תנ"ך על הפרק - מלכים א טז - בעשא ומלכותו / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א טז

303 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־יֵה֣וּא בֶן־חֲנָ֔נִי עַל־בַּעְשָׁ֖א לֵאמֹֽר׃יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר הֲרִימֹתִ֙יךָ֙ מִן־הֶ֣עָפָ֔ר וָאֶתֶּנְךָ֣ נָגִ֔יד עַ֖ל עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַתֵּ֣לֶךְ ׀ בְּדֶ֣רֶךְ יָרָבְעָ֗ם וַֽתַּחֲטִא֙ אֶת־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַכְעִיסֵ֖נִי בְּחַטֹּאתָֽם׃הִנְנִ֥י מַבְעִ֛יר אַחֲרֵ֥י בַעְשָׁ֖א וְאַחֲרֵ֣י בֵית֑וֹ וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ כְּבֵ֖ית יָרָבְעָ֥ם בֶּן־נְבָֽט׃הַמֵּ֤ת לְבַעְשָׁא֙ בָּעִ֔יר יֹֽאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּ֥ת לוֹ֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם׃וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֥י בַעְשָׁ֛א וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה וּגְבֽוּרָת֑וֹ הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁכַּ֤ב בַּעְשָׁא֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּתִרְצָ֑ה וַיִּמְלֹ֛ךְ אֵלָ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃וְגַ֡ם בְּיַד־יֵה֨וּא בֶן־חֲנָ֜נִי הַנָּבִ֗יא דְּבַר־יְהוָ֡ה הָיָה֩ אֶל־בַּעְשָׁ֨א וְאֶל־בֵּית֜וֹ וְעַ֥ל כָּל־הָרָעָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה ׀ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֗ה לְהַכְעִיסוֹ֙ בְּמַעֲשֵׂ֣ה יָדָ֔יו לִהְי֖וֹת כְּבֵ֣ית יָרָבְעָ֑ם וְעַ֥ל אֲשֶׁר־הִכָּ֖ה אֹתֽוֹ׃בִּשְׁנַ֨ת עֶשְׂרִ֤ים וָשֵׁשׁ֙ שָׁנָ֔ה לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ אֵלָ֨ה בֶן־בַּעְשָׁ֧א עַל־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּתִרְצָ֖ה שְׁנָתָֽיִם׃וַיִּקְשֹׁ֤ר עָלָיו֙ עַבְדּ֣וֹ זִמְרִ֔י שַׂ֖ר מַחֲצִ֣ית הָרָ֑כֶב וְה֤וּא בְתִרְצָה֙ שֹׁתֶ֣ה שִׁכּ֔וֹר בֵּ֣ית אַרְצָ֔א אֲשֶׁ֥ר עַל־הַבַּ֖יִת בְּתִרְצָֽה׃וַיָּבֹ֤א זִמְרִי֙ וַיַּכֵּ֣הוּ וַיְמִיתֵ֔הוּ בִּשְׁנַת֙ עֶשְׂרִ֣ים וָשֶׁ֔בַע לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּֽיו׃וַיְהִ֨י בְמָלְכ֜וֹ כְּשִׁבְתּ֣וֹ עַל־כִּסְא֗וֹ הִכָּה֙ אֶת־כָּל־בֵּ֣ית בַּעְשָׁ֔א לֹֽא־הִשְׁאִ֥יר ל֖וֹ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֑יר וְגֹאֲלָ֖יו וְרֵעֵֽהוּ׃וַיַּשְׁמֵ֣ד זִמְרִ֔י אֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית בַּעְשָׁ֑א כִּדְבַ֤ר יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֶל־בַּעְשָׁ֔א בְּיַ֖ד יֵה֥וּא הַנָּבִֽיא׃אֶ֚ל כָּל־חַטֹּ֣אות בַּעְשָׁ֔א וְחַטֹּ֖אות אֵלָ֣ה בְנ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֗וּ וַאֲשֶׁ֤ר הֶחֱטִ֙יאוּ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַכְעִ֗יס אֶת־יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּהַבְלֵיהֶֽם׃וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י אֵלָ֖ה וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֽוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃בִּשְׁנַת֩ עֶשְׂרִ֨ים וָשֶׁ֜בַע שָׁנָ֗ה לְאָסָא֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה מָלַ֥ךְ זִמְרִ֛י שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בְּתִרְצָ֑ה וְהָעָ֣ם חֹנִ֔ים עַֽל־גִּבְּת֖וֹן אֲשֶׁ֥ר לַפְּלִשְׁתִּֽים׃וַיִּשְׁמַ֤ע הָעָם֙ הַחֹנִ֣ים לֵאמֹ֔ר קָשַׁ֣ר זִמְרִ֔י וְגַ֖ם הִכָּ֣ה אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּמְלִ֣כוּ כָֽל־יִ֠שְׂרָאֵל אֶת־עָמְרִ֨י שַׂר־צָבָ֧א עַל־יִשְׂרָאֵ֛ל בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיַּעֲלֶ֥ה עָמְרִ֛י וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֖וֹ מִֽגִּבְּת֑וֹן וַיָּצֻ֖רוּ עַל־תִּרְצָֽה׃וַיְהִ֞י כִּרְא֤וֹת זִמְרִי֙ כִּֽי־נִלְכְּדָ֣ה הָעִ֔יר וַיָּבֹ֖א אֶל־אַרְמ֣וֹן