פסוק א:וַיְהִי כְּכַלּוֹת, כשסיים שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית־ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ, שבגודלו היה דומה לבית ה', וְאֵת כָּל־חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, תכניות הבנייה הרבות שהגשים כדי לפאר את ממלכתו,
פסוק ב:וַיֵּרָא ה' אֶל־שְׁלֹמֹה שֵׁנִית, כַּאֲשֶׁר, כפי שנִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן. שלמה הוא מעין נביא.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה, התחננת לְפָנַי, ואכן הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה, בנית לָשׂוּם, לשים את שְׁמִי שָׁם עַד־עוֹלָם, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל־הַיָּמִים. המקום הזה חשוב מאוד גם בעיני.
פסוק ד:וְאַתָּה אִם־תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם־לֵבָב, בלב שלם וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ ואת חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר –
פסוק ה:וַהֲקִמֹתִי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל־יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל־דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר: "לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. מלכות צאצאיך לא תיפסק".
פסוק ו:אולם אִם־שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי, תסורו מהדרך שהוריתי לכם, וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם –
פסוק ז:וְהִכְרַתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אגְלה אותם, וְאֶת־הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי, הוא יחרב. וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל, דוגמה לאסון וְלִשְׁנִינָה, עניין שהכול ידברו בו בלעג ובביזוי בְּכָל־הָעַמִּים.
פסוק ח:וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן, יעלה מעל מקומו, כלומר יחרב, או: הבית הזה שיהיה עליון – כָּל־עֹבֵר עָלָיו, לידו יִשֹּׁם, ישתומם וְשָׁרָק וישרוק מתדהמה. וְאָמְרוּ האנשים שיראוהו בחורבנו: "עַל־מֶה, מדוע עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה? "
פסוק ט:וְאָמְרוּ: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת־אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם. עַל־כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת". ניסוח זה כמעט זהה לנבואה המופיעה בסוף ספר דברים.
פסוק י:וַיְהִי מִקְצֵה, כשהסתיימו עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר־בָּנָה שְׁלֹמֹה בהן אֶת־שְׁנֵי הַבָּתִּים, אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ, נֵי הַבָּתִּים, אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ,
פסוק יא:וכאן מופיעה הערת רקע – חִירָם מֶלֶךְ־צֹר נִשָּׂא, כלכל אֶת־שְׁלֹמֹה במשך כל אותו זמן בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל־חֶפְצוֹ. מלך צור סיפק את כל צורכי העץ והזהב לבנייתו. אָז, בתום שנות הבנייה יִתֵּן, נתן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל. נראה שלא העניק למלך צור את הערים הללו כך שיוכל לספחן לארצו, שכן במקרה כזה גם תושביהן אמורים להיות מסופחים. ייתכן אפוא שמדובר רק בכפיפותן של הערים הללו לחירם מבחינת המסים בלבד. למרות עושרו של שלמה, לא היה בכוחו לשלם את ההוצאות העצומות למיזמים שלו מתוך אוצרותיו, והוא אפשר לחירם לגבות את מסי היבול של הערים הללו עד עולם.
פסוק יב:וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ שְׁלֹמֹה, וְהן לֹא יָשְׁרוּ, מצאו חן בְּעֵינָיו.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר: מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי, אָחִי?! חירם היה מעוניין בערים טובות או גדולות יותר, שהמס מתוצרתן יהיה גבוה יותר. וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל, ארץ סגורה ונעולה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כך נשאר כינויו של האזור הזה עד זמן כתיבת הספר.
פסוק יד:וַיִּשְׁלַח חִירָם לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב. חירם עמד בראש האימפריה המסחרית הגדולה בעולם, וברשותו היו כמויות עצומות של זהב שלא הזדקק לו. לא בכל הזהב הזה השתמשו ישירות למקדש. מקצתו שימש לקישוטים ולתשלומים.
