת אסא אבל בתקופת חרבן הבית, שמש הבור לרעה ולתוכו נזרקו גופות הנרצחים על ידי ישמעאל בן נתניה.

כאשר מטיל הקב"ה תפקיד על האדם, צריך לבצעו ללא כל נגיעות, כפי שעשה פנחס בהכותו את זמרי וכזבי וכפי שעשתה יעל בהכותה את סיסרא. משל לעקרת בית שמשמידה את העכברים מביתה. כידוע גם חתול משמיד עכברים, אך ההבדל ביניהם הוא שעקרת הבית מעונינת שהעכברים לא יהיו בביתה, ואילו החתולים שמחים כאשר מצליחים להמיתם. לכן בעשא נענש וגם על זרעו נגזר להשמד כפי שהיה אצל ירבעם כי בדברים אלו צריכה להיות זהירות גדולה כדי לא לבצע מעשים כה חשובים מתוך שמחה לאיד אלא לשם שמים בלבד. הדבר קשה מאד, אך אם זוכים להגיע למעלות רמות כאלה, גבוה השכר שהקב"ה משלם. לפנחס נתנה כהונת עולם ואת יעל דרגו בקבוצה אחת עם האמהות הקדושות וכדברי הכתוב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך"(שופטים ה כד).

הקב"ה שלח להודיע לבעשא על ידי הנביא יהוא בן חנני שכל משפחתו תושמד בגלל שדבק בחטאי ירבעם בן נבט, למרות שהוא עצמו השמיד את משפחת ירבעם בגלל חטאיה. אמנם בעשא מת במיתה טבעית ונקבר בתרצה, כשם שירבעם בן נבט מת אף הוא במיתה טבעית ורק בנו, נדב, נהרג בהפיכה הצבאית של בעשא. יתכן שבעשא לא נהרג משום שבכל זאת עשה את רצון ה' כאשר השמיד משפחת רשע(ואף שנענש על כך כפי שהסברנו בכל זאת לא קפח ה' שכרו, בגלל שבכל זאת קיים את רצון ה' בכוונתו הגלויה להרוג את הרשעים המורדים בקב"ה). גם ראינו שירבעם זכה לקבורה ואף לא נהרג בגלל שמלא רצון ה' שהוכיח את שלמה.

לאחר שמלך אלה בן בעשא על ישראל בתרצה במשך שנתיים חולל זמרי עבדו הפיכה והרג את המלך ששתה לשכרה בבית ארצא.

המפרשים כותבים לנו סיבות שונות מדוע הרג זמרי העבד את המלך האדון.

בדרך הפשט אפשר לומר שמצאנו כאן מדה כנגד מדה. כשם שבעשא הרג את נדב, בנו של ירבעם כאשר צרו על גבתון, כך נהג זמרי עבד המלך עם מלכו שהרג אותו כאשר נלחמו בני ישראל בגבתון, וכאשר חזרו מן המצור על העיר גבתון שרף זמרי עליו את הארמון. כך מסביר השר דון יצחק אברבנאל.

הרב לב מלכים אומר שכאשר הכה בעשא את נדב, בנו של ירבעם, הם היו בשדה הקרב ובודאי הקושרים היו אנשי צבא. מאידך אלו שקשרו עם זמרי היו תושבי ערים(ולא אנשי צבא). לפיכך כאשר המלך נשאר בארמון ושותה שכור, היתה זו השעה להעניש את בית בעשא ולהחל במלאכת ההשמדה עד שהושמדה כל משפחתו.

לאחר הריגת זמרי נחלק עם ישראל את מי למנות למנהיג הבא. חלק רצה שתבני בן גינת ימלוך ואלו החלק האחר העדיף את עמרי. לאחר שהמלך אסא לקח את בתו של עמרי ליהושפט בנו התאחד העם אחרי עמרי. בסדר עולם נאמר שאז הרגו את תבני ועמרי היה המועמד היחיד. הרד"ק מסביר כי את תבני לא הרגו, אלא מת מיתת עצמו ולאחר שלא היה מתחרה לעמרי, נבחר על ידי כל העם להיות המלך במקום זמרי.