בֵּית־הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׂרֹ֨ף עָלָ֧יו אֶת־בֵּֽית־מֶ֛לֶךְ בָּאֵ֖שׁ וַיָּמֹֽת׃עַל־חטאתוחַטֹּאתָיו֙אֲשֶׁ֣ר חָטָ֔א לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לָלֶ֙כֶת֙ בְּדֶ֣רֶךְ יָרָבְעָ֔ם וּבְחַטָּאתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לְהַחֲטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וְיֶ֙תֶר֙ דִּבְרֵ֣י זִמְרִ֔י וְקִשְׁר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר קָשָׁ֑ר הֲלֹֽא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אָ֧ז יֵחָלֵ֛ק הָעָ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל לַחֵ֑צִי חֲצִ֨י הָעָ֜ם הָ֠יָה אַחֲרֵ֨י תִבְנִ֤י בֶן־גִּינַת֙ לְהַמְלִיכ֔וֹ וְהַחֲצִ֖י אַחֲרֵ֥י עָמְרִֽי׃וַיֶּחֱזַ֤ק הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אַחֲרֵ֣י עָמְרִ֔י אֶת־הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אַחֲרֵ֖י תִּבְנִ֣י בֶן־גִּינַ֑ת וַיָּ֣מָת תִּבְנִ֔י וַיִּמְלֹ֖ךְ עָמְרִֽי׃בִּשְׁנַת֩ שְׁלֹשִׁ֨ים וְאַחַ֜ת שָׁנָ֗ה לְאָסָא֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה מָלַ֤ךְ עָמְרִי֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּתִרְצָ֖ה מָלַ֥ךְ שֵׁשׁ־שָׁנִֽים׃וַיִּ֜קֶן אֶת־הָהָ֥ר שֹׁמְר֛וֹן מֵ֥אֶת שֶׁ֖מֶר בְּכִכְּרַ֣יִם כָּ֑סֶף וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־הָהָ֔ר וַיִּקְרָ֗א אֶת־שֵׁ֤ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנָ֔ה עַ֣ל שֶׁם־שֶׁ֔מֶר אֲדֹנֵ֖י הָהָ֥ר שֹׁמְרֽוֹן׃וַיַּעֲשֶׂ֥ה עָמְרִ֛י הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיָּ֕רַע מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְפָנָֽיו׃וַיֵּ֗לֶךְ בְּכָל־דֶּ֙רֶךְ֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔טובחטאתיווּבְחַטָּאת֔וֹאֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לְהַכְעִ֗יס אֶת־יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּהַבְלֵיהֶֽם׃וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י עָמְרִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וּגְבוּרָת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹֽא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁכַּ֤ב עָמְרִי֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּשֹׁמְר֑וֹן וַיִּמְלֹ֛ךְ אַחְאָ֥ב בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃וְאַחְאָ֣ב בֶּן־עָמְרִ֗י מָלַךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל בִּשְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁמֹנֶה֙ שָׁנָ֔ה לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַ֠יִּמְלֹךְ אַחְאָ֨ב בֶּן־עָמְרִ֤י עַל־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן עֶשְׂרִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם שָׁנָֽה׃וַיַּ֨עַשׂ אַחְאָ֧ב בֶּן־עָמְרִ֛י הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְפָנָֽיו׃וַיְהִי֙ הֲנָקֵ֣ל לֶכְתּ֔וֹ בְּחַטֹּ֖אות יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט וַיִּקַּ֨ח אִשָּׁ֜ה אֶת־אִיזֶ֗בֶל בַּת־אֶתְבַּ֙עַל֙ מֶ֣לֶךְ צִידֹנִ֔ים וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַֽיַּעֲבֹ֣ד אֶת־הַבַּ֔עַל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לֽוֹ׃וַיָּ֥קֶם מִזְבֵּ֖חַ לַבָּ֑עַל בֵּ֣ית הַבַּ֔עַל אֲשֶׁ֥ר בָּנָ֖ה בְּשֹׁמְרֽוֹן׃וַיַּ֥עַשׂ אַחְאָ֖ב אֶת־הָאֲשֵׁרָ֑ה וַיּ֨וֹסֶף אַחְאָ֜ב לַעֲשׂ֗וֹת לְהַכְעִיס֙ אֶת־יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֨ל מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו׃בְּיָמָ֞יו בָּנָ֥ה חִיאֵ֛ל בֵּ֥ית הָאֱלִ֖י אֶת־יְרִיחֹ֑ה בַּאֲבִירָ֨ם בְּכֹר֜וֹ יִסְּדָ֗הּובשגיבוּבִשְׂג֤וּבצְעִירוֹ֙ הִצִּ֣יב דְּלָתֶ֔יהָ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד יְהוֹשֻׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