פסוק טו:וְזֶה שייאמר להלן הוא דְבַר־הַמַּס, עבודת כפיהם של פועלים בני עמים זרים שלא היו להם נחלות בארץ, אֲשֶׁר־הֶעֱלָה, גבה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־הַמִּלּוֹא, סוללה, בניין מבוצר, או: שטח שהוקף קירות תמך ומולא בעפר על מנת לחבר את כל העיר ליחידה אחת, וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם בתוואי החדש שלה וְאֶת־חָצֹר וְאֶת־מְגִדּוֹ, מרכזים כלכליים ומסחריים שבהם טיפלו בסוסי המלך, וכפי הנראה בהם אוחסנו אוצרותיו. וְאֶת־גָּזֶר,
פסוק טז:אגב אזכורה של גזר מסופר כיצד הגיעה העיר לידי שלמה, שהרי את העיר החזקה הזאת לא הצליח לכבוש אפילו דוד: פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עָלָה עם צבאו הגדול וַיִּלְכֹּד, וכבש אֶת־גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג. וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים, נדוניה לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה, שכן עיר זו שכנה בקרב ממלכת שלמה.
פסוק יז:וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת־גָּזֶר וְאֶת־בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן
פסוק יח:וְאֶת־בַּעֲלָת וְאֶת־תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ
פסוק יט:וְאֵת כָּל־עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת, המחסנים אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים, הערים שבהן אכסנו את המרכבות, ובהן היו אורוות הסוסים של צבא שלמה וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת, תכניות הבנייה שלו בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ.
פסוק כ:עתה יפורט דבר המס: את כָּל־הָעָם הַנּוֹתָר מִן־הָאֱמֹרִי, הַחִתִּי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר לֹא־מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה,
פסוק כא:כלומר, את בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא־יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם, להשמידם, את כל הזרים שלא גורשו ולא נהרגו ונותרו בארץ – וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס־עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הזרים לא היו זכאים לנחלה בעת ההתנחלות לשבטי ישראל, ואם היו להם אדמות – הן לא נשארו ברשותם. לכן עבדו כשכירים במפעלי הבנייה הגדולים של שלמה.
פסוק כב:וּלעומת זאת, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד, לעבדים, כִּי־הֵם היו אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו, משרתיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו, מפקדי צבאו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו.
פסוק כג:האנשים מישראל האֵלֶּה היו שָׂרֵי הַנִּצָּבִים, הממונים אֲשֶׁר עַל־הַמְּלָאכָה לִשְׁלֹמֹה – חֲמִשִּׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים, הממונים על עשרות אלפי הפועלים שבָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.
פסוק כד:אַךְ כאשר בַּת־פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד, שבה שיכן אותה שלמה בהתחלה, אֶל־בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה־לָהּ, ליד ארמונו שלו. על היחסים האישיים בין שלמה לבת פרעה לא ידוע דבר, אך ברור שנישואיו אִתה היו הישג דיפלומטי גדול, ולכן היא נזכרה לעצמה לעיל, כאן וגם ברשימת נשיו. אָז בָּנָה שלמה אֶת־הַמִּלּוֹא, כדי שהעיר תהיה רצופה ואפשר יהיה להקיפה בחומה אחת. נראה כי המבנים של בית המלך, ובכללם ביתה של בת פרעה, נבנו במילוא.
פסוק כה:וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַה', וְהַקְטֵיר אִתּוֹ, על המזבח אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', וְשִׁלַּם, השלים אֶת צורכי עבודת הַבָּיִת.
פסוק כו:וָאֳנִי, צי אניות עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת, ליד אֵלוֹת, עַל־שְׂפַת יַם־סוּף. בים התיכון שררה תחרות מסחרית גדולה בין הצורים והצידונים, הפלשתים – שישבו בערי נמל, המצרים ושאר העמים שעסקו במסחר ימי. לשלמה היה יתרון בשליטתו במבוא לים סוף. הקמת הצי במקום אסטרטגי זה היא עדות נוספת להיקף מלכותו ולעצמתה. בְּאֶרֶץ אֱדוֹם, רשמית כל האזור שמדרום ליהודה השתייך לאדום, אך בפועל, שלמה היה שליט עליון גם שם והחזיק בערים הללו לצרכיו.
פסוק כז:וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי, באניות אֶת־עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם, ספניו המנוסים עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה, לסייע לעבדי שלמה.
פסוק כח:וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה, וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע־מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וַיָּבִאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