בעשא ומלכותו

לאחר שהנביא אחיה השילוני אמר את נבואתו הקשה על בית ירבעם(עיין לעיל) נחל ירבעם תבוסה קשה בשדה הקרב. כעבור עשרים ושתים שנות מלכות נפטר ירבעם ומלך בנו נדב. כאשר נפטר נדב מלך אסא ביהודה וכאמור צריך היה להביא לאחוד הממלכה(כפי הסברנו). לתפקיד להשמיד את בית ירבעם נבחר בעשא משבט יששכר. כאשר ניגש האדם לבצע משימה שלילית, ואפילו כאשר זה צווי מאת הקב"ה, צריך מאוד להיזהר לבל תתערב מחשבה זרה הנוגדת את המטרה העיקרית. בעשא נצטוה על ידי ה'(לא צווי מפורש) להשמיד את בית ירבעם. אם היה נוהג בדרך התורה וגם את עם ישראל היה מנהיג בדרך זו, הרי מעשי "הרצח" שלו היו מצוות ובלי ספק היה מקבל שכר על מעשיו אלה, למרות שהיו מעשים אסורים על פי התורה(במצבים רגילים). אולם בעשא לא נהג כך; הוא אמנם הרג את כל משפחת ירבעם וכדברי הכתוב: "וימיתהו בעשא בשנת שלש לאסא, ויהי כמלכו הכה את כל בית ירבעם לא השאיר כל נשמה לירבעם עד השמידו, כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו אחיה השילוני"(מלכים א טו כח-כט). עד כאן היה הכל כשורה, אבל אחר כך סטה בעשא מדרך ה' והמשיך להחטיא את ישראל בדיוק כמו ירבעם בן נבט. אם כן מדוע הרג את משפחת ירבעם? הקב"ה רצה שמשפחת ירבעם תכחד בגלל חטאיה הכבדים, והרי המלך החדש נהג בדיוק כמוהו ולכן השמדת משפחת ירבעם לא היתה בגלל רצון ה' אלא מתוך תאות רצח בלבד. אם כן, לא זו בלבד שלא יקבל שכר אלא גם יענש. רש"י כותב רעיון זה במלים הבאות:

וגם ביד יהוא בן חנני הנביא דבר ה' היה אל בעשא - כלומר הרי שמלך אלה בן בעשא ואף גם זאת דבר ה' היה ביד יהוא שלא תתקיים מלכותו.
ועל אשר הכה אותו - הואיל וגם הוא הלך בחטאתיו נמצא שלא היה לו להורגו לכך נענש על הריגתו וכן מצינו "וּפָ֨קַדְתִּ֜י אֶת־דְּמֵ֤י יִזְרְעֶאל֙ עַל־בֵּ֣ית יֵה֔וּא"(הושע א ד), הואיל ולא סרו מדרכי אחאב נענשו על הריגתם.
(רש"י מלכים א טז)

זאת על פי הכלל הנאמר:

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מיטפיך יטופון.
(אבות ב ו)

מסביר הרב עובדיה מברטנורא:

רשע היית ומלסטם הבריות ומציפן בנהר ובאותה מדה מדדו לך, וסוף מיטפיך יטופון שלא היה הדבר מסור בידם להרגך, אלא לבית דין והקב"ה מסרך בידן שמגלגלים חובה על ידי חייב, ועתיד הוא לתבוע מהן מיתתך.
(ר' עובדיה מברטנורא אבות ב ו)

גם אצל בעשא ובנו פעל כלל זה. הם היו צריכים למלא את רצון ה' ולהרוג את בית ירבעם בגלל רשעתם, אך הם הרשיעו כמותם ולכן הריגת בית ירבעם נחשבת כרצח ולא כמילוי פקודת ה'. לכן גם בעשא וביתו ישמדו כפי שנאמר על הגולגולת.

במשך עשרים וארבע שנות מלכות בעשא התנהלו קרבות בין אסא מלך יהודה לבעשא. דבר זה גרם לאסא לכרות ברית עם מלך ארם. הנביא אומר: "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל אותו מלא ישמעאל בן נתניהו חללים"(ירמיהו מא ט). המלבי"ם( על הפסוק הזה) אומר שהכתוב משמיע לנו עד היכן גורם החטא רעה גם להרבה דורות לאחר מכן. בעשא הלך בחטאי ירבעם בן נבט ולא הרשה לישראל לעלות לרגל, לכן בנה את הרמה לעכב את עלית ישראל לרגל לירושלים. הדרכים הראשיות דרכם עברו ישראל היו דרך מצפה ותבור. הנביא הושע אומר: "כי פח הייתם למצפה ורשת פרוסה על תבור, ושחטה שטים העמיקו"(הושע ה א -ב). מסביר המלבי"ם שהושע מוכיח את מלכי ישראל שהיו מעמידים שומרים ליד מצפה וליד תבור לבל יעלו ישראל לרגל. "ושחטה שטים העמיקו" - עולי הרגל היו יורדים לעמקים כדי להמלט משומרי המלך, מפני שהשומרים היו הורגים את אותם האנשים שרצו ללכת דרך שם לירושלים, משום שראו בהם מורדים במלכות כאילו רצו להמליך עליהם את מלך יהודה שיש לו זכות לשבת בעזרה, ובוודאי הוא המלך ולא מלך ישראל. ליד המצפה העמיד אסא שומרים להגן על עולי הרגל, ולכן חפר אסא בור על מנת להמשיך לתוכו מים כדי לרוות את צמאונם של הנמלטים משומרי מלך ישראל. עד כאן המעשה היה חיובי. אך מאחר ואסא כרת ברית עם מלך ארם שלא ברצון הקב"ה, לא שימש הבור לתועלת אלא אך ורק בימי ממלכת אסא אבל בתקופת חרבן הבית, שמש הבור לרעה ולתוכו נזרקו גופות הנרצחים על ידי ישמעאל בן נתניה.

כאשר מטיל הקב"ה תפקיד על האדם, צריך לבצעו ללא כל נגיעות, כפי שעשה פנחס בהכותו את זמרי וכזבי וכפי שעשתה יעל בהכותה את סיסרא. משל לעקרת בית שמשמידה את העכברים מביתה. כידוע גם חתול משמיד עכברים, אך ההבדל ביניהם הוא שעקרת הבית מעונינת שהעכברים לא יהיו בביתה, ואילו החתולים שמחים כאשר מצליחים להמיתם. לכן בעשא נענש וגם על זרעו נגזר להשמד כפי שהיה אצל ירבעם כי בדברים אלו צריכה להיות זהירות גדולה כדי לא לבצע מעשים כה חשובים מתוך שמחה לאיד אלא לשם שמים בלבד. הדבר קשה מאד, אך אם זוכים להגיע למעלות רמות כאלה, גבוה השכר שהקב"ה משלם. לפנחס נתנה כהונת עולם ואת יעל דרגו בקבוצה אחת עם האמהות הקדושות וכדברי הכתוב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך"(שופטים ה כד).

הקב"ה שלח להודיע לבעשא על ידי הנביא יהוא בן חנני שכל משפחתו תושמד בגלל שדבק בחטאי ירבעם בן נבט, למרות שהוא עצמו השמיד את משפחת ירבעם בגלל חטאיה. אמנם בעשא מת במיתה טבעית ונקבר בתרצה, כשם שירבעם בן נבט מת אף הוא במיתה טבעית ורק בנו, נדב, נהרג בהפיכה הצבאית של בעשא. יתכן שבעשא לא נהרג משום שבכל זאת עשה את רצון ה' כאשר השמיד משפחת רשע(ואף שנענש על כך כפי שהסברנו בכל זאת לא קפח ה' שכרו, בגלל שבכל זאת קיים את רצון ה' בכוונתו הגלויה להרוג את הרשעים המורדים בקב"ה). גם ראינו שירבעם זכה לקבורה ואף לא נהרג בגלל שמלא רצון ה' שהוכיח את שלמה.

לאחר שמלך אלה בן בעשא על ישראל בתרצה במשך שנתיים חולל זמרי עבדו הפיכה והרג את המלך ששתה לשכרה בבית ארצא.

המפרשים כותבים לנו סיבות שונות מדוע הרג זמרי העבד את המלך האדון.

בדרך הפשט אפשר לומר שמצאנו כאן מדה כנגד מדה. כשם שבעשא הרג את נדב, בנו של ירבעם כאשר צרו על גבתון, כך נהג זמרי עבד המלך עם מלכו שהרג אותו כאשר נלחמו בני ישראל בגבתון, וכאשר חזרו מן המצור על העיר גבתון שרף זמרי עליו את הארמון. כך מסביר השר דון יצחק אברבנאל.

הרב לב מלכים אומר שכאשר הכה בעשא את נדב, בנו של ירבעם, הם היו בשדה הקרב ובודאי הקושרים היו אנשי צבא. מאידך אלו שקשרו עם זמרי היו תושבי ערים(ולא אנשי צבא). לפיכך כאשר המלך נשאר בארמון ושותה שכור, היתה זו השעה להעניש את בית בעשא ולהחל במלאכת ההשמדה עד שהושמדה כל משפחתו.

לאחר הריגת זמרי נחלק עם ישראל את מי למנות למנהיג הבא. חלק רצה שתבני בן גינת ימלוך ואלו החלק האחר העדיף את עמרי. לאחר שהמלך אסא לקח את בתו של עמרי ליהושפט בנו התאחד העם אחרי עמרי. בסדר עולם נאמר שאז הרגו את תבני ועמרי היה המועמד היחיד. הרד"ק מסביר כי את תבני לא הרגו, אלא מת מיתת עצמו ולאחר שלא היה מתחרה לעמרי, נבחר על ידי כל העם להיות המלך במקום זמרי.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